תוספתא כפשוטה על סוטה יג:ו

172-73. שמעון הצדיק שמע דבר מבית קדש הקדשים וכו'. וכ"ה ("דבר") גם בד, ובכי"ע חסרה מלה זו, ועיין מ"ש לעיל, שורה 67–70, ד"ה יוחנן. ואף כאן בירושלמי, בבבלי ובשהש"ר הנ"ל: בת קול וכו'. והנה הגירסא "שמעון הצדיק" היא בכל המקורות ומקויימת גם ע"י הגמרא שבמגילת תענית לעשרים ושנים בשבט, הוצ' ליכטנשטין, 6 נתפרסם בשנתון של ביה"מ בצינצינטי ח"ח-ח"ט (1931–1932), עיי"ש בעמ' 344. עמ' 88: אמר להם שמעון הצדיק וכו'. אבל לפי סדר המאורעות אי אפשר לומר שמדברים כאן בשמעון הצדיק שהיה משיירי כנסת הגדולה, עיין מ"ש להלן, וכבר שערו החכמים שהכוונה לשמעון אחר, עיין בציונים של ליכטנשטין, עמ' 44 הנ"ל, 7 שנתון הנ"ל, עמ' 300. וכן משמע מסדר המקורות 8 התוספתא, הבבלי, ומדרש שהש"ר. אבל בירושלמי הקדימו מעשה של "שמעון הצדיק" למעשה יוחנן כה"ג. שהקדימו את המעשה ביוחנן כה"ג לזה של שמעון הצדיק. והברייתא שלהלן: כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים וכו' לא נשנית בקשר עם הברייתא שלנו, אלא הדברים סמוכים למשנתנו פ"ט מ"ט: משמת יוסי בן יועזר איש צרידה וכו', והכוונה שם באמת לשמעון הצדיק שהיה משיירי כנסת הגדולה.

273-75. בטילת עבידתא די אמר סנאה לאיתאה להיכלא וכו'. וכע"ז בד ובכי"ע. ובבבלי ל"ג א' הנ"ל: לאייתאה על היכלא וכו'. ובמגילת תענית הנ"ל, 9 בשנתון הנ"ל (לעיל הערה 6), עמ' 321, 344, 345. עמ' 65 ועמ' 88 ועמ' 89: בעשרין ותרין ביה בטילת עבידתא דיאמר סנאה לאיתאה להיכלא וכו'. ובשהש"ר הנ"ל בטעות: למיחרבא היכלא, וצ"ל כלפנינו. ובירושלמי הנ"ל חסר כל זה, ושם: בת קול יוצא מבית קודש הקדשים ואמר נהרג וכו'. ואשר לפירוש הדברים יפה הוכיח ר"י ווארטסקי בספרו לשון המדרשים, עמ' 114, שאין עבידתא אלא שיקוץ, תועבה, אלא שלא באר את הדברים, וכנראה שפירש שבטלה גזירת הבאת הצלם להיכל. אבל "בטילת" כאן פירושו שבטלה התועבה, במשמעותה ההלכית, כלומר, פסלוה ובטלוה ע"י damnatio memoriae של המלך שדינה כע"ז שהניחוה עובדיה (ע"ז פ"ד מ"ו), והיא בטלה, ומותרת בהנאה. וכבר העירו החכמים (עיין מ"ש לעיל שו' 72–73, ד"ה שמעון) שהכוונה למעשה של Gaius Caligula שפקד להעמיד את צלמו בהיכל. 10 טקיטוס ב-historiae שלו ס"ה פ"ט סי' 15 מסתפק במשפט אחד: dein iussi a Gaio Caesare effigiem eius in templo locare arma potius sumpsere, quem motum Caesaris mors diremit "אבל בשעה שנצטוו ע"י גיוס קיסר להעמיד את צלמו בהיכל העדיפו את ההתנגדות בכח שנמנעה ע"י מות הקיסר". הסופרים היהודים תארו את המאורע בפרוטרוט. 11 פילון Legatio פכ"ט ואילך, יוסף הכהן במלחמות ס"ב סי' 184 ואילך, ובעיקר בקדמוניות סי"ח, פ"ח סי' ב', 261 ואילך, ועל פיו אני מוסד בפנים. יוסיפוס מוסר בפרוטרוט את התנגדות היהודים להעמדת הצלם בהיכל, את התנהגותו היפה של השליח פיטרוניוס, פגישתו עם היהודים בעכו, ולבסוף כיצד קיבל את האגרת על הריגתו של גיוס קיסר ובטול הגזירה. הדברים מתאימים לתאור שבגמרא במגילת תענית הנ"ל (כ"ב בשבט), אלא ששם מסיים: שבאה לו אגרת שנהרג קסגלגס, מיד נטל את הצלם ונתנו לישראל וגררו אותו . בגמרא של מג"ת תאור של damnatio memoriae , 12 אמנם קלוודיוס לא הרשה לסינט לעשות כן רשמית, אבל צוה להעביר את כל צלמיו בלילה, עיין מ"ש Dio Cassius ספר ששים פ"ד סי' ה'. וכנראה שפטרוניוס בכעסו על אותו מנוול שגזר עליו פסק דין של מיתה, עשה כן על דעת עצמו. לפי דרכה, משום שלפעמים היה הנוהג לגרור את גופת המת עצמו, 13 עיין מ"ש בסה"י לכבוד צבי וולפסון, עמ' 507, הערות 12–13. וכאן נהגו כן בצלמו. הדברים מוטעמים עוד יותר ע"פ המקורות שלנו שאמרו שאין מלך יכול לבטל את גזירת המלך שקדמו אלא אם כן גררו את גופו המת, 14 אבות דר"ן נו"ב פי"ז, עמ' 37, עיין מ"ש בסה"י הנ"ל, עמ' 508. וכאן גרירת הצלם שימשה כהוכחה שנתבטלה הגזירה. ולא עוד אלא שמסירת הצלם ע"י פטרוניוס לגרירה ביטלה את העבודה זרה, עיין בתוספות ע"ז נ"ג א', ד"ה אבל. 15 גרירה ע"י הגוי בעצמו אינה מבטלת ע"ז, כמבואר במשנתנו שם. ופשיטא שאין כאן אלא באור מאוחר, והע"ז בטלה בהריגת הקיסר ובכפיית צלמיו והעברתם מן העולם בשאר מקומות, עיין מ"ש לעיל הערה 15.

375-76. ונהרג קסקלגס ובטלו גזרותיו. וכ"ה בד, בכי"ע ובבבלי ל"ג א' הנ"ל. ובשהש"ר פ"ח הנ"ל (בד"ר): ונהרג גיוסולוקים 16 והיא באשגרה מירושלמי תרומות פ"י ה"ז, מ"ז ע"ב, גיטין פ"א ה"א, מ"ג ע"ב, פסיקתא רבתי פסי' כ"א, הוצ' רמא"ש, ק"ז ע"ב. ובטלו גזרותיו. ובירושלמי הנ"ל: נהרג גייס גוליקס ובטלו גזירותיו, ולא נזכרה שם תחילת הקול. ונראה שנשמט בט"ס, עיין מ"ש להלן בסמוך.

476. ובלשון ארמי שמע. וכן במדרש שהש"ר רבה הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: וכתבו אותה שעה וכיוונו, ובלשון ארמי היה אומר. ובירושלמי חסר הכל. ובגמרא למגילת תענית הנ"ל: איתקטיל קסגלגס ובטלו גזרותיו, וכתבו אותה שעה וכונו. אבל בכ"י אחד חסר "וכתבו אותה שעה וכונו", ויש כאן, כנראה, הוספה ע"פ הבבלי. וקרוב מאד שאף בבבלי הדברים עונים על הרישא, על המעשה ביוחנן כהן גדול, כמו שהוא בכל המקורות המקבילים. ולא עוד אלא שלפי התוספתא, הבבלי ושהש"ר חציו מדבר ארמית וחציו עברית. וקרוב לוודאי בעיני שהכהן לא שמע אלא "בטילת עבידתא די אמר סנאה לאיתאה להיכלא", ולא יותר, והברייתא היא שהוסיפה: ונהרג קסקלגס ובטלו גזרותיו, והיינו שנתקיימו הדברים, וכאן לא כתבו את השעה, מפני שלא ידעו כיצד בטל השיקוץ. ואפשר שהריגת קליגולא לא היתה באותה שעה ששמע את הקול, אלא שנתבשר על ביטול השקוץ קודם שהגיעה הידיעה לארץ. 17 הקיסר נהרג בעשרים וארבע לינואר בשנת ארבעים ואחת לספירה הרגילה, עיין מ"ש ליכטנשטין במגילת תענית, עמ' 41, שנתון הנ"ל (לעיל הערה 6), עמ' 301. אבל אפשר ששמע את הקול לא ביוה"כ אלא ביום אחר, בשעה שהקטיר קטורת בהיכל, ושמע בת קול מאחורי הפרגוד, עיין ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א, ע"ז ע"ב (במעשה של אחר) ומקבילות.