תוספתא כפשוטה על סוטה א:ז

131-32. כהנים מטילין ביניהן גורלות. כל מי שעלה גורלו, אפי' כהן גדול יוצא וכו'. וכ"ה בד. וכ"ה (שעלה, שיעלה) בראשונים שנביא להלן. אבל בכי"ע: וכל מי שחלה גורלו וכו'. וכן בס' יחוסי תו"א שנביא להלן: כל מי שחל גורלו וכו'. וכל הברייתא שלנו הובאה בשם התוספתא בס' המפתח לר"נ (בליקוטים שפרסם מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ב ס"א, עמ' 18), בילקוט נשא רמז תש"ז, בתוספות ח' א', ד"ה והכהן, בס' יחוסי תו"א כת"י ערך ר' יאשיה תלמידו של רב, ובמאירי ז' א' (במשנה). ובפירוש לדבה"י המיוחס לאחד מתלמידי רב סעדי' דה"ב ספ"ד, הוצ' קירכהיים, עמ' 49, הובאה בשם "מכילתא אחריתא", עיין להלן. ומ"ש כאן אפילו כהן גדול הוא מפני שהכהנים חשבו השקאת סוטה וניוולה לבזיון, והזהירו על כך במדרש (במ"ר פ"ט סי' ט"ז): ופרע את ראש האשה . לכהן שנכנס לבית הקברות ועבדו ממתין בחוץ שלא יטמא, לא דיו להיות כרבו, כך שלא יאמר הכהן אני פורע ראש האשה, ורוחו גסה עליו לכך נאמר לפני ה' . כלומר, גסות רוח יש כאן אם הכהן מסרב לפרוע ראש האשה, שהרי היא עומדת לפני ה', ואם אין כאן בזיון המקדש כל שכן שאין כאן בזיון כהן, והכהן דומה לעבד כהן שאינו רוצה להכנס לבית הקברות בשעה שרבו נכנס לשם כדי להטמא לקרוביו. ובתו"כ אמור פרשה ב' ה"ג, צ"ד ע"ד (כגי' כי"ר, הוצ' רא"א פינקלשטין עמ' תי"ט): אילו או' ראש לא יפרע ובגד לא יפרם יכול לא יפרע ולא יפרם ראשה של שוטה ת"ל לו' ראשו , וכ"ה בבבלי הוריות י"ב ב'. 13 והעירותי על כך בתוס"ר ח"ב, עמ' 57, הערה 1. עכשיו ראיתי שהעיר על הגמ' בהוריות בס' כרם נטע כאן ז' א'. והכוונה שיכול הייתי לומר שאין כהן גדול פורע ראשה של סוטה משום בזיון, ובא הכתוב להתיר בפירוש. וכנראה, שמטעם זה הפילו גורלות על כל הכהנים, לרבות כה"ג. ובפסיקתא רבתי פכ"ו, הוצ' רמא"ש, קכ"ט ע"ב: למה אני דומה לכהן גדול 14 הר"ל גינצבורג (אגדות היהודים ח"ו, עמ' 385, הערה 13) מחק את המלה "גדול" ע"פ הקיצור שבאיכה זוטא פ"א, ז', עמ' 62, וע"פ הנוסח השני שבכי"פ שם, עמ' 134. ויש להוסיף על דבריו שגם בילקוט ירמיה רמז ש"א חסרה המלה "גדול" בפסיקתא שלנו. אבל אין ספק שהנכון כלפנינו, והר"ל גינצבורג תיקן את דבריו ע"פ התוספתא כאן, עיין תס"ר ח"ד, עמ' 195. שעלה גורלו להשקות מים המרים, וקרבו את האשה אצלו ופרע ראשה ופירסמה שער' 15 בילקוט הנ"ל, בד"ר: ופרע את ראשה ופרסם את ראשה ופרסם שערה. הגירסא "ופרסס" שהביא רמא"ש אין לה על מה לסמוך כלל, ואף בילקוט ד"ו הגירסא היא כמו בד' שלוניקי. נטל הכוס להשקותה 16 מכאן מוכח שפריעת הראש וההשקאה הן בכהן אחד, שלא כבעל ח"ד שדייק מלשון הר"מ פ"ג מה' סוטה הי"א שהן בשני כהנים, עיי"ש. אבל אין למדין מן האגדות. ובס' מנחה חריבה לר' פנחס עפשטיין י"ט א' כתב שהכהן הפורע אינו הכהן המניף וכן נראה, עיין מ"ש להלן. וכו'. מכל הנ"ל ברור שהשקאת סוטה נעשתה ע"פ הטלת גורל, אבל הלכה זו לא נזכרה לא בירושלמי ולא בבבלי, ואף הר"מ השמיטה, עיין ח"ד שתמה עליו. ולפי סתימת המקורות הכוונה כנראה לכהן בית האב, וכן אומר בקדמוניות של יוסיפוס הנ"ל ס"ג, 270, שאחד מן הכהנים (τις τῶν ιερέων) מעמידה וכו'. וכן אומר פילון .de spec. leg, ס"ג 55: לפני הכהן המשמש באותו יום (παρόντος τοῦ κατ’ ἐκείνην τὴν ἡμέραν ιερωμένου). ואף לפי התוספתא הגורלות היו, כנראה, בין אנשי בית אב (או בין אנשי המשמר), לרבות הכהן הגדול, עיין יומא פ"א מ"ב. ועיין בלשון הר"מ פ"ג הי"א. ובס' יחוסי תו"א כת"י ערך רב יאשיה תלמידו של רב מביא: וגרסי' בירושלמי דסוטה (פ"ג ה"א, י"ח ע"ג, ובמקבילה בקידושין פ"א סה"ח, ס"א ע"ג): ומביא כהן זקן. ואפילו תימא כהן ילד, שאין יצר הרע מצוי לשעה. ותירוץ זה מסתבר דהא מסקינין בפ"א דסוטה בתוספתא כהנים מטילים גורלות ביניהן, כל מי שחל גורלו, אפילו כהן גדול, בא ועומד בצד סוטה ואוחז בבגדיה וכו'. ומדבריו נראה שלפי התירוץ הראשון ( ומביא כהן זקן) לא היו מטילין גורלות. וא"כ הדבר הרי מותר לומר שאף לפי התירוץ השני כן (עניין הגורלות לא נזכר כלל בירושלמי), ולא נחלקו אלא איזה כהן מביאים. ברם אין ראייה מן המקורות שהכהן המשקה הוא הכהן המניף את המנחה, אבל מדברי רבינו מוכח שתפס כדבר פשוט שהכהן שעלה גורלו לפרוע את ראש האשה הוא גם מניף את המנחה, וכן כתב גם בס' כרם נטע ז' סע"א. ועיין מ"ש לעיל הערה 16. ובפי' לדברי הימים הנ"ל (לעיל, ד"ה כהנים): ובמכילתא אחריתא כהנים מטילים גורלות, וכל מי שיעלה גורלו, ואפילו כהן גדול, עומד בצד סוטה ואוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה. וחלילה להסתכל בה לפני ה' פתח אהל מועד, לצד הכיור היה מעמידה, ומשם היה רואה לבה ושערה, וחלילה להביט קריעתה ופרימתה, והוא הנכון אל במראות הצובאות . ולעיל שם כתב על הכיור: ושם היו מעמידים נדות(?), ויולדות, וזבות, וגיורות, נודרות ומתנדבות בשעת קרבנותיהן. כי כשהיה הכהן מקריב הקרבן היה מקריבו לשם בעל הקרבן, והיה נותן בו עיניו ורואהו , ואומר לו יערב ויקובל קרבנך ותיטהר. ונשים אין דרכן להסתכל בהן, ולכך היו עומדות בין מזבח לפתחו של אולם בצד הכיור וכו' ומשם היה רואה תמונת האשה בעלת הקרבן, והיה זורק לשמה ומתפלל עליה וכו'. ובהערת המו"ל שם ציין שכן הביא גם בפי' פענח רזא [סוף ויקהל]. וכן גם בריקנטי ריש ויקרא, בפירוש בעל הטורים, בפשטים ובפירושים לר"י מווינה ובס' מושב זקנים לבעלי התוספות (בשם י"מ) סוף ויקהל. והדברים תמוהים, עיין מ"ש בצידה לדרך (לבעל הבאר שבע) שם. ועיין במ"ר פ"ט סי' י"ד. ובאגדת שיר השירים, הוצ' שכטר, עמ' 79. וידידי הגרמ"מ כשר הביא בשמי את כל החומר הנ"ל ב"חורב" (בעריכת חורגין) ניסן תרצ"ז-תשרי תרצ"ח, עמ' 192 ואילך, וציין לתס"ר ח"ב צד נ"ז, 17 וצ"ל שם: צד נ"ז-נ"ח, עיי"ש בתס"ר. והאריך לבאר את הדברים. ועיין באוצר הפוסקים אה"ע סי' כ"א סעיף א', אות ג', ד"ה ובשמע אברהם.

232. יוצא ועומד בצד סוטה וכו'. וכ"ה ("בצד") בכל הראשונים הנ"ל, וכן להלן רפ"ב: יוצא ועומד בצד סוטה וכו'. והכוונה שלא יעמוד לפניה, עיין מ"ש לעיל שו' 24 סד"ה עומדת.

3ואוחז בבגדיה וכו'. משנתנו פ"א מ"ה.

433. וסותר את שערה. וכ"ה במשנתנו הנ"ל, ועיין גם בדברי ר' יהודה להלן שם וכאן, ולהלן פ"ג ה"ג, שו' 19 ומש"ש. ועיין בקדמוניות התלמוד לש. קרויס (עברית) כרך ב' ח"ב, עמ' 274 ואילך, שהביא כמה ראיות שפריעת הראש היא לאו דווקא גילוי השערות אלא גם סתירתן, עיי"ש. ונעלמו ממנו דברי רש"י כאן ח' א', ד"ה ופרע, וד"ה סותר. ועיין בפיה"מ להר"מ במשנתנו ובחיבורו פ"ג הי"א. וכבר האריכו בזה האחרונים. 18 ועיין מ"ש להלן פ"ג ה"ג שו' 19. וברש"י כתובות ט"ו, ב': וראשה פרוע וכו' שערה על כתיפיה. ובגיטין של השדים (Montgomery בספרו Aramaic Incant. Texts, עמ' 190): ערטיל שלחתין ולא לבישתין סתיר סעריכין מיעל גביכין . וכן לעיל שם, עמ' 154: וסתיר סעריכין ורמי אחור גביכין . וכן נהגו לעשות בזמן העתיק לאשה שנתגרשה [מחמת זנות], עיין מ"ש כרש גורדון בצייטשריפט פיר די אלטטעסטאמענטליכע וויסענשאפט סידרא חדשה חי"ג, 1936, עמ' 277 ואילך. ובסנהדרין נ"ח ב': מאימתי התרתה משפרעה ראשה בשוק. והנכון הוא ביד רמה שם ובר"מ פ"ט מה' מלכים ה"ה: משיפרע ראשה וכו', כלומר כשבעליה פורע ראשה וסותר את שערה בשוק, סימן שהיא פנויה.

533-34. ר' יהודה אומ' אם היה לבה נאה וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"א מ"ה, ולא באה כאן אלא ליתן טעם להלכה. ובספרי נשא פיס' י"א, עמ' 17: אם היה בית חליצתה נאה וכו'.

634-35. מפני פרחי כהונה. וכ"ה בד ובכי"ע. וכ"ה הלשון לעיל נזיר פ"ד ה"ו. ובירושלמי (פ"א ה"ה י"ז ע"א, סנהדרין פ"ו ה"ח, כ"ג ע"ג): ברם הכא שמא תימצא טהורה ויתגרו בה פירחי כהונה. וכע"ז בבבלי ח' א' וסנהדרין מ"ה א'. ובס"ז, עמ' 245: אין הנזירה פתח אהל מועד, שלא להרגיל פרחי כהונה לעבירה. ובבבלי נזיר מ"ה סע"א: וגלח הנזיר פתח אהל מועד ולא נזירה שמא יתגרו בה פרחי כהונה וכו' סוטה תוכיח וכו' ולא חיישינן שמא יתגרו בה פרחי כהונה. אמר להן זו כוחלת ופוקסת, זו אינה כוחלת ופוקסת. ועיין בס' מנחה חריבה כאן במקומו.