תוספתא כפשוטה על סוטה ב:א

11. היה נוטל את מגלתה ונכנס לו לאולם. וכ"ה בד, ובס' יחוסי תו"א ערך חננאל, עמ' שפ"ד. וכע"ז בקג"נ. ובכי"ע בטעות (באשגרה ממשנתנו רפ"ג): היה נוטל את מנחתה ונכנס וכו'. והכוונה כאן שמכין את המגילה (כלומר, את הקלף) מתחילה, ונכנס לאולם כדי לקרוא לעצמו את פרשת הסוטה, שידע אותה על פה, ויהא קל לו לראות אותה מרחוק, ולדרוש אותה, עיין מ"ש להלן.

21-2. טבלה של זהב היתה קבועה בכותלו של היכל, והיא נראית מבאולם. וכ"ה ("מבאולם") בד, בכי"ע, ובס' יחוסי תו"א הנ"ל. ובקג"נ: מלאולם , והיא היא, והכוונה שהיתה קבועה בכותל החיצוני של ההיכל, והיא היתה נראית מבאולם ולחוץ, שהרי פתחו של אולם גובהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה (כמשנת מדות פ"ג מ"ז ומקבילות), ופתחו של היכל גובהו עשרים ורחבו עשר (שם רפ"ד), ואם הטבלה קבועה על יד פתח ההיכל מבחוץ היא נראית בעזרת ישראל דרך פתח האולם. ועיין להלן. ובמשנת יומא פ"ג מ"י: ואף היא (כלומר הילני המלכה) עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה. ופירש"י (שם ל"ז א'): שלא יצטרך להביא תורה לכתוב ממנו מגילת סוטה במקדש.

32. ממנה רואה וכותב. כלומר, הברייתא מבארת כאן את השימוש בטבלא בכלל. ובבבלי יומא ל"ז ב' (גיטין ס' א'): כשהוא כותב רואה וכותב מה שכתוב בטבלא וכו'. אבל אין כאן הכוונה כלל, שהוא נכנס עכשיו וכותב, שהרי מפורש להלן: יוצא ועומד וכו' נכנס וכותב וכו', ודברי בעל ח"ד דחוקים, עיי"ש. ועיין מ"ש לעיל, שו' 1, ד"ה היה.

42-3. לא חסר ולא יתר. פי' בח"ד "לא חסר", לאפוקי מדר' יהודה (פ"ב מ"ג) הסובר שאינו כותב אלא יתן ה' אותך וכו', ו"לא יתר" לאפוקי מדר' יוסי (שם) הסובר שכותב גם "ואמרה האשה אמן אמן". ולפי פשוטה פירושה שהוא כותב "אות באות ומלה ובמלה" 1 לשון הרמב"ם פ"ג מה' סוטה ה"ח. כמו שכתוב בטבלא. ובירושלמי פ"ב ה"ב, י"ח ע"א (יומא פ"ג ה"ח, מ"א ע"א): והא תני ככתב שכאן כן כתב שכאן, לא מעובה ולא מידק, אלא בינוני.

53. יוצא ועומד בצד סוטה, קורא ודורש ומדקדק כל דקדוקי פרשה וכו'. כלומר, אחרי שהסתכל יפה בפרשת סוטה באולם יוצא מן האולם לשער ניקנור שבעזרת ישראל ועומד בצד סוטה וקורא מרחוק ודורש את הפרשה וכו'. ובירושלמי הנ"ל: שממנה היה קורא ומתרגם כל דיקדוקי הפרשה. ועיין בס' יחוסי תו"א הנ"ל שהסמיך את הירושלמי לבבא שלנו כאן.

64. ומשמיעה בכל לשון ששומעת, כדי שתהא יודעת על מה היתה שותה, ובמה וכו'. וכ"ה הסדר בד ובבבלי ל"ב ב'. אבל בכי"ע ובקג"נ הסדר הפוך: במה וכו' על מה, וכ"ה בסיפא. ומפרש בבבלי הנ"ל: על מה וכו', על עסקי קנאה וסתירה, ובמה וכו' במקידה של חרש, ופירש"י, בכלי מאוס.

75. על מה היתה טמאה, ובמה היתה טמאה. וכ"ה בד. ובכי"ע ובקג"נ: במה היתה (קג"נ: היא) טומאתה, ועל מה היתה (קג"נ: היא) טומאתה. ובבבלי הנ"ל: על מה נטמאת ובמה היא נטמאת, ומפרש שם: על מה, על עסקי שחוק וילדות, ובמה היא נטמאת בשוגג, או במזיד, באונס, או ברצון. ועיין ספרי נשא פיס' י"ב, עמ' 18.

85-6. ואומ' לה משביע אני עליך, ויבא עליך, שיבואו עליך, זו אלה, משביע עליך, זו שבועה. בכי"ו חסרות המלים "ויבא עליך", ואחרי "זו אלה" בא שוב "שיבואו עליך", ותיקנתי ע"פ נוסח הדפוס. ובכי"ע: ויאמר לה משביע אני עליך ויבוא עליך, משביע אני עליך, זו שבועה. ויבוא עליך, זו אלה. וכע"ז היתה הגירסא בקג"נ. ובפירוש הברייתא נראה שהיא מבארת את הכתוב (במדבר ה', כ"א) "בשבעת האלה", ע"פ דרך הקדמונים להשבע בשבועה ובאלה, כלומר "אני נשבע על כך וכך, ואם אני משקר יבא עלי כך וכך", ורגיל גם בספרות שלנו "יבוא עלי" כיד לשבועה. עיין מ"ש על כ"ז באריכות בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 92 ואילך. ובירושלמי פ"ב ה"ג, י"ח ע"א (ומקבילות), קורא לאלה זו "תנאין", כלומר, אם עשיתי, אם לא עשיתי, עיין מ"ש בספרי הנ"ל. ובבבלי י"ח א': ב' שבועות האמורות בסוטה למה וכו', אחת שבועה שיש עמה אלה וכו', משביעני עליך שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו ביך . ובבבלי הכוונה ללשון הפסוק (שם ה' כ"ב): ובאו המים המאררים האלה במעיך וכו'. אבל מלשון התוספתא בכל הנוסחאות ("עליך") משמע שהכהן מקדים שבועה ואלה, ואח"כ קורא לשון הפרשה. ועיין ספרי נשא פיס' י"ד, עמ' 19, במקבילות שצוינו בהערות שם, ובמשנתנו פ"ב מ"ה, ובספרי שם פיס' ט"ו, עמ' 20.