תוספתא כפשוטה על שבת ט:יז

1המכבס והסוחט מלאכה אחת. בד: המכבש וכו', והנכון כלפנינו, וכ"ה ("המכבס") בכי"ע ובכי"ל. וכן מעתיק בשם התוספתא ברמב"ן קי"א א', והביאו במגיד משנה פ"ט מה' שבת הי"א. וכן בירושלמי פ"ז ה"ב, י' ע"ג: והסוחט והמכבס מלאכה אחת היא, וכן בר"מ ה' שבת הנ"ל: המכבס בגדים הרי הוא תולדת מלבן וחייב, והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו הרי זה מכבס וחייב, שהסחיטה מצרכי כיבוס היא כמו שההגסה מצרכי הבשול. ועיין גם בפכ"ב שם הט"ו. והעיר על כל זה בתוספות בכורים כאן. והנה בתוספתא כאן לא נתברר מהו האב של מכבס וסוחט, ובר"מ שהבאנו לעיל מפורש שהוא מלבן. אבל ממקום הברייתא בירושלמי משמע שכיבוס היא תולדת צובע. וברמב"ן הנ"ל: והסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן. 67 עיין בכ"מ ובלה"מ פ"ט הי"א הנ"ל. ועיין מ"ש בס' מנחת סולת להגרד"צ מדוקלא, קי"ח סע"ב. אבל כשאנו משוים את כל דברי בעל החידושים המיוחסים להר"ן קי"א א' עם דברי הרמב"ן קשה עלינו לקבל שכיוון ב"יש מפרשים" להרמב"ן עיי"ש. ועיין בשו"ת אבני נזר או"ח סי' קנ"ט, אות כ', דברים של טעם, כדרכו. ועיין מ"ש להלן בפנים. ובמשנתנו (פ"ז מ"ב) נמנה ליבון של צמר כאב מלאכה. וליבון הצמר הושג ע"י שתי מלאכות, ע"י כביסה במים וע"י גפור, עיין בבבלי ב"ק צ"ג ב' ובתוספות שם ד"ה הא. אבל בירושלמי פ"ז ה"ב, י' רע"ג: ההן דמגפר עא למנין (כ"ה בשרי"ר, עמ' 85) וכו' הדא איתתא דשרקה אפה, דשרק' מעזלה, ההן חייטא דיהב חוטא גו פומיה וכו' חייב משום מלבן. כלומר, זה שמגפר עצים לכלים וכו'. ואשה זאת שמשרקת 68 כלומר מעבירה שרק על פניה, והכוונה, כנראה לצבע מזהיר, עיין בס' בן סירא נ', ח' (מן הגניזה): כשמש משרקת וכו'. את פניה, 69 ועיין מ"ש לעיל, שו' 42. שסורקת את המטוה שלה, 70 עיין להלן תוספתא ב"ק פי"א הי"ג ובבלי שם קי"ט ב', ואנו רואים משם שהיו סורקים את הבגד כדי לנקותו, ועיין מ"ש הרשברג בספרו הארג ותעשיית הארג, עמ' ש"ב ואילך. החייט הזה שנותן את החוט לתוך פיו חייב משום מלבן. הרי לך שתולדות לבון הוא הגיפור, הסירוק וכדומה, שמולידין לובן מזהיר (עיין בבלי, ק"מ סע"א, וברש"י שם). ועיין בחידושי הראב"ד לב"ק צ"ג ב', עמ' רכ"ח, ד"ה נפצה. ואח"כ אמרו בירושלמי שם: הצובעו. מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה, בעורות אלים מאדמים וכו', והסוחט והמכבס מלאכה אחת וכו'. ומכאן שכבוס היא תולדת הצביעה, מפני שהמשקים כשנכנסים לאריג משנים ומכהים מיד את צבעו, כדרך שהדם כשנכנס לעור מאדים אותו. ולבון צמר אינו אלא הסרת הלכלוכית בכביסה ונתינת ברק לאותו לובן ע"י סירוק וגיפור. וכן בסחיטה משתנה שוב המראה ע"י יציאת המשקין. ועיין בס' הישר לר"ת שבת סי' ר"ל, כ"ד ע"ד ואילך, בתוספות קי"א א' וכתובות ו' א' ד"ה האי, ברשב"א קי"א א' ובשטמ"ק כתובות ו' א'. ועיין בס' יריאים השלם סי' רע"ד, עמ' 270 ואילך, ובהערות שם, ומה שהאריך בשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' קנ"ז ואילך, ובמנחת סולת, קי"ה ע"ב ואילך. ואשר לשאלה אם יש כבוס ביין (עיין בשו"ת אבני נזר הנ"ל סי' קנ"ח), רמז הרמב"ן הנ"ל לסוכה מ' א' וב"ק ק"ב א', עיי"ש ברש"י. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 256, וח"ב, עמ' 568 ועמ' 569. ובבראשית מ"ט, י"א: כבס ביין לבושו וכו', ועיי"ש בתרגום אונקלוס.

253. סחיטה מלאכה בפני עצמה. וכ"ה בד, בכי"ל, ברמב"ן, במ"מ ובירושלמי הנ"ל. ובכי"ע בטעות: צביעה מלאכה וכו'. וכנראה שהצבעים סברו שאין לחכות עד שיתנגב הבגד (או הצמר) מאליו, מפני שבלא סחיטה מיד תשאר בו לכלוכית, וכשנגמר כבוסו היו מיד סוחטים אותו (עיין מכשירין פ"ה מ"ו), כדי שיהא מוכשר לצביעה, ולפיכך עשו אותה מלאכה בפני עצמה. 71 וצ"ל שסברו שצביעה שהיתה במשכן היא צביעת היריעות וצביעת החוטין בארגמן (עיין בשי"ק ובס' ניר), ואי אפשר לצבוע בלי נקוי, כביסה וסחיטה מוקדמת, שהרי בירושלמי מוכח שלדבריהם סחיטה היא אב מלאכה, עיי"ש. וחלקו על מה שאמרו לעיל בירושלמי שם: מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין וכו'. ושמא הכוונה שם לצביעה שלא ע"י שרייה בסממנין, אלא לצביעה ע"י טיחה בששר וכדומה, עיין מ"ש לעיל פ"ה, שו' 52–53, ובהע' 89 שם.