תוספתא כפשוטה על שבת ח:לב

172. המוציא מאבני בית מנוגע מעציו ומעפרו כל שהן. וכ"ה ("ומעפרו") בד ובכי"ל. ובכי"ע בטעות: מעציו ומאבניו. ופירש בח"ד שהברייתא כר"א חסמא (נגעים פי"ג סמ"ג) הסובר שאבניו ועציו ואפרו מטמאין במה שהן. ובקונטרס תוצאות חיים להגר"מ זעמבא זצוק"ל סי' י"ח ס"ק ז' תמה מכאן על פירוש הגר"א במשנת נגעים (הנ"ל) שכתב: שאם האבן שלמה היא מטמאה במה שהיא, אפי' פחות מכזית, אבל אם איננה שלמה אינה מטמאה בפחות מכזית, והרי כאן מוכח שאפילו העצים והעפר מטמאים בכל שהן. ובפי' הרא"ש שם כתב: דחשיב כל חד וחד כאבר מן המת, ועיי"ש בפי' הר"ש ועיין מ"ש בצפנת פענח פי"ח מה' שבת ה"ה. ולפי דעת המפרשים הנ"ל לת"ק של משנת נגעים חייב בכזית. ובתוספתא מעילה ספ"א: אבני בית מנוגע ועציו ועפרו מצטרפין זה עם זה. וכנראה שאף לעניין הוצאת שבת הדין כן, עיי"ש בהכ"ט. ברם אין הכרח לפרש שהברייתא היא כר' אלעזר חסמא, ואפשר שמחמת איסורי הנאה אתינן עלה, 111 עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 821, שו' 21. וכמו שאמרו בירושלמי (פ"ט ה"ו, י"ב רע"ב ופ"י ה"ו, י"ב ע"ג): ומודה ר' שמעון באיסורי הנייה, 112 ועיין בירושלמי תרומות פ"ו ה"א, מ"ד ע"א: מודי ר"ש בן לקיש באיסורי הנייה, כלומר שאסורין בפחות מכשיעור. כלומר שחייבין עליהם בכל שהוא (כמו שפירש בס' ניר), כר' יהודה בפ"ט מ"ו, ויותר ממנו, שמחייב בכל איסורי הנאה בכל שהוא. 113 ומה שפוטר ר' שמעון בפ"י מ"ה בכזית מן המת, כבר העמידוה בירושלמי שם במת גוי שמותר בהנאה. ולפ"ז אין מכאן שום סתירה לדברי הגר"א הנ"ל. ועיין בתוספות בכורים שפירש שהברייתא שלנו כר' יהודה הנ"ל, ועיי"ש שהעיר על דברי המשל"מ ספי"ד מה' אבל. ובמנחת יצחק פירש שחייב בכל שהוא מפני שמצניעין אותן לשורפן, ודינם כאבני מזבח ומקק ספרים (פ"ט מ"ו).