תוספתא כפשוטה על סוטה יא:ב

112. כל זמן שהיה משה קיים וכו'. כל הברייתא בילקוט יהושע רמז ט"ו, כגי' כי"ע בערך. ועיין בציונים להלן רה"ח, שו' 72–74, ד"ה ר' יוסה בר' יהודה.

213-14. משמת משה, מהו אומ' וישבות המן ממחרת. וכ"ה בד, בכי"ע ובילקוט הנ"ל. והכוונה גם לסוף הפסוק (יהושע ה', י"ב): ולא היה עוד לבני ישראל מן, ויאכלו מתבואת ארץ כנען , ופירשו ששבת המן מכליהם, ולפני כן לא אכלו מתבואת הארץ (או מתבואת הארץ גרידא), אבל אין לפרש שבאותו יום שבת המן מלרדת, שהרי מפורש בכתוב (שמות ט"ז, ל"ה): ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען , ומכאן שפסק המן מיד בבואם אל ארץ נושבת, או אל קצה ארץ כנען, כמו שמפרשת התוספתא להלן.

315-16. ולא שהיה המן תולה להן בחייו, אלא אף במיתתו וכו'. וכן בד: ולא שהמן היה תולה להן בחייו וכו'. ובכי"ע: ותלו לו למשה במותו שאכלו מן המן וכו'. ובילקוט יהושע הנ"ל: תלו לו למשה שיאכלו וכו'. והכוונה שתלו לו לזכות משה שאכלו וכו'. וכנראה שהמלה "המן" שלפנינו היא ט"ס, וצ"ל: ולא שהיה תולה להן בחייו וכו', והכוונה להקב"ה, שלא זו בלבד שהיה תולה להן את ירידת המן בזכותו של משה בחייו של משה אלא אף במיתתו.

416-19. שמהמן שלקטו ביום שמת בו משה אכלו ממנו משבעה באדר עד ששה עשר בניסן, שלשים ותשעה ימים. וכ"ה (מניין הימים) גם בכי"ע ובילקוט הנ"ל. ובמכילתא בשלח ויסע פ"ה, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 172 (מכילתא דרשב"י, עמ' 116): ר' יהושע אומר ארבעים יום אכלו את המן אחרי מות משה וכו', ואכלו ממנו ארבעה ועשרים יום של אדר וכו'. ועיין ספרי בהעלותך פי' פ"ט, עמ' 90, ס"ז שם, עמ' 270. וכבר העיר הרח"ש הורוביץ במכילתא שם שהיא לפי הדעה שחדש אדר יכול להיות מלא, עיי"ש. אבל בתוספתא כאן החשבון הוא לפי הנהוג שחדש אדר חסר, ואין בו אלא כ"ט יום. ובס"ע רבה פ"י (לפי הוצ' מרכס, עמ' 21, בשנו"ס) בכי"א: ומן המן שלקטו בז' באדר היו אוכלים עד י"ו בניסן ל"ז ימים (עיין גם בהוצ' רטנר, עמ' 44, הערה כ"ד). ונראה שמסורת זו אינה מונה אלא את הימים שאכלו מן המן שבכליהם בזכות משה אחר מיתתו, ובז' אדר הרי אכלו כרגיל מן המן שירד באותו יום, ובט"ז ניסן לא אכלו כלום מן המן שבכליהם שכבר שבת מהם, נמצא שלא אכלו מן הכלים אלא ל"ז יום. וכן מפורש גם בת"י דברים ל"ד, ח'. ועיין בבלי קידושין ל"ח א', ר"ה י"ג א'. ועיין סדר אליהו רבה פי"ח, הוצ' רמא"ש, סוף עמ' 101. ולפיהו ירד להם המן מן השמים עד מחרת הפסח כפשוטו של מקרא, עיין בהערת רטנר בס"ע, עמ' 44, הערה כ"ג. 5 אבל מה שכתב שם על זמן סידורו של ס"ע כדבר "ידוע", עכשיו ידוע שלא כן הוא. ועיין מ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש בשלח ט"ז, הערה ר"ג ואילך. ולפי מסורת זו לא מת בשבת (עיין בהערות רטנר לסע"ר פ"י, הערה י"א), שהרי לא לקטו את המן בשבת. ועיין מ"ש להלן בסמוך, שו' 37–40, ד"ה שנה שיצאו.

521-24. ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת, שאין ת"ל עד באם, מה ת"ל עד באם אל קצה ארץ כנען. ומפשוטו של לשון משמע שפירשו ארץ נושבת בניגוד למדבר, והיינו ארץ סיחון ועוג, ועד שבאו לשם אכלו מן המן היורד מן השמים, ואח"כ עד שבאו לקצה ארץ כנען אכלו מכליהם, והוא כפירוש יש מפרשים שהביאו בתוספות קידושין ל"ח א', ד"ה עד, כמו שהעיר בח"ד כאן במקומו. ובס"ע רבה פ"י הנ"ל, משמע כפירש"י, עיין בהערת רטנר, הערה כ"ז שם. ועיין בפירש"י שמות ט"ז, ל"ה.

624-28. אלא מלמד שמן המן שלקטו ביום שמת בו משה אכלו הימנו משבעה באדר עד ששה עשר בניסן, שלשים ותשעה יום, עד שהקריבו עומר בגלגל. וכ"ה בד. ובכי"ע ובילקוט יהושע הנ"ל חסר, והכוונה אחת, והדיוק הוא מן הכתוב שם (יהושע ה', י"ב): ולא היה עוד לבני ישראל מן, ויאכלו מתבואת ארץ כנען , שאילו היה להם מן היו מעדיפין את המן, כמפורש להלן. ועיין בתוספות ר"ה י"ג א', ד"ה דאקריבו.