תוספתא כפשוטה על שבת ט:יב

137. החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת. ופירשו בירושלמי (פ"ז ה"ג, י' ע"ג) שהחולב חייב משום קוצר. ובבבלי צ"ה א': חולב חייב משום מפרק, ועיין ברש"י שם ובשי"ק לירושלמי הנ"ל ובגליון הש"ס שם. ואשר למחבץ פירש הר"ח (צ"ו ב') והערוך (ערך חבץ) שמוציא חמאה מחלב. ובאמת כן נהגו האכרים (אפילו בזמננו ברוסי') שהיו מחבצים (מערבים וממרסים, עיין עה"ש ערך חבץ) את השמנת עד שנתהוותה החמאה. אבל הגאונים 37 עיין בהלכות גאונים שנתפרסמו בתרביץ ש"י, עמ' 129. ורוב הראשונים פירשו שמחבץ הוא העושה גבינה ע"י נתינת דבר המעמיד בתוך החלב, ואין מחבץ אלא עושה חובצא (גבינה). ומגבן הוא "המקפה גבינה, ומקבץ פתיתי החלב הקפוי לעשותם חריץ של גבינה" (ערוך ערך גבן א'. ועיין ר"ח קל"ד א'), או "שלש אותו החלב שנדבק ובונה ממנו בכלי עיגול אחד" (ר' יהונתן בשטמ"ק ב"מ פ"ט א'). ובה' גאונים (הנ"ל): המגבן, דמשוי ליה גובני. ופירשו בירושלמי הנ"ל: המגבן והמחבץ חייב משום לש. 38 ועיין בבלי קל"ד א', והעיר עליו בתכ"מ. ובבבלי כאן: מחבץ חייב משום בורר, מגבן חייב משום בונה. ובבבלי תענית י' א': משל לאדם שמגבל 39 בכי"י שם: שמגבן, עיין בהוצ' מלטער, סוף עמ' 33. את הגבינה, נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. ועיין מ"ש להלן פי"ב, שו' 47, ד"ה נותנין שמשמין. ובר"ח צ"ו ב': ויש מרבנן דמדקדקי דאמרי כי החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת דברי הכל וכו'. והיא גם שיטת הרי"ף, שהעתיק בפ"ז סי' שפ"ט: גרסינן בפרק המצניע תנו רבנן החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת חייב חטאת. ואמרינן חולב משום מאי מיחייב וכו'. וכ"ה שיטת רש"י בפסחים ס"ה א'. ולפ"ז הרישא היא קבוצה מיוחדת העומדת לעצמה, ואף רבנן מודי בה, ולא נחלקו אלא על הסיפא. 40 ולשיטת בעל המאור שנביא להלן, שו' 39–40, אף המכבד כלול בקבוצה זו, ולא נחלקו אלא על המרבץ ואילך. ואפילו לשיטת החולקים יש שאמרו שלפנינו קבוצה מיוחדת מטעם אחר, והוא מפני שבאילו אי אפשר לומר להלן: וביום טוב לוקה, שהרי אוכל נפש הם. 41 עיין רמב"ן צ"ה א' ובמלחמות פכ"ב. וברשב"א צ"ה א': אבל בתוספו' אמרו דאף מחובר באוכל נפש מותר מן התורה והכי לא קאי אחלת דבש אלא אהנך תרתי, דהיינו מכבד ומרבץ. ובתוספות שלפנינו ליתא, עיין בתוספות כאן צ"ה א' ד"ה והרודה, ביצה כ"א א' ד"ה הואיל. ועיי"ש בדברי הרשב"א עצמו. ובר"ן ביצה רפ"ג סד"ה אין צדין: ומשמע ודאי דהזיד ביו"ט לא קאי אמגבן ה"נ אפשר דלא קאי ארודה חלות דבש וכו'. אבל רבינו בעצמו מסיק שם: ועדיין אין כל זה מחוור וכו'. ובראבי"ה ח"ב סי' תשמ"ז, עמ' 446: והייתי דוחק לפרש פלוגתא דר' אליעזר ורבנן בחולב חלב טמא, וכן מחבץ ומגבן, ורודה חלת דבש [כשהדביש] וכו', עיי"ש. ומן הירושלמי הנ"ל מוכח שהחכמים חולקים על הכל, שהרי שם שנו קבוצות של שתים, שתים: המכבד המרבץ ("חייב משום דש"), המגבן המחבץ ("חייב משום לש"), החולב והרודה חלות דבש ("חייב משום קוצר"). ולפי סדר זה נשנו החולב והרודה בסיפא. ואף על החולב חלקו החכמים 42 ועיין ירושלמי פסחים פ"ד ה"ג, ל' ע"ד (ובמקבילה שבע"ז פ"א ה"ו, ל"ט ע"ד): ואינו חולב, ואינו גוזז וכו', ומשמע קצת ששתיהן הן מלאכות מדאורייתא, ולא רק גוזז בלבד. (ויום טוב לא נזכר שם כלל), כפי שהוכיח ברמב"ן, קמ"ד ב'. ועיין מ"ש להלן.

237-38. המכבד והמרבץ. וכע"ז בכי"ע ובכי"ל. ובד נשמט "המכבד" בט"ס, ואין להסתייע ממנה. ובירושלמי הנ"ל מחייב בשתיהן משום דש. 43 ודווקא בבית, אבל בשדה חייב משום חורש, כמפורש בירושלמי לעיל שם ה"ב, ט' סע"ד. ובבבלי משמע שחייבו משום אשווי גומות, והוי ליה כבונה (ועיין בתוספות צ"ה א' ד"ה שרא), או גמר מלאכה דבניין ומכה בפטיש הוא (רמב"ן צ"ה א'). ועיין בבבלי להלן שם ובתוספ' ד"ה והאידנא ומ"ש להלן. ועיין מ"ש באגלי טל מלאכת חורש אות כ"ב.

338. והמרחיץ והסך. וכ"ה בד. אבל בכי"ע, בכי"ל, בירושלמי ובבבלי הנ"ל ליתא. אבל להלן פט"ז הי"ד: לא יתן אדן שמן על גבי טבלה של שיש להתעגל עליה, לפי שאין סכין ואין נופחין ואין מדיחין את הקרקע ביום טוב ואין צריך לומר בשבת. ועיין בבלי קנ"א ב'. ואף בזה מחייב ר"א חטאת, וכלשון ראשון שבתוספות צ"ה א' ד"ה שרא. ועיין ר"מ פכ"א מה' שבת ה"ג, בהגהות מיימוניות, במרכבת המשנה ובאו"ש שם.

4והרודה חלת דבש וכו'. עיין במשנתנו שביעית פ"י מ"ז, עוקצין פ"ג מ"י. ועיין ירוש' שביעית שם ה"ז, ל"ט ע"ד, בבלי כאן צ"ה א', ב"ב ס"ו א'.

539-40. בין בשבת בין ביום טוב פטור וכו'. בירושלמי הנ"ל לא נזכר יו"ט לא בדברי ר' אליעזר ולא בדברי חכמים. ובבבלי הנ"ל: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. ולפי גירסא זו אפשר לפרש שאחד החולב וכו' ואחד המכבד וכו' אינם אלא משום שבות. ובעל המאור פי"ז סי' תס"ז והרשב"א בחידושיו צ"ה ד"ה והאידנא הוכיחו מלשון התוספתא שאחד זה ואחד זה פירושו אחד שבת ואחד יום טוב, וממילא אפשר לפרש כשיטת הרי"ף שברישא לא נהלקו כלל, או כשיטת בעל המאור והרשב"א עצמם שאף במכבד לא נחלקו אלא במרבץ ואילך, עיי"ש. ועיין מ"ש לעיל, שו' 37, בשם הרמב"ן שהוכיח מן הירושלמי שאין לפרש כן.

641. הכוחלת והגודלת והפוקסת וכו'. וכ"ה הסדר בד. ובמשנתנו פ"י מ"ו בכי"מ: וכן הגודלת וכן הפוקסת וכן הכוחלת, ר' אליעזר מחייב, והכמים אוסרין משום שבות. 44 ועיין בפיה"מ להר"מ, ומתוך פירושו משמע קצת שאף לפניו היתה גירסא זו במשנתנו. ולפי מסורת זו נשנית פוקסת יחד עם גודלת. ונראה שזו היא מסורת הבבלי לפי המסקנא שם, ומכיוון שהפסיקו בברייתא שלנו בין כוחלת ופוקסת ב"גודלת", משמע שפוקסת אינה מעין כוחלת, מעבירה פיקס (פוך) על פניה, אלא מעין גודלת (קולעת את השערות), ופיקוס כאן הוא סדור מיוחד של השערות. 45 עיין ערוך השלם ערך פקס, ועיין ר"ח צ"ו רע"ב ופירוש ר"ש בן היתום מו"ק, עמ' 35, ופי' הר"מ בפיה"מ כאן, ורש"י צ"ד ב'. ועיין בפי' הרא"ה שהביא בחידושים המיוחסים להר"ן, ורבינו למד את פירושו מן הירושלמי בהשוואה לדברי ר' אבין שבבבלי, עיי"ש. ולפיכך הסיקו בבבלי (צ"ה א'): גודלת ופוקסת משום בונה. אבל בכי"ע ובכי"ל כאן הסדר הוא: הגודלת והכוהלת והפוקסת וכו', וכ"ה הסדר בברייתא שלנו בבבלי צ"ה א', וכ"ה הסדר בכל נוסחאות המשנה בהוצאות שלפנינו ובכתי"י מטיפוס א"י, וכן יוצא מדברי ר' אבין בבבלי שם צ"ד ב'. ולפי גירסא זו מפסיקה כוחלת בין גודלת ופוקסת, ולפ"ז משמע שפוקסת היא מעין כוחלת, כלומר מעבירה פיקס (פוך) על פניה (עיין בעה"ש הנ"ל). ולפיכך הסיקו בירושלמי למשנתנו הנ"ל (ספ"י, י"ב ע"ד): הפוקסת חייבת משום צובעת. ומכיוון של"פקוס" היו שני מובנים הרי פירושו תלוי, ואם הוא נשנה יחד עם כוחלת עניינו צבע, ואם נשנה יחד עם גודלת פירושו סדור מיוחד של השער. וצ"ע. ואשר לגודלת וכוחלת שוה מסקנת הבבלי הנ"ל עם הירושלמי שם (י"ב סע"ג) שגודלת חייבת משום בונה, 46 עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 672, שו' 22, ד"ה היה עתיד. ושכוחלת חייבת משום כותבת, 47 כגי' כי"י וראשונים, עיין דק"ס, עמ' 205, הע' ו'. ואף ביונית קראו לצביעת העינים ύπογραφειν τούς όφθαλμούς עיין במלונו של לידדל וסקוט סוף ערך ύπογραφεύς מפני שהיא רושמת במכחול תחת העין.

7לאחרות חייבת. וכאן יש לנו חילוק בשם ר' אליעזר עצמו בין גודלת וכו' לעצמה ובין שעושה כן לאחרות, ולא חייב ר' אליעזר אלא בשעושה כן לאחרות, אבל בנוטל צפרניו הדין הוא להפך שלא חייב ר' אליעזר אלא בנוטל בידיו את צפרני עצמו אבל לאחרים פטור, כמו שהסיקו בירושלמי פ"י רה"ז, י"ב סע"ג, ובבבלי צ"ד ב'. ופירש"י שם: לחבירו, אין יכול לאמן את ידו ליטול יפה בלי כלי. ומשמע מדברי רבינו שבכלי חייב אפילו נטל לאחר, וכן משמע מדברי הר"מ בפ"ט מה' שבת ה"ח. וכן בפיה"מ (לפי הגד"נ): וכן אם עשה כזה לאדם אחר ביד הרי הוא פטור. וכן מפורש במאירי שבכלי חייב אפילו עשה לאחר, וכן מוכח מלשון הטאו"ח ריש סי' ש"מ. אבל בירושלמי הנ"ל: אם נטלן אחר מאוסין הן. ורבינו יהונתן (לפי החידושים המיוחסים להר"ן צ"ד ב') פירש גם את הבבלי: "דאין דרך בני אדם בכך משום מיאוס". וכן פירש במאירי, ועדיין ביד עסיקינן. ובירושלמי פסחים פ"ו ה"ב, ל"ג ע"ב: בגין דו סבר בכלי וכו', אם נטלן אחר מאוסין הן, והדין זבח כאחר הוא. הרי לך ברור שלפי הירושלמי אין חילוק בין יד לכלי 48 והעיר על שיטת הירושלמי בס' ערך השלחן או"ח סי' ש"מ סוף ס"ק א'. ולכאורה נראה שאף בירושלמי לא אמרו כן אלא בנטילת צפרנים, או בחתיכת יבלת, אבל לא בנטילת השערות. ועיין לעיל, הערה 31. אבל בס' ערך השלחן הנ"ל העיר על דברי רבינו ירוחם, אדם, נתיב י"ב ח"ד, שמשמע מדבריו שאף בנטילת השער של חבירו בכלי אינו חייב חטאת, עיי"ש. וצ"ע. ביחס לאחר, והוא לעולם פטור בעושה כן לאחר, מפני שאינו מאמן את הכלי כשעושה כן לאחר, עיי"ש במפרשים. ועיין בס' סדר משנה להגרז"וו מבאסקוויץ פ"ט מה' שבת ה"ח.

842. לא תקנה אשה פניה וכו'. בערוך ערך שרק (ד'): בתוספת שבת בפ' המוציא ר' אליעזר אומר לא תקנה אשה פניה בבגד שיש בו שרק. ובבבלי הנ"ל: אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת. ובירושלמי (פ"ז ה"ב, י' ע"ג): הדא איתתא דשרקה אפה וכו' משום מלבן. ועיין בשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' קס"ה אות ד'-ה'. ועיין מ"ש להלן, שו' 52, ד"ה אבל בירושלמי.

9סרק. וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: שרק, וכ"ה בערוך הנ"ל. וכן בבבלי בכ"י ובראשונים, 49 עיין דק"ס, עמ' 205, הע' ז'. ועיין מ"ש להלן, סוף שו' 44. והיא היא, ופירושו צבע אדום.