תוספתא כפשוטה על סוטה טו:יב

1126-127. להתאבל יותר מדיי אי איפשר, ושלא להתאבל אי איפשר. וכ"ה הסדר בד. ובילקוט הנ"ל: שלא להתאבל כל עקר ולהתאבל יותר מדאי א"א. 60 בהעתקה שבהוספה למדרש תהלים הנ"ל (הערה 57): שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר. ובכי"ע: שלא להתאבל כל עיקר אי איפשר, שכבר נגזרה גזירה, ועוד להתאבל יותר מדאי אי איפשר. וכ"ה בבבלי הנ"ל, אלא ששם מוסיף עוד: שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה. וכבר שערנו לעיל, שורה 100–102, ד"ה אלא, שההוספה היא פירוש התלמוד עצמו. ואשר ל"נגזרה גזירה" פירש הרשב"ם: גזירה. חורבן ונתחייבנו להתאבל, דכתיב שישו אותה משוש כל המתאבלים עליה (ישעי' ס"ו, י'). ולפי פשוטו משמע שכוונתו לגזירת החכמים להתאבל על ירושלים במעשים, וכגזירות שמנו במשנתנו ובתוספתא לעיל בפולמוס אספסיינוס ובפולמוס של קיטוס, וכמו שמפרש גם להלן.

2127-128. אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר וכו'. להלן ב"ב ספ"ב, בבלי שם ס' ב'. ושיטת רוב הראשונים היא שאם חוא משייר מותר לו לסוד אפילו לא עירב בו תבן, או חול, 61 עיין לעיל, שו' 86, ד"ה ושלא לסוד. עיין טאו"ח סי' תק"ס ובב"י ובב"ח שם. ובילקוט תהלים רמז תתפ"ה: תוספתא דסוטה תניא סד אדם את כל ביתו ומשייר וכו'. וכ"ה בליקוטים שבסוף מדרש תהלים פקל"ז. וכ"ה גם להלן ב"ב סוף פ"ב בד ובכי"ע (אלא ששם: כל ביתו בסיד). ועיין מ"ש לעיל, שורה 110, ד"ה משחרב.