תוספתא כפשוטה על סוטה יב:ה
תוספתא כפשוטה על סוטה · Tosefta Kifshutah on Sotah 12:5
Open in the reader →152-53. עד שלא נגנז אליהו וכו'. וכ"ה בד ובילקוט מלכים רמז רכ"ד בשם התוספתא. ובכי"ע: עד שנגנז אליהו וכו', והיא היא. והלשון "נגנז אליהו" גם בסע"ר פי"ז, ל"ו ע"א: ובשנה השנית לאחזיה נגנז אליהו, ולא נראה עד שיבוא מלך המשיח ונראה, ונגנז שניה ואינו נראה, עד שיבוא גוג ומגוג, ועכשיו הוא כותב מעשה כל הדורות כלם, ועיין בהערות ר"ד רטנר שם על לשון זו. וכן להלן שם (ל"ז ע"א): כבר היה לאליהו שבעה שנים משנגנז.
253-54. היתה רוח הקדש מרובה בישראל. בפתיחה לרו"ר סי' ב': עצלה תפיל תרדמה (משלי י"ט, ט"ו), ע"י שנתעצלו ישראל מלעשות תשובה בימי אליהו תפיל תרדמה , רבתה הנבואה. רבתה ואת אמרת תפיל (כלומר, אתמה). כמד"א נפל שעריהון דפוריא 10 ופירש הרד"ל שהכוונה שנפל שער הפירות, הוזלו הפירות מחמת ריבויים, ואף יוקר הנבואה נפל מחמת ריבוייה. ועיין על משמעות זו של נפל במחברתי ספרי זוטא, עמ' 114, הערה 116. וכו', ששים רבוא נביאים עמדו להם לישראל בימי אליהו וכו', עיי"ש הטעם, ובסע"ר פי"ט, ובהערה ט"ז שם. ועיין שהש"ר פ"ד י"א, ואיכ"ר ספ"ד.
364. מר' ושני' עמ' על הירדן. וכן בכתוב (מ"ב ב', ז'): מרחוק, ושניהם עמדו על הירדן. ובד בשיבוש: מר' וחנו עמו על הירדן. ובכי"ע ובילקוט הנ"ל: מרחוק ועברו את הירדן, והוא ע"פ תוכן הכתובים (שם ב', ח'), אלא שהלשון מטעה ונראה ממנה כאילו בני הנביאים עברו את הירדן. ובצילום כי"ו אשר לפניי אינו נראה סימן הקיצור על המלה "ושני", אבל ברור שיש כאן סימן קיצור בדומה למלה שלפניה ושלאחריה.
465. יכול מפני שהן מועטין וכו'. סע"ר פכ"א, מ"ו ע"א.
566-67. יכול מפני שהן קטני'. כ"ה בד. ובכי"ע: יכול קטנים, ובכי"ו בטעות: קטנה. ובילקוט הנ"ל: יכיל הדיוטי'. ובסע"ר הנ"ל: יכול מפני שהם הדיוטות.
669-71. אדונינו לא אמרו, אלא אדוניך, מלמד שכולם חביריו של אליהו היו, והיו שקולין כנגד אליהו. וכ"ה בסע"ר פי"ט, מ"ו ע"א, בכי"א, עיי"ש הערה ט"ו (השנייה). וכן ברש"י (מ"ב ב', ג'): את אדוניך . ולא אדונינו, מלמד שהיו שקולים כאליהו. ובכי"ע כאן ובילקוט הנ"ל: מלמד שהיו חכמ' כאליהו. ובסע"ר הנ"ל (בפנים הספר): מלמד שכלם גדולים כאליהו ושקולים כאלישע.
775. איפשר לבני אדם אמש הוא אומ' וכו'. רש"י מ"ב ב', ט"ז. ולהלן שם (ב', י"ז) מסיים רש"י: כל זה ראיתי בתוספתא דסוטה, והוא עונה אף על פסוק זה.
881-82. מה ת"ל עד בוש כדי מלמד שהיה בין שניהם. הפער שבכ"י מוכיח שחסרה כאן מלה, ושמא צ"ל: עד בוש, כדי [בישות], 11 כלומר, באישות, מחלה, ותז"ל דרשו "בוש" מן הארמית "באש", לחלות. ועיין בדרשות על המלה "בושש" בב"ר ספי"ח, עמ' 168, ובמקבילות שצוינו שם. מלמד שהיה בייש (=באיש) מהם 12 ונפרדה המי"ם לנו"ן ויו"ד, ונמשכה השי"ן מן המלה שלפניה. כלומר שחלה מחמתם, מהפצרתם ("ויפצרו בו"). ובבבלי ברכות ל"ב א': מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקב"ה עד שהחלהו. 13 ועיין דק"ס שם, עמ' 169, הערה ג'. ופירש"י: הפציר בו, אנויי"ר (ennuyer) בלע"ז, כלומר, עד שהטריד והטריח עליו. ובד: עד בוש מלמד שהיה בוש מהם. אבל קשה להבין מהו ההבדל בין לשון זו ובין ה"דבר אחר" שאח"כ. ובכי"ע ובילקוט חסר כל זה לרבות המלים "דבר אחר" שלהלן. ועיין להלן בשם רש"י, ונראח קצת שאף לפניו חסר כ"ז, כגי' כי"ע וילקוט.
983-85. מה ת"ל עד בוש, מלמד שנתבייש מהן, כדי שלא יאמרו אינו רוצה להקביל פני רבו. ברש"י (מ"ב ב', י"ז): עד בוש . נתבייש מהם שלא יאמרו אינו רוצה להקביל פני רבו, לפי שנטל גדולתו אינו רוצה שישוב. כל זה ראיתי בתוספתא דסוטה. והנה פיסקא זו מן התוספתא היא המשך מדברי רש"י בפסוק ט"ז, ומזה נראה קצת שאף לפני רש"י חסר הלשון הראשון, והיתה לפניו נוסחת כי"ע, כרגיל אצל חכמי צרפת, עיין מ"ש במבוא לתוספתא כפשוטה ח"א, סוף עמ' י"ט. אבל פשיטא שאפשר לומר שרבינו קיצר.