תוספתא כפשוטה על סוטה יג:ז

176-78. כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים היה נר מערבי תדיר וכו'. ירושלמי יומא פ"ו ה"ג, מ"ג ע"ג, בבלי שם ל"ט א', כל הברייתא (בשינויים). ובתו"כ אמור פרק י"ז ה"ז, ק"ג סע"ג: שתהא נר המערבי תדיר , שממנו יהיה מתחיל, ובו יהיה מסיים וכו'. ובספרי בהעלותך סוף פיס' כ"ט, עמ' 57: שיהיה נר מערבי תדיר , שממנו מדליק את המנורה בין הערבים. ועיין תוספ' רי"ד יומא בסוגיין.

278-79. משמת, הלכו ומצאוהו שכבה. וכ"ה בד ובכי"ע, ובמקבילות ליתא. ועיין ש"א ג', ג', וכפירוש חז"ל בב"ר פנ"ח, ב', ריש עמ' 621, בבלי קידושין ע"ב ב', יומא ל"ח ב', מדרש שמואל פ"ח ועוד.

381-84. היתה מערכה תדירה. כשמסדרין אותה בשחרית, היתה מתגברת והולכת כל היום כולו, והיו מקריבין עליה וכו'. בבבלי הנ"ל במקום כ"ז: והיה אש של מערכה מתגבר. וכע"ז גם בירושלמי הנ"ל.

484-85. תמידין ומוספין ונסכיהן. וכן לשון זו במשנת שקלים רפ"ד: לוקחין בה תמידין ומוספין ונסכיהן. והכוונה גם לסולת (עיין ר"מ רפ"ב מה' מעשי הקרבנות). וכן בכמה מקומות (עיין לדוגמא זבחים פ"י מ"ב, וכן במקומות אין מספר), והסולת נשרפת כולה ע"ג המזבח, כלומר על עצי המערכה. 18 ועיין רש"י שנדפס על הגליון מנחות פ"ט א' (למשנתנו שם) ד"ה מערבין. ובגמרא שם פ"ט ב' אינו אלא פירוש, ולא הגהה. ועיין רש"י מנחות ט"ו ב', ד"ה מפגל. וכבר תמה עליו בתיו"ט במשנה שם פ"ב מ"ד. והדברים פשוטים, ואיני מעיר על כך, אלא משום שראיתי למפרש אחד של התוספתא שטעה, ופירש "ונסכיהן", כלומר של ישראל, ואולי הברייתא שלנו כר' טרפון דמתנדב יין סתם הוא לאישים, משום ש"לכאורה נסכי קרבנות הם לספלים ואינם שייכים למערכה".

585-89. ולא היו מוסיפין עליה אלא שני גיזרי עצים עם תמיד של בין הערביים, כדי לקיים מצות עצים בלבד, שנ' ובער עליה הכהן. בבבלי הנ"ל: ולא היו הכהנים צריכים להביא עצים למערכה, חוץ משני גזירי עצים כדי לקיים מצות עצים. ולא נתברר שם לאילו גזרי עצים מכוונים, וחסרה שם הראיה מן הפסוק (ויקרא ו', ה'). וברש"י במקומו: חוץ משני גזירין. של בין הערבים , שהן חובה, כדאמרי' בפרקין דלעיל (כ"ו ב'). ובהגהות הב"ח תמה: ולא הבנתי, דהרי אף בשחרית חן חובה. וכנראה שרש"י פירש ששני גיזרין של שחרית הרי באו בבוקר עם המערכה של שחרית, ואפשר שבלעדם לא היה אש של המערכה תדירה, ואין כאן רבותא שהביאו אותם מחמת החובה של שני גזירים. ועיין בריטב"א במקומו מ"ש בשם "ויש שכתבו". ובירושלמי הנ"ל: היה אור המערכה מתגבר ועולה, משהיו נותנין שני גיזירי עצים בשחרית לא היו נותנין כל היום. ולכאורה הדברים תמוהים, וכי חולק הירושלמי על ההלכה שאף תמיד של בין הערבים זקוק לשני גזירים, והרי כן מוכח מכמה משניות, ולמדוה בתו"כ ויקרא, נדבה סוף פרק ה', ז' רע"ב, ועיין גם בבבלי כאן כ"ו ב'. ובבבלי מנחות פ"ט ב' רצו לומר שתמיד של בין הערבים בלי שני גיזרי עצים פסול. וקרוב לוודאי שהירושלמי לא נחת כלל לדין שני גיזרי עצים, שהם כעין חלק מקרבן תמיד (עיין ר"מ פ"ט מה' ביאת מקדש ה"ה), וכשם ששני גיזרי עצים של יחיד הם קרבן (עיין מנחות כ' ב' ומקבילות), אף של ציבור הם קרבן. 19 ועיין מ"ש לעיל ח"ה, עמ' 1105, הערה 7. והירושלמי מרמז שהקרבן של גיזרי עצים בשחרית נתן כח במערכה שתתגבר כל היום כולו, אבל בוודאי שהיו נותנין שני גיזרי עצים אף בין הערבים, משום שהוא כעין חלק מקרבן תמיד של בין הערבים, ואינו שייך לקיום האש כלל. ונראה שמטעם זה הביאה התוספתא את הפסוק המדבר בשני עצים של שחרית, משום שנאמר שם: והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וכו', משום שלמדו מכאן שאין מצות שני גיזרי עצים מפני קיום אש המערכה, אלא מצוה מיוחדת, ואין הברל בין שני גיזרי עצים של שחרית לבין הגיזרים של בין הערבים.

689-90. משמת שמעון הצדיק תשש כחה של מערכה וכו'. וכ"ה בירושלמי הנ"ל, ובבבלי יומא ל"ט א' הנ"ל בכ"י ב' (עיין דק"ס שם, עמ' 108, הערה י'). ולפנינו בבבלי: מכאן ואילך פעמים מתגבר, פעמים אין מתגבר. ובכ"י אוקספורד שם הורכבו שתי הנוסחאות.

793-94. ברכה נכנסת בשתי הלחם, ובלחם הפנים. וכע"ז בירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. ועיין מ"ש להלן שורה 100–101, ד"ה לא היתה, בעניין אם העומר דינו בכל המשמרות, או במשמר הקבוע בלבד, עיי"ש.

894-97. שתי הלחם מתחלקות בעצרת לכהנים, ולחם הפנים ברגל לכל המשמרות לאנשי משמר. וכ"ה בד. ובכי"ע חסר "לאנשי משמר", ובמקבילות חסרה כל הפיסקא. ולכאורה נראה שבד ובכי"ו נוסחא כפולה, והיתה קיימת גירסא: ולחם הפנים ברגל לאנשי משמר, ונתערבבו שתי הגירסאות. 20 וסובר תנא זה ש"חלק כחלק יאכלו" (דברים י"ח, ת') כפשוטו הוא, בכל דברים שבאים מחמת הרגל (עיין בפירש"י לתורה שם במקומו), אבל לחם הפנים שאינו בא מחמת הרגל מתחלק לאנשי משמר. אבל דעה זו מתנגדת למשנה (סוכה פ"ה מ"ז), לספרי שופטים פי' קס"ט ולברייתא שבבבלי סוכה נ"ו א', ועיין לעיל סוכה פ"ד הכ"א. ואין ספק שהגירסא ל"אנשי משמר" היא טעות מיכנית, שהרי גם להלן כולל לחם הפנים עם שתי הלחם, והכל ברגלים עסיקינן, 21 כמו שפירש בתוספ' רי"ד יומא ל"ט א' במקומו, ד"ה ונשתלחה. וכן מוכח מן התוספתא, שאם לא כן מה עניין חלוקת להם הפנים לכל המשמרות לכאן, ובעל כרחינו אנו אומרים שאף ברגל היה נופל לכל אחד כזית, כדברי הרי"ד. אבל מפירש"י קידושין נ"ג א', סד"ה הצנועין. משמע שאחרי מותו של שמעון הצדיק אפילו בלהם הפנים שבכל שבת לא היה בכדי כזית, ואעפ"י שלא נחלק אלא לשני בתי אבות גרידא. ואם לחם הפנים מתחלק לאנשי משמר בלבד מאי רבותיה שעלה ביד כל אחד ואחד כזית.

997-99. יש מהן שאוכלין ושובעין, ויש מהן שאוכלין ומותירין, ולא עלה ביד כל אחד ואחד אלא כזית. וכ"ה בד. וכע"ז גם בכי"ע (אלא ששם: ושביעים ויש מהם שהם מותירין ולא היה מגיע לכל וכו'). ובירושלמי הנ"ל: והיה נופל לכל אחד ואחד עד כזית, ויש מהן שהיו אוכלים ושביעין, ויש שהיו אוכלין ומותירין. 22 ויש כאן שתי ברכות: אחת שבלחם עצמו נשתלחה ברכה, והשנייה שנתברך בתוך מעיהם של כמה מן הכהנים, כתוספות רי"ד הנ"ל, ד"ה וכל כהן. ובוי"ר פל"ד, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תשפ"ט (ובמקבילות שצוינו שם): או ברכה שרת בידו של אותו צדיק (כלומר, שהקלי נתרבה), או ברכה שרת במעיה של צדקת, אלא ממה דכת' ותאכל ותשבע ותותר (רות ב', י"ד) נראין דברין שברכה שרת במעיה של צדקת. והכוונה שהברכה של הריבוי הממשי בידי בועז אינה מספיקה לבוא לידי מותר, אבל גדולה הברכה בתוך המעיים שהיא מביאה לידי מותר. אבל בבבלי הנ"ל: וכל כהן שמגיע וכזית , יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר. ובירושלמי אפשר לפרש שהיה נופל לכל אחד לכל הפחות כזית, ואפילו מכזית יש שהיו אוכלין ושביעין ומותירין, ומכל שכן אם היתה הברכה מרובה והיה נופל להם יותר מכזית. ואף בבבלי אפשר לפרש כן. 23 עיין בתוספות רי"ד הנ"ל שהגיה בבבלי: וכל כהן מגיעו כזית, עיי"ש בפירושו, אבל פירושו הוא גם לפי הגירסא שלפנינו, וכמו שכתבנו בפנים. אבל בתוספתא מפורש שלא היה מגיע לכל אחד יותר מכזית, ועיין מ"ש להלן.

10100-101. לא היתה ברכה נכנסת לא בשתי הלחם ולא בלחם הפנים. וכ"ה בד. ובכי"ע: נסתלקה הברכה (והשאר חסר). ובירושלמי הנ"ל: ניטלה ברכה משתי חלחם ומלחם הפנים. אבל בבבלי הנ"ל: נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. והבבלי מזכיר כאן "עומר" כשם שהוא מזכיר ברישא. והואיל והרבותא היא כאן שמתחילה היתה ברכה משתלחת, והכהנים היו אוכלים ושבעים אפילו בשעה שהיו המתנות נחלקות לכל המשמרות (ואפילו לחם הפנים ברגל עסיקינן) 24 עיין לעיל הערה 22. הרי משמע מכאן שאף העומר שוה לשתי הלחם וללחם הפנים ודינו בכל המשמרות, משום שבא מחמת הרגל. ובמשנה למלך פ"ד מה' כלי המקדש ה"ה תמה למה לא מנה הר"מ גם את העומר בתוך הנקרבים והנאכלים ע"י כל המשמרות. ובערוך לנר (סוכה נ"ה ב', ד"ה מה שאמור ברגלים) הידש שהעומר הוא באנשי משמר הקבוע בלבד, עיי"ש סברתו, וכן משמע קצת מסתימת דברי הר"מ בפ"ז מה' תמידין ומוספין סהי"ב. והוא חידוש גדול. ואפשר שהר"מ נקט ע"פ משנתנו (מנחות פ"ו מ"א), ולא נכנס כאן לדין של המשמרות. ואף במרכבת המשנה ובהר המריה על הר"מ פ"ד מה' כלי המקדש הנ"ל תפסו כדבר פשוט שהעומר הוא בכל המשמרות, כדין כל קרבן שבא ברגל. ולשון הברייתא שבבבלי יומא כאן מסייעת להם. וכן מפורש בתוספות רי"ד במקומו, ד"ה ונשתלחה. והברייתא שבתוספתא ושבירושלמי שלא הזכירו כאן מנחת עומר אפשר משום שהכהנים לא היו להוטים אחרי מנחת שעורים (והיו מקיימים מצות אכילת קדשים בשאר מנחות), 25 ועיין בשו"ת מהר"י ברונא סי' קס"א (וציין לו בגליוני הש"ס להגר"י ענגיל במקומו) ומ"ש בהגהות מהר"ץ חיות במקומו בשם החתם סופר. ולא עוד אלא שלא כל הכהנים היו מדקדקים במצוות לאכול דבר שאינו מקובל עליהם, עיין מנחות ק' א', ד"ה ששונאין, ועיין בשו"ת מהר"י ברונא הנ"ל. ומה שלא הזכירה התוספתא לעיל סוכה פ"ד ה"י והי"א אלא שתי הלחם ולחם הפנים הוא משום שיש מקום לטעות ששתי הלחם אינן בכל המשמרות, מפני שאינן דוחות יום טוב ונאפות מערב יו"ט, וגם אין בהן שום עבודה שהיא מעכבת, כמו שפירש לנכון בהר המריה פ"ד מה' כלי המקדש ה"ה אות י"א. ולחם הפנים בוודאי צריך לשנות שם, כדי ללמד שחלוקה עבודתו מאכילתו, אבל בעומר אין שום חידוש, ופשיטא שהוא לכל המשמרות, כדין כל הקרבנות הבאים מחמת הרגל. ולפיכך היה בה כזית לכל אחד, אפילו משמת שמעון הצדיק, שהרי לא נשתלחה בו מאירה (לשיטת התוספתא והירושלמי), אלא שלא נכנסה בו ברכה, ואף בלי ברכה היה בעומר כזית לכל אחד שרצה לאכול ממנו.

11102-104. הצנועין מושכין ידיהם, והגרגרנין חולקין ביניהן, ולא עלה ביד כל אחד ואחד אלא כפול. וכ"ה בד. ובכי"ע: הצנועין מושכין את ידיהם והגרגרנים חולקין (בלי המלה "ביניהן", ועיין להלן בשם הבבלי), ואין מגיע לכל אחד מהם אלא כפול. ובירושלמי הנ"ל: והיה נופל לכל אחד ואחד מהן עד כאפון, הצנועין היו מושכין את ידיהן, והגרגרנים היו פושטין את ידיהן. ואף כאן הפירוש בירושלמי שלא היה נופל לכל אחד ואחד יותר מאפון, אבל לפעמים גם פחות מאפון, עיין מ"ש לעיל, שורה 97–99, ד"ה יש מהן, ובשתיהן נקטו את הרבותא. ועיין בבלי קידושין נ"ג א', חולין קל"ג א'. ובבבלי יומא הנ"ל: וכל כהן שמגיעו 26 כ"ה בכי"מ. ובדק"ס, עמ' 108, בטעות הדפוס: שמגיע. וכ"ה ("שמגיעו") בכמה כתי"י ובראשונים, עיין דק"ס שם הערה כ'. ויש להוסיף שכ"ה גם בילקוט המכירי תהלים ע"א, עמ' 344. וכן היתה הגירסא גם לפני רש"י ביומא כאן, כמו שמוכח מדבריו ל"ט סע"א שכתב: "ובימי שמעון את מי שמגיעו כפול לא היו מושכין ידיהם", ואין להבין את דבריו אלא אם כן גרס "כהן שמגיעו". ומכאן דייק שדווקא אחרי מותו של שמעון הצדיק נהגו הצנועין כן, אבל לפני מותו היו נוטלין אפילו אם לא הגיעו אלא כפול, מפני שבכפול היה שבע, ומכל שכן בכזית. ועיין מה שהאריך בדק"ס שם. כפול, הצנועין מושכין את ידיהן, והגרגרנין חולקין . 27 כ"ה בכ"י ב', וכ"ה בבבלי קידושין נ"ג א' ובחולין קל"ג א' וכן מוכרח מן הסוגייא בקידושין. עיין דק"ס הנ"ל, סוף הערה כ'. אבל מה שמסתייע שם מן התוספתא, הרי לפניו עדיין לא היה כ"י ערפורט. ובדפוס: חולקין ביניהן , ואין לפרש, איפוא, "חולקין - חוטפין", כפירוש הבבלי קידושין הנ"ל, עיין בריטב"א שם. ואפשר לפרש שאם היו הרבה כהנים איסטנסים שלא רצו להכנס למחלוקת, ומיד וויתרו על חלקם, והיה מגיע כזית לכל אחד אפילו אחרי מותו של שמעון הצדיק, לא היו הצנועים מושכין את ידיהם, עיין בריטב"א ביומא במקומו וברש"י ל"ט סע"א (ובחנם מחקו הרש"א). ובתוספות ישנים ביומא העירו על הבבלי פסחים ג' ב': הנהו תלתא כהני חד אמר להו הגיעני כפול, וחד אמר הגיעני כזית, וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה. 28 והכהנים נקטו שיעורים ששערו בהם חכמים, כגון כזית (בכמה מקומות), כפול (לעניין שומר, כמפורש בתוספתא עוקצים פ"ב ה"ה, כגירסת קטעי הגניזה והר"ש, עיין תס"ר ח"ד, עמ' 177. וכן בבבלי חולין קי"ט א', ועיי"ש קי"ח ב'), וזנב הלטאה היינו כעדשה, כמו שפירש בתוספות העזרה לתו"כ שמיני סוף פרשה ה' (ע"א ע"ג מספרו, ד"ה ר' יוסי בר' יהודה), ודבריו גבוהים מאד, כדרכו. ולא בחנם בדקו אחרי כהן זה שתפס שיעור שלא שיערו בו אלא שרץ גרידא, וכלשונו של ר' יוסי בר' יהודה בתו"כ שם ובבבלי חגיגה י"א א'. ובמרומי שדה להנצי"ב ביומא פירש שמעשה שהיה בימי שמעון הצדיק היה, ואפילו כשהגיעו כפול היה משביעו, עיי"ש. ברם מתוך הסוגיא עצמה בפסחים אינו מוכח שמדברים בחלוקת מתנה אחת, אלא מספרים על לשון כהנים, ואפשר שכל אחד סיפר על חלקו, ומי שאמר שהגיעו כזית כיון לחלקו בלחם הפנים במשמרת הנכנסת, ומי שאמר שהגיעו כפול כיוון לחלקו במשמרת היוצאת, וכמו שפירשו בתוספות הכמי אנגליה במקומן, ואף לדברי הת"ק בסוף סוכה אפשר שבמשמרת אחת היו פחות כהנים, והגיע לכל אחד כזית, ובמשמרת שניה היו יותר והגיע לכל אחד כפול, ומעשה שהיה אחרי מותו של שמעון הצדיק היה, ובימי שמעון הצדיק לא היה נופל לחלק כל אחד ואחד פחות מכזית, כמפורש בתוספתא ובירושלמי, ואין לו סתירה מן הבבלי, עיין מ"ש לעיל שורה 97–99, ד"ה יש מהן. ועיין מ"ש להלן בסמוך סד"ה ואשר. ואשר לשיעור מצות אכילת קדשים, עיין בפתח עינים להחיד"א ביומא במקומו שהאריך בזה, וציין למ"ש במחזיק ברכה או"ח סי' תע"ה ולאריכות שבחקרי לב ח"א סי' צ', קפ"ח ע"א ואילך. ולפלא שלא העירו על דברי התוספות בקידושין נ"ג א', ד"ה וקאמר, ומדבריהם משמע שהטילו גורלות בלחם הפנים אחרי מותו של שמעון הצדיק (על כזית), והיה מי שקבל כזית (כדי לקיים מצוות אכילת לחם הפנים), והשאר היה בשביל כל הכהנים, ובזה תירצו את דברי התלמוד בפסחים ג' ב' הנ"ל, שהיה כהן שקיבל כזית, ואחר שקבל כפול.