תוספתא כפשוטה על סוטה ב:ב

17. ר' מאיר אומ' אמן שלא נטמאתי וכו'. משנתנו פ"ב מ"ה, ספרי נשא פיס' ט"ו, עמ' 20.

27-8. לא שהמים בודקין אותה מיד, אלא אפי' תקלקל לאחר עשרים שנה המים מתעררין עליה, שנ' מנחת זכרון מזכרת עון. בירושלמי פ"ב ה"ה, י"ח ע"ב: לא שהיה ר' מאיר אומר המים בודקין אותה [מעכשיו, אלא המים פקודים בה לכשתטמא המים בודקין אותה] 2 המוסגר חסר בירושלמי שלפנינו וכן בירושלמי כי"ר, ויש כאן השמטה ע"י הדומות, והושלם ע"פ התוספות י"ח סע"א, ד"ה אמן. למפרע, כלומר, בלי השקאה אחרת. ובבבלי י"ח ב': לא כשאמר ר"מ אמן שלא אטמא שאם תטמא מים בודקין אותה מעכשיו, אלא לכשתטמא מים מערערין אותה ובודקין אותה. ובכי"ע ובקג"נ כאן: מתרערעין עליה. ובספרי נשא סוף פיס' י"א, עמ' 17: למה נקראו מרים , על שם שממררין (ברמב"ן ובמ"ר: שמאררין) את הגוף ומערערין את העון. וכנראה שאין הבדל בין הגירסאות והוא ערר, ערער, רערע 3 עיין במלונו של בן יהודה ערך רערע א' ורערע ב', ומ"ש להלן הערה 4. (דוגמת געגע, עגעג, וכדומה), ופירושו שהמים המאררים שהם מים פשוטים כשהיא טהורה מתאררים (=נהפכין למים מאררים) עליה ובודקין אותה. ולפי הספרי הם מעוררין את העון. ועיין מ"ש בפירוש המלה "מתעררין", "מתרערעין" זאב בן חיים בספרו עברית וארמית נוסח שומרון 4 אבל מ"ש בשם משנת סוטה פ"ג מ"ג: "מערערים (נו"א מרערעין) אותה". אינו מדוייק, ובמשנתנו אין נוסח "מרערעין", אלא במקבילה שבתוספתא להלן. כרך ג' ס"ב, עמ' 141, הע' 86, ומ"ש רא"א אורבך ב"לשוננו" חל"ב תשרי-טבת תשכ"ח, עמ' 127 ואילך. ולפי נוסח התוספתא פירושו שאין המים בודקין אותה מיד אם בדעתה להטמא בשעה שהשביעו אותה שלא תטמא לעתיד לבוא, אלא בודקין אותה אחרי שתטמא. ולפי נוסח הבבלי הכוונה היא שאם תטמא אין מזכירין לה עוונותיה מעכשיו (על קינוי וסתירה שבהשקאה ראשונה, "שכל עונות שיש לה נזכרין לה באותה שעה", כירושלמי פ"ג ה"ב, י"ח ע"ד), שהרי ניקה לה ניוולה בהשקאה ראשונה, אלא מערערין אותה בשעת הטומאה. ולפי נוסח הירושלמי לכשתטמא נזכרין לה עוונותיה מעכשיו. ועיין במנחת חינוך סי' שס"ו ומ"ש בס' מנחה חריבה על דברי התוספות י"ח סע"א ד"ה אמן, ולהלן שם י"ט א', ד"ה ובמנ"ח. ועיין במרומי שדה להנצי"ב, י"ח רע"ב, מה שהקשה בשם מהרי"ט. ונראה שכוונת ר"מ היא שהיא צריכה לקבל עליה את השבועה גם להבא, ואם בשעת מעשה חשבה להטמא להבא המים בודקין אותה למפרע, 5 כלומר, בלי השקאה אחרת. ועיין מ"ש בצפנת פענח פ"ד מה' סוטה הי"ז. אבל אם בשעה שנשבעה קבלה את השבועה באמונה, אין המים בודקין אותה, וצריכה השקייה אחרת.

39. נכנס וכותב וכו'. כלומר, אהרי ההשבעה הוא נכנס שוב לאולם כדי להעתיק במדוייק את הכתוב בטבלא, עיין מ"ש לעיל שו' 3, ד"ה יוצא. ואמרו בבבלי י"ז ב': כתבה קודם שתקבל עליה שבועה פסולה, אבל בירושלמי (פ"ב ה"ג, י"ח ע"א), לחד מ"ד כותב ואח"כ משביע, שלא כתוספתא כאן.

49-10. עד שלא נמחקה מגלה אמרה איני שותה, או שאמרה טמאה אני וכו'. במשנתנו פ"ג מ"ג: עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה מגלתה נגנזת וכו'. והוסיפה התוספתא שה"ה אם אינה שותה מחמת שאר דברים. ועיין מ"ש להלן בסמוך סד"ה המים.

511. המים נשפכין, ואין בהן משום קדושה. במשנתנו הנ"ל וכן בספרי פיס' י"ז, עמ' 21, שנו שהמים נשפכין אחרי שנמחקה המגילה, ולא הזכירו שאין בהן משום קדושה, אלא שהר"מ בפ"ד ה"ו כתב: המים נשפכים, מפני שאין בהן קדושה. ושם כבר נעשה מצותן במים, ולפיכך אין בהן משום קדושה. ברם לפנינו בתוספתא מבואר שאפילו עדיין לא נמחקה המגילה המים נשפכין ואין בהן משום קדושת מי כיור. ועיין בשי"ק בירושלמי פ"ג ה"ג, ד"ה מהו, ומ"ש ברידב"ז שם במקומו, שבארו למה אין בהן משום קדושה, וכבר האריכו בזה האחרונים. והתוספתא מלמדת שלא זו בלבד שאם אמרה איני שותה, או שאמרה טמאה אני, שהועיל איום השבועה, והודתה, אלא אפילו באו עדים שהיא טמאה, שמלכתחילה לא היתה ראוייה לשתות, אין במים משום קדושת כיור, אחרי שנכנסו לכלי חרס. ועיין מ"ש במרומי שדה להנצי"ב כ' א', ד"ה במשנה. ועל עצם סוגיית הירושלמי עיין מ"ש להלן שו' 12–13, ד"ה ובירושלמי פ"ג.

611-12. ומגלתה נגנזת תחת טירו של היכל. בד ובכי"ע: תחת צירו של היכל. וכ"ה בירושלמי פ"ג רה"ג, י"ח ע"ד, גם בכי"ל וכי"ר ובתוספות כ' רע"א, ואין להגיה. ובמאירי למשנתנו (כ' א'): ופירשו בתוספתא שגניזתה בצד ההיכל היתה, והיא אשגרה ע"פ לשון רש"י למשנתנו שם: בצדי ההיכל, 6 בכ"מ פ"ד מה' סוטה ה"ד היא, כנראה, טעות הדפוס, כפי שנראה מן הלשון " תחת צדו". וכ"ה בתוספות איוורא במקומו. ואמרו בירושלמי שם: למה בשביל לשחקה? ותירצו: לול קטן היה שם, כפירוש בעל גליון אפרים וגליוני הש"ס ועוד. אבל בתוספות הנ"ל: לול קטן היה שם שם (כ"ה בד"ו ר"פ, ובד"ח: שם, ושם ) המים נשפכים. ומכאן מוכח כפי' בעל פ"מ ש"בשביל לשחקה" הוא בניחותא. ואח"כ מתחיל עניין אחר. אבל וודאי גמור הוא שהמלה "שם" נכפלה בטעות בדברי התוספות.

712. ומנחתה מתפזרת. וכ"ה בד. ובכי"ע חסרה פיסקא זו. ובמשנתנו פ"ג מ"ג: ומנחתה מתפזרת על הדשן . ועיין מ"ש במרומי שדה להנצי"ב ו' רע"ב.