תוספתא כפשוטה על שבת ט:טז

150. החופר והחורש והחורץ מלאכה אחת. עיין ירוש' פ"ז ה"ב, ט' סע"ד, לעיל שם, ט' ע"ד, כלאים פ"ח ה"א, ל"א ע"ב, סנהדרין פ"ז ה"ה, כ"ד ע"ד. ובבבלי כאן ע"ג ב': תנא החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן. ובמאירי שם: החורש במחרישה, והחופר במר[א] וכו', והעושה חריץ בקרדום או באיזה כלי כלן מלאכה אחת הן ותולדת חרישה. ונראה מדבריו שאינו אב אלא אם חורש במחרישה. אבל באו"ז ה' שבת סי' נ"ה, ח"ב י"ב ע"ג: "כולן מלאכה אחת הן פי' ה"ר משה מיימון (פ"ז מה' שבת ה"ב) אחד החורש או החופר או העושה חריץ ה"ז אב מלאכה שכל אחת ואחת מהן חפירה היא בקרקע ועניין אחד הוא עכ"ל, 56 ועיין במגיד משנה במקומו ומ"ש באו"ש שם. ועיין באגלי טל מלאכת חורש אות ב'. אבל בירושלמי פ' כלל גדול (ה"ב, ט' סע"ד) תני ר' חייא חפר חרץ נעץ 57 כלומר, עשה חריצין ונעיצין, עיין בבלי ב"ק נ' ב'. תולדות דחרישה. 58 ועיין במלא"ש פ"ז מ"ב ד"ה החורש, וכיוון לדברי בעל האו"ז (שלא נדפס מימיו), אלא שהוא השיג מכאן על הסמ"ג, ולפלא שלא העיר שהם דברי הרמב"ם. והאי חפר ונעץ וחרץ אע"פ שאין בדעתו לייפות את הקרקע אסור". וברור שלפי פירוש המאירי הנ"ל היא חרישה ממש ואב מלאכה היא, כפירוש הר"מ, אבל אם חפר ועשה חריצין ונעיצין לא לשם יפוי הקרקע אינן אלא תולדות, כשיטת הירושלמי. ועיין מ"ש להלן, שו' 51, ד"ה התולש.

250-51. הדש והכותש והנופט מלאכה אחת. וכ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ל: הנופס (במקום: והנופט). ובבבלי ע"ג ב': תנא הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן. ופירשו הגאונים (אוה"ג, הפירושים, עמ' 30) והר"ח (ע"ד א'): הדש הוא המפרק מן האוכל פסולת שהיא מחוברת לו וכו', והמנפץ את האוכל מן עפרותו חייב משום דש, וכן המנפט 59 בגנזי קדם של ד"ר לוין ס"ה, עמ' 16: וכן המנפש. ובערוך ערך פץ א': וכן המנפס (והשוה גי' כי"ל בתוספתא). והנכון כלפנינו שכן גירסא זו (מנפט, נפט בטי"ת) מקויימת ע"י רוב הנוסחאות של הבבלי (וכ"ה בה' גאונים שבתרביץ ש"י, עמ' 124) והתוספתא, והיא גם נוסחא יותר מקורית, שהרי אין מלה זו מצויה במקום אחר. [מולל שבלים]. 60 כ"ה בר"ח ובערוך הנ"ל, ובערך רש ג', ובפי' הגאונים ליתא. ועיין מ"ש על מלילת שבלים בשבת להלן פי"ד, שו' 46–47, ד"ה ולעצם. אבל ברש"י: המנפץ פשתן בגבעולין, והמנפט צמר גפן בקשת 61 וכן מעתיק גם במאירי. ועיין דק"ס, עמ' 156, הע' ו'. כדרך האומנין, וצמר גפן גידולי קרקע הוא, להכי קרי ניפוט דיליה תולדה דדש שמפרק גרעינין ממנו, ולא קרי ליה תולדות מנפץ דצמר (כלומר, שנשנית במשנתנו פ"ז מ"ב כאב מיוחד). וכן פירשו במאירי ובחידושים המיוחסים להר"ן. ונראה שכותש שבתוספתא מקביל ל"מנפץ" שבבבלי, והיא כתישת הפשתן 62 עיין ב"ר פל"ג, ג' עמ' 290, ובמנחת יהודה שם. היא ניפוצה, והיינו הפרשת קסמי העץ מן הפשתן, 63 עיין מ"ש הרשברג בספרו הארג ותעשית הארג, עמ' ע"ה. ועיין בבאורי רי"א שטיין על הסמ"ג ברבעון תלפיות (תשרי תשכ"א), עמ' 317. אעפ"י שאף כתישת התבואה בכלל דש היא (עיין רש"י ע"ד א' ד"ה שכן עני). ובחי' המיוחסים להר"ן הנ"ל: והמנפץ והמנפט וכו', וכולהו דש גמור נינהו, ואב אחד הוא, אלא ששמם משתנה. וכ"ה דעת התוספות ע"ד א' ד"ה אע"ג. ועיין מ"ש בס' אגלי טל מלאכת דש אות א'. אבל בס' יריאים השלם סי' רע"ד, ריש עמ' 264, ובמאירי פירשו שהן תולדות.

351. התולש והקוצר והבוצר וכו'. בירושלמי פ"ז ה"ב, ט' רע"ג: דתני ר' חייא הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש האורה כולהן משום קוצר. וכ"ה להלן שם י' ע"א. ובבבלי (ע"ג ב'): תנא הקוצר הבוצר וכו', כולן מלאכה אחת. וחסר שם התולש. ובאו"ש פ"ז מה' שבת ה"ד כתב: אמנם בתולש פליגי הירושלמי עם הבבלי דשיטת הירושלמי היא דתולש הוי בעצם סוג מלאכה דקוצר, וחייב משום אב, וזה דחשיב שית מילין, ושיטת הבבלי דלא מייתי תולש בהך ברייתא, דהירושלמי מייחסה לר' חייא, סברה דתולש אינה אלא תולדה דקוצר, וכן כתב רבינו בפ"ח ה"ג, ותולש תולדה דקוצר. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו בזה, שהרי ברור מכל דברי הירושלמי שם שמדברים בתולדות ולא באבות, והירושלמי התחיל באב "הקוצר" ומנה אח"כ את התולדות, ו"שית מילין על כל חדא וחדא" כולל גם את האב. וכן בירושלמי ב"ק ה"א, ב' ע"א: תולדות הקרן נגיחה, נגיפה נשיכה, רביצה, בעיטה, דחייה. ר' יצחק מקשי נגיפה נגיחה עיקר הן, 64 עיין בבלי ב"ק ב' ב' ומכילתא דרשב"י, עמ' 178, ומכילתא דר"י משפטים רפ"י ורפי"ב. ואת עביד לון תולדות, אלא מתחיל בעיקר ומסיים בתולדות. 65 ועיין ירושלמי כאן פ"ז ה"ב, ט' סע"ד. והירושלמי לשיטתו שמונה אף חופר וחורץ לתולדות, עיין מ"ש לעיל, שו' 50, ד"ה אבל. ומלשון הבבלי והתוספתא ("מלאכה אחת") משמע שכולן אבות. וכן פסק הר"מ בפ"ז מה' שבת ה"ד. וכן בחידושים המיוחסים להר"ן: פי' כולן אבות הן וכו', וזה בזרעים וזה באילנות, וכן פירש רבינו יהונתן ז"ל דכולן קוצר הוא, אלא שאין שם זה נופל על זה, ואבות הן כל אחת ואחת, ולא תולדות, אלא שאב אחד הוא ולא שנים ושלשה, ולא מיחייב מכל החמשה אלא חטאת אחת. ובס' יריאים השלם סי' רע"ד, סוף עמ' 262, ובמאירי פירשו שהן תולדות. ואשר לתוספתא, כנראה, שכיוונה לתלישת זרעים שדרכם בתלישה ולא בקצירה, 66 עיין במשנת אהלות פי"ח מ"ב, ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 139 ואילך. והיא תלישה היא קצירה לעניין שבת, ושתיהן אבות הן.

4והעודר. וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: והאורה, וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל, ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 72, שו' 100, וח"ב, עמ' 583, ובהערה 7 שם. וכן נכון שכן גודרים (או גודדים) בתמרים ואורים בתאנים.

552. מלאכה אחת הן. כ"ה בכי"ע ובכי"ל. ובד חסרה המלה "הן". ובכי"ו בטעות: מלאכה אחת הדש.