תוספתא כפשוטה על סוטה יא:ד

137-40. שנה שיצאו בה ישראל ממצרים בששה עשר באייר ירד מן לישראל, בשבעה באדר פסק מלירד וכו'. וכ"ה הסדר בד ובילקוט הנ"ל, ובכי"ע באות ברייתות אילו להלן, 6 הגירסא בילקוט קרובה יותר לזו שבכי"ע, אעפ"י שהסדר שם כסדר כי"ו וד, ואפשר שבילקוט שם דלג על הברייתא שבאמצע. ומ"ש "פסק מלירד", הכוונה היא שהיה היום האחרון לירידת המן, ולמחרתו לא ירד, ועיין מ"ש לעיל שו' 16–19, סד"ה שמהמן.

243-45. דבר אחר, מה ת"ל ובני ישראל אכלו את המן ארבעי' שנה וכו'. וכ"ה ("דבר אחר") גם בד. ובכי"ע ובילקוט חסר "דבר אחר", והלשון קשה, שהרי אין כאן דרשה אחרת לפסוק זה, עיין בח"ד. וכנראה, שהמדרש לקוח בלשונו ממקור אחר, ושם דרשו שהעוגה שהוציאו ממצרים היתה קיימת ארבעים שנה, והביאו את המסורת שלנו כ"דבר אחר". ובמדרש שה"ש זוטא פ"א, ח' (אגדת שה"ש, הוצ' שכטר, עמ' 16): ארבעים יום חררה קיימת בידם במדבר, ויש או' ארבעים שנה לקיים מהיכל (בהוצ' בובר: מה שנאמר) ובני ישר' אכלו [את המן] ארבעים שנה שהיתה חררה שיצאת מידם ממצר' קיימת עד בואם אל ארץ נושבת. ובמדרש הנ"ל הובאה הדעה של התוספתא (והיא המסורת המקובלת בשאר המקומות) בסתם והמסורת האחרת כדבר אחר ("ויש או' ").

346-47. אלא שאכלו עוגות מצות שהוציאו בידן ממצרים וכו'. סע"ר פ"ה ופ"י, מכילתא בא פי"ד, הוצ' הורוביץ, עמ' 49, בבלי קידושין ל"ח א', תנחומא בא סי' ט'. ועיין מכילתא בשלח, ויסע, עמ' 159, שה"ש רבה פ"א ז', ובשאר המקורות שציין הרח"ש הורוביץ במכילתא הנ"ל, עמ' 49. וכן מוסר יוסיפוס בקדמוניות ס"ב פט"ו, א' (316). ועיין מכילתא דרשב"י, הוצ' אפשטין-מלמד, עמ' 105, ועמ' 241.