תוספתא כפשוטה על שבת ח:לא

167. המוציא שני נסרים כאחד וכו'. בירושלמי פ"ח ה"ב, י"א ע"ב: הוציא כלי נצרים חייב, וצ"ל: שני נצרים וכו', כמו שהגיהו המפרשים. ובבבלי (צ' ב'): צורי 101 בכי"מ שם: צוארי דקל וכו'. וצואר הדקל הוא אפקותא דדקלא, עיין סוכה י"ג רע"א ובר"ח שם. וכן בה' ראו, עמ' 24 מתרגם: צואר של דקל מסככין בו. ועיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"ב, עמ' 327, וח"ג, עמ' 23, בהערה שם בשם מהרי"ן אפשטין. וכן ביבמות מ"ו א': רמו ליה ארויסא בצואריה, ובתשה"ג שערי צדק כ"ו רע"ב (אוח"ג שם, עמ' 108) שרו (צ"ל: שדו) ליה אפסרא באפקותיה. וכנראה שגירסת כי"מ משובשת. דקל שתים, וברש"י שם: נצרים קלופים לעשות סלים. ועיין מ"ש לעיל, שו' 22–23, ובהערה 38 שם.

2תורי דקל אחד. וכ"ה בד ובבבלי הנ"ל. אבל בכי"ע ובכי"ל: תורי דקל שנים. וכן בירושלמי הנ"ל: תורי דקל שנים. ואף כאן נשתמרו לנו בכה"י השונים המסורות השונות של בני א"י ובני בבל, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 633. ואשר למלה "תור" פירשוה הגאונים (אוה"ג, התשובות, עמ' 89) והר"ח במקומו שהם חוטי הדקל, הגידין שמתחת הקליפה, ואין "תור" אלא "תורא" בארמית, שורה, חוט, עיין מ"ש לעף בפלורה ח"ב, עמ' 332. ובר"מ פי"ח מה' שבת הי"ג: נצרי דקל, והן חוטי חעץ, שתים. חורי 102 כ"ה בר"מ בד"ח ובכ"י על קלף ובשלשה כתי"י תימן. אבל בר"מ ד' רומי וקושטא: תורי דקל. ובד"ו רפ"ד: צורי דקל. והנכון בספרי הר"מ הוא כלפנינו, וכן במאירי ספ"ח: חורי דקל והם קליפי חריות. דקל, והן קליפי החריות, אחת.

367-68. זמורה לנטיעה אחת. כ"ה בכי"ע ובכי"ל, ובכי"ו נשמטה המלה אחת בט"ס. ובד: זמור' אחת לנטיעה שתים. וכנראה שיש כאן עירבוביא של שתי גירסאות. וכן בירושלמי פ"ח ה"ב, י"א ע"ב: זמורות לנטיעה שתים. ולפי גירסת הירושלמי צריך לפרש "זמורות לנטיעה" זמורות העומדות לנטיעה, אבל אם הוציא לנטיעה ממש חייב אפילו באחת, עיין במשנתנו פ"י מ"א, ובירושלמי שם רפ"י, י"ב ע"ב, ומ"ש בפירוש הירושלמי בירושלמי כפשוטו, עמ' 164. ועיין בבבלי צ"א א' ומ"ש בתוספות צ' ב' ד"ה אם. ולפי זה לשיטת התוספתא חייב בהוצאת זמורה העומדת לנטיעה אפילו באחת, משני שזמורה יותר חשובה מגרעין לנטיעה. ועיין מ"ש להלן, שו' 70, ד"ה גרענין.

468. לבהמה כמלא פי הגדי. ואעפ"י שזמורות הן מאכל פילים (עיין להלן פי"ד ה"ח, ובמקבילות), הני מילי בזמורות יבשות, אבל כאן בזמורה רכה עסיקינן, שהיו מאכילין אותה לגדיים. ואף כאן פירושו "לבהמה" אם היא ראויה לבהמה, ורגילים להאכיל אותה זמורות. ועיין להלן.

5לעצים כשיעור עיצי'. כ"ה בד ובירושלמי הנ"ל. ובכי"ל: לעצים כשאר עצים. ולפנינו נשמט בט"ס. ומסתבר שכן (בגי' ד) היתה הגירסא אף לפני סופר כי"ע, וההשמטה מתחילה להלן, כמו שסידרנו בשנו"ס. ואף כאן פירושו שהזמורה היא יבשה ואינה ראויה אלא לעצים, ולפיכך שיעורה כשיעור עצים, והיינו כדי בישול כגרוגרת מביצה קלה. 103 כירושלמי פ"ה סה"ה, י"א ע"ב, ובבלי פ' סע"ב.

668-69. חבילי אזוב הסואה והקורנית וכו'. בירושלמי ובבבלי פירשו שסיאה היא צתרא, כלומר, צתרא ורודה, ועל קורנית אמרו בבבלי שהיא חשא, קורנית מקורפפת, עיין מ"ש לעיל ח"ב, 104 ובהערה 46 שם צ"ל: ח"ב (במקום: ח"ג). עמ' 558. והמינים הללו עומדים לאכילת אדם, או לאכילת בהמה, או לעצים, כמפורש במשנת שביעית פ"ח מ"א, ועיי"ש בפירוש הריבמ"ץ ובתוספות הרא"ש נדה נ"א א' בפירוש השני למשנתנו. ועיין להלן פי"ד, שו' 44 ואילך. ואזוב סתם (בלי שם לוי) כשר גם להזאת טמא מת ולטהרת מצורע.

769. לאכילה כגרוגרת וכו'. כ"ה בד, בכי"ל, בירושלמי הנ"ל ובר"מ פי"ח ה"ז. ולפנינו נשמט בט"ס, ובכי"ע ההשמטה יותר גדולה, עיין בשנו"ס.

870. להזאה כשיעור הזאה. כלומר אורך האזוב לא פחות מטפח, 105 ירושלמי סוכה פ"ג סה"א, נ"ג ע"ג; בבלי נדה כ"ו א'. ומצותו לכתחילה בשלשה גבעולים בהזאה על טמא מת. 106 עיין במשנת פרה ספי"א. ועיין בס' משנה אחרונה שם פי"א מ"ט ד"ה מצות.

9גרענין לנטיעה שתים. וכ"ה השיעור לגרעינין (גלעינים) בירושלמי פ"ח ה"ב, י"א ע"ב, ובבבלי צ' ב', 107 אבל בשני כתי"י שם חסרה בבא זו, עיין דק"ס, עמ' 196, הע' ר'. וכן ליתא בה' גאונים שפירסם מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"י, עמ' 126. ועיי"ש בתוספות ד"ה אם, ובמשנתנו פ"ט מ"ז. וברש"י שם: המוציא גרעינים. גרעיני תמרה. ולפ"ז אפשר לפרש שלנטיעה פירושו שהוציא על מנת לנטוע, ומכל מקום אם הוציא פחות משנים פטור, מפני שבטלה דעתו אצל כל אדם. שהרי מגרעין אחד יצא דקל גרוע, ודרכם היה לנטוע ארבעה גרעינים, שנים על גבי שנים, שהיו מתאחדים, אבל בכל אופן לא גרעין אחד, כעדות הקדמונים. 108 עיין מ"ש פליניאוס בספרו תולדות הטבע ס"ח פ"ז, סי' ל"ב. ועיין מ"ש להלן.

1071. לבהמה כמלוא פי חזיר. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: אם לאכילה כמלא פי חזיר. 109 אבל בה' גאונים הנ"ל: אם לאכילה אחת, וחסרות שם המלים "כמלא פי חזיר, וכמה הוא מלא פי חזיר". ועיין מ"ש להלן בפנים ד"ה כמה בשם כי"ל כאן ועוד. וגרעיני תמרה הם מאכל בהמה, עיין בבלי כ"ט א', קמ"ג א', ביצה כ"א ב', ועיין רש"י עירובין כ"ו א' ד"ה משום פירא. ומדברים כאן בגרעינים יבשים שאינם ראויים למציצת אדם, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 463. ובחידושים המיוחסים להר"ן צ' ע"ב: והנכון דהכא כשאין לו חזירים כלל, אלא שהוא מוציא בפירוש לאכילת בהמות משערים כאכילת חזיר. ובתוספות ביצה כ"א ב' ד"ה הני סופלי כתבו: דהני גרעיני תמרה אינן ראויין לבהמה אלא ע"י תיקון גדול וכו'. אבל חזירים היו אוכלים אותם כמות שהן בלי שום תיקון. ובר"מ פי"ח מה' שבת ה"ז: המוציא גרעינין אם לאכילה חמש וכו' ועיין להלן בתוספתא. ובעל כרחינו אנו אומרים שהיתה לו גירסא אחרת בבבלי הנ"ל. ועיין שם במ"מ ובדק"ס, עמ' 196, הערה ה'. ולשיטת הר"מ שנותן שיעור באכילת אדם צריך לפרש שהגרעינים היו רטובים והיו ראויים למציצה, ולא היו מוציאים פחות מחמשת גרעיני תמרים בשביל הלחות שבהם. ואפשר שהר"מ מפרש שמדברים בגרעינים ממינים אחרים, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 463 הנ"ל.

11כמה מלוא פי חזיר אחת. וכ"ה בירושלמי ובבבלי בהוצאות שלפנינו. ובבבלי מוסיף אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה. וכן היה דרכם להדליק ולהסיק בגרעינים, עיין ירושלמי ספ"א ד' ע"ב, בבלי כ' א', כ"ט א', ביצה כ"א ב' ועוד. ולפי הר"מ הנ"ל צריך לפרש "אם להסיק", כלומר, אם הגרעינים יבשים ואינם ראויים לאכילה, ומוציאם להסיק וכו'. אבל לפירש"י אף מקודם בגרעינים יבשים עסיקינן, והכל תלוי במחשבתו ובמנהג המקום. והמלים "כמה מלוא פי חזיר" חסרות בכי"ל, וכל בבא זו חסרה בבבלי בכ"י ובראשונים. עיין דק"ס שהבאנו לעיל. ועיין לעיל, הע' 109.

1271-72. אחרים אומר' לחשבון חמש. וכע"ז בירושלמי הנ"ל. ובבבלי: אם לחשבון שתים, אחרים אומרים חמש. ופירש"י: לחשבון, כמו שנותנים סימן לכל דינר פשוט. חמש, דעד ד' כללות חשיב איניש ולא מינשי, ואין צריך לתת סימן, אבל חמש מינשי ומותיב סימנא לכולהו. ולולי דברי רש"י היה נראה שמדברים כאן בטבלה של חשבון (abacus) שקדמוני הקדמונים היו מניחים עליהם צרורות לשם חשבון. והיו בה חמשה קוים, 110 ובכל קו היו גומות, והמספר היה מסתמן ע"י מקום הגומא שתחבו בה את הצרור, או את הגרעין. עיין באנציקלופידיה של Pauly-Wissowa ח"א ערך abacus, עמ' 5 ואילך ובציורים שם, עמ' 7. ועיין בתשלום הנ"ל ח"ג (1918), עמ' 4 ואילך.