תוספתא כפשוטה על שבת ט:ח
תוספתא כפשוטה על שבת · Tosefta Kifshutah on Shabbat 9:8
Open in the reader →113-14. המתכוין להוציא בפונדתו ופיה למעלה וכו'. במשנתנו פ"י מ"ג: המוציא וכו' כלאחר ידו, ברגלו, בפיו ובמרפקו, באזנו ובשערו ובפונדתו ופיה מלמטה, בין פונדתו לחלוקו ובחפת 20 כ"ה ("ובחפת", או "בחפת", או "ובחיפת") בכ"י קויפמן, פרמה, קטעים מן הגניזה, משניות עם פי' הר"מ כת"י, ד' נפולי, משנה שבירושלמי, כתי"י שבבבלי ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 199, הע' ד'. חלוקו, במנעלו בסנדלו פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין. ובכל הדברים הללו כולם מודים, חוץ מהמוציא בפונדתו ופיה מלמטה, 21 מפני שפי הפונדה, החגורה, סגור, אין החפצים נשמטים מתוכה. שר' יהודה מחייב. במה דברים אמורים שמתכוין להוציא בפונדתו ופיה למטה, אבל אם התכוין להוציא בפונדתו ופיה למעלה, וטעה והפך את הפונדא אף ר' יהודה מודה שהוא פטור. וכן שנינו להלן שם במשנתנו (פ"י מ"ד): המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחוריו פטור. ועיין מ"ש להלן. ועיין להלן בתוספתא ב"מ פ"ח הי"ג והי"ד.
215. ובחפת חלוקו וכו'. כלומר, שנתכוין להכניס לתוך הפונדא ונשמט החפץ לתוך כפילות החלוק, שהיה לפעמים כמין חיק 22 עיין במשגת שקלים פ"ג מ"ב: בפרגוד חפות וכו'. וכבר הוכחתי בספרי היליניסמוס בא"י היהודית (אנגלית), עמ' 171, הע' 59, שפרגוד חפות פירושו שיש שם חיפת כמין חיק. ועיין גם בב"ר פע"ה, ה', עמ' 383, ובהערות שם בסוף העמוד. פטור, מפני שלא נתקיימה מחשבתו, והוציא בשמירה פחותה ממה שהתכוין.
315-16. המתכוין להוציא בפונדתו ופיה למטה ר' יהודה מחייב. בבלי צ"ב ב'. ור' יהודה מחייב מפני שאף בזה לפעמים דרך הוצאה בכך, כשם שחייב המוציא לאחריו והתכוין לכך, עיין בבבלי הנ"ל.
417. ובא לו לאחריו שהו פטור. כמפורש במשנתנו פ"י מ"ד הנ"ל. ובירושלמי (פ"י ה"ד, י"ב ע"ג) ובבבלי הנ"ל הסיקו שאף בזה נחלקו התנאים, ומי שמחייב במתכוין להוציא לאחריו ובא לו לפניו, מחייב אף במתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו, ומשנתנו הנ"ל היא שבורה ושני תנאים שנו אותה, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 295. והסוגיא בירושלמי לעיל שם משובשת, וצריך להגיהה כמו שהגיה בפ"מ במקומו. וכן הגיה מדעתו בתוספות העזרה 23 ספר זה נדפס בווילנא תר"ה, כלומר כחמש עשרה שנה לפני שהופיע בדפוס פירוש בעל פ"מ לירושלמי מועד. לתו"כ חובה פ"ז, מ"א ע"א, ד"ה אף, עיי"ש דברים של טעם. ועיין באו"ש פ"א מה' שבת הי"ב.
518. שאם נתכוון והוציא וכו'. בד, כי"ע וכי"ל: ואם וכו', כלומר, אבל אם נתכוין להוציא לאחריו ונתקיימה מחשבתו, אף אתם מודים שהוא חייב.
619. באחר ידו וכו'. עיין בשנו"ס. ועיין להלן, שו' 43.
7בפיו. עיין מ"ש להלן פסחים ספ"ו, שו' 62–64, ד"ה ברם.