תוספתא כפשוטה על סוטה ד:ז

193. יוסף זכה בעצמות אביו וכו'. עיין במשנתנו ספ"א ובמקורות שצוינו להלן.

296. שכל העם היו עסוקין בביזה וכו'. מכילתא בשלח, פתיחתא, עמ' 78, מכילתא דרשב"י שם, סוף עמ' 45 ואילך, בבלי כאן י"ג א', פסיקתא דר"כ בשלח, הוצ' מנדלבוים, עמ' 187, שמו"ר פ"כ, י"ט (ועיי"ש פי"ה סוף סי' י'), דב"ר פי"א, ז', שהש"ר פ"א, ז', תנחומא בשלח סי' ב', עקב סי' ו', מדרש חדש על התורה (בספרו של מאן The Bible as Preached וכו'), עמ' רל"א, מדרש תהלים פט"ו, ו'. ועיין ביה"מ של יעללינעק ח"ו, עמ' 112, ח"א, עמ' 115.

398-99. אילו לא היה מתעסק בו משה וכו'. מכילתא דרשב"י הנ"ל, עמ' 47. ובארמית בבבלי כאן י"ג ב'. ועיין בפי' בעלי התוספות (מושב זקנים) על התורה. עמ' ק"מ.

4111-113. מנין היה משה יודע היכן יוסף קבור. אמרו, סרח בת אשר היתה וכו'. מכילתא הנ"ל, עמ' 78, מכילתא דרשב"י הנ"ל, עמ' 46, פסיקתא דר"כ, שמו"ר ותנחומא הנ"ל.

5114. והלכה ואמרה לו למשה וכו'. וכן במכילתא הנ"ל: והיא הראתה למשה וכו'. ועיין גם בשמו"ר ותנחומא ובביה"מ ח"ו, עמ' 113 הנ"ל. ובדב"ר פי"א, ז' הנ"ל: ומשה היה מסבב את העיר ויגע שלשה ימים ושלשה לילות למצוא ארונו של יוסף שלא היו יכולים לצאת ממצרים וכו' משנתיגע הרבה פגעה בו סגולה (עיין להלן) וראתה משה שהוא עיף, אמר לה וכו', אמרה לו בא עמי ואראך היכן הוא וכו'. ובתוספ' שאנץ י"ג א' (תוספ' איוורא, עמ' כ"ט): דאיתא במדרש אגדה שיגע בו משה ג' ימים עד שפגעה בו סגולה סרח בת אשר אמרה לו וכו', והשתא ניחא שלא הלך אצלה, אלא שפגעה בו והגידה לו הדבר. ועיין גם בתוספות הרא"ש שם. וכע"ז במדרש פטירת משה (ביה"מ של יעללינעק ח"א, עמ' 115). ועיין מ"ש להלן, שורה 134–137, ד"ה ואף כאן. אבל במכילתא דרשב"י הנ"ל, עמ' 46: אמרו שרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, הלך משה אצלה ואמר לה היכן יוסף קבור וכו'. וכע"ז בבבלי כאן י"ג א', ועיין בפתח עינים לחחיד"א שם. והנה עצם הפסוק (שמות י"ג, י"ט) קשה מאד, והשאלה היא למה לא לקח משה את עצמות יוסף בתחנה הראשונה, ברעמסס (עיי"ש י"ב, ל"ז), ולמה חיכה עד התחנה השנייה, סוכות (ולפי פשוטו הרי "סוכות" בוודאי שם מקום הוא, כדעת חכמים במכילתא ועוד). וכבר התקשו בזה הראשונים (מושב זקנים על התורה, הוצ' ר"ס ששון, עמ' ק"מ. ועיין גם בהעמק דבר לנצי"ב במקומו). וכן קשה למה לא נזכרו ענני הכבוד וכו' ברעמסס, בתחנה הראשונה. ועיין מ"ש להלן, שו' 143, ד"ה וראיתי, ביישוב הקושיא. ואגדה מעניינת נשרדה אצל השומרונים, בספר פליאתה של מרקה, הוצ' Macdonald, עמ' 25. וכ"ה שם: כשרצו ישראל לצאת מסוכות חסמו לפניהם עמוד הענן ועמוד האש את הדרך ולא נתנו להם לצאת מתחום סוכות. נבהלו מאד משה ואהרן וכל העדה, משום שחששו שמא נעשתה עבירה בתוך העדה. משה צוה לזקנים שכל אחד מהם יחקור את שבטו. כשהגיעו לשבט אשר יצאה שרח ואמרה שהיא תפרש להם את פשר הסוד וכו'. כשבאה לפני משה אמרה "הייתם שוכחים אותו! אלמלא עמדו עמוד הענן ועמוד האש הייתם אתם יוצאים והוא היה נשאר במצרים, ואני הרי זוכרת את היום שהשביע לכולם שיעלו את עצמותיו עמהם" וכו'. הלכה שרח וכל שבט אפרים עמה, ואחריהם משה ואהרן, עד המקום שיוסף היה קבור שם וכו', ואמר לו משה ליוסף נפשך יודעת שאתה תהיה טעון בידי ושש מאות אלף יקלסו אותך והענן והאש ינהגו לפניך, ובניך ישאו אותך וכו'. אמר לבני אפרים: טענו אותו. יהושע הלך בראש ונשא אותו וכו'. מיד שנטען יוסף ביד בניו זזו הענן והאש והלכו לפניהם. לפי אגדה זו היתה, כנראה, סוכות יותר קרובה לקבר יוסף, "סוכות היתה קבועה על דרך גדולה שאליה פונים כל עוברי דרך" (מרקה שם, עמ' 25), ומשום כך לא עצרו הענן והאש את ישראל לפני כן, ולא נזכרו לפני כן אלא בסוכות, כדי להגיד גדולתו של יוסף (עיין מכילתא בשלח, פתיחתא, עמ' 79). ברור שאגדה זו ביסודה יהודית היא, שהרי שרח בת אשר מופיעה גם בה, ואפשר שגרעינה נעוץ בלשון חז"ל (תוספתא כאן ועוד): ענני הכבוד מעוכבין לך. והשומרונים שחשבו את עצמם לבני יוסף (ב"ר פצ"ד, ז', עמ' 1178) קישטו את האגדה לפי דרכם והעניקו תפקיד מיוחד לשבט אפרים. ועיין לעיל, שורה 109. חשיבות ספר פליאתה הנ"ל בשביל אגדת חז"ל נידונה בראשונה בקונטרסים של ר"ח ילון, ח"א (טבת תרצ"ח), עמ' 49 ואילך. ועיין מ"ש להלן, עמ' 988. [תיקונים ומילואים: הדיון שם הוא בקשר עם המדרש שהביאו הראשונים מימי הבינים שיעקב אבינו הצטער כל ימיו על ״פנימי וחיצון״. יש מן הראשונים שמביאים כן בשם ירושלמי, ויש בשם בראשית רבה, ואחרים בשם פסיקתא. ע״פ חוקי הבקורת המקובלת הוא סימן מובהק לדרש מאוחר שכל אחד מייחס אותו למקור אחר. והנה נתגלה שמדרש זה כבר רמוז בס' פליאתה למרקה שהוא מתקופת האמוראים. עיי״ש. ומכאן שהסימנים המובהקים של הבקורת אינם יכולים לשמש וודאי גמור. הפירוש ״לפנימי וחיצון״ וכן מקורות מאוחרים שמשתמשים בביטוי זה אינם מעלים ואינם מורידין לעצם העניין שם, והחכמים שנטפלו אח״כ לאותו עניין לא עמדו כלל על עיקר החידוש. באותו זמן לא היה בידינו אלא הוצאת היידינהיים המשובשת והקטועה וכמה קטעים אחרים שהוצאו ע״י חכמים מובהקים, והתלמודיים (דוגמת ר' לוי גינצבורג ועוד) לא נתנו דעתם כלל על ספר זה. עכשיו בידינו הוצ' מקדונלד השלמה והמשובחת, וספר זה ראוי לבדיקה יפה ומעולה. מצויות בו הרבה יותר אגדות חז״ל מאשר שער המו״ל (עיי״ש במבוא XLI ואילך). כמה דרשות חז״ל על הר המוריה העבירו השומרונים להר גריזים. כן לדוגמא, אומר מרקה (10, II, עמ׳ 46): מכן אתרבת צורתה דאדם דברא יתה אלא מן עפר טורה טבה, אדם דמע בריתה ומורה טבח דמע דיבשתה וכו׳. וכן אמרו חז״ל שאדם הראשון נברא ממקום המזבח, וממקום קדוש וטהור, עיין ב״ר פי״ד, ח׳, עמ׳ 132, ובמקבילות שהביא תיאודור במנחת יהודה שם. וכן שם רפי״ד, עמ׳ 126: ואיש תרומות יהרסנה (משלי כ״ט, ד׳) זה אדם הראשון שהיה גמר חלתו של עולם ונקראת חלה תרומה וכו'. ועיין במנחת יהודה שם. וכן כמה דרשות אצל מרקה שם על הר גריזים מצויות אצלנו על הר המוריה. ויש שהוא מביא אגדה שאינה נמצאת אצלנו במפורש, אבל אין ספק שאגדת חז״ל היא, וכן הוא אומר (5, II, עמ׳ 35): אנית מצרים אבלדת ואנה בך רמי כיי תבלד ואנה בך געז, כלומר, אם מצרים נזדעזעה 1 על משמעות "בלד" בשומרונית, עיין פרש בנת במחברתו "מן מרקה מימר מדבק" וכו', עמ' 28, הערה 32. הוא העלה שם ש"בלד" שם נרדף ל"רתת" ל"רעד", עיי״ש שהאריך. ובירושלמי פסחים רפ״א, כ״ז ע״א: מפני שאורן (כלומר, של האבוקות) מבליח . ברם החי״ת של "מבליח" מתוקנת בכי״ל, והיה כתוב שם שאורן מבליז, או מבליד (והיא היא), כמו שהעיר גם רטנר באהצו״י במקומו, עמ׳ 2 ("מבליד"). ואפשר לפרשו: מפני שאורן מבהיל, מבעית, וכמו שאמרו במקבילה בבבלי ח׳ א׳: האי בעית וכו׳. ויותר נראה שהכוונה היא: שאורן רועד , וכמו שאמרו בבבלי שם: האי משך נהורא והאי מיקטף קטופי. ופירש״י: האי משיך נהוריה וכו׳, ואינו דולג (כ״ה ברש״י כת״י ובכל הדפוסים הישנים, עיין דק׳ס שם י׳ ע״א, הערה ו׳) בקפיצות. ובילקוט המכירי משלי כ', כח, י״ח ע״א, מעתיק בשם הירושלמי: מפני שאורו מדליק , וברור שצ״ל שם: שאורו מדליג (=מדלג). בשעה שהושלכתי בך (כלומר, בים סוף) כן תזדעזע בשעה שאני עובר בך. ולפי התרגום הערבי (מקדונלד בתרגומו, עמ׳ 53, הערה 32) אם מצרים יבשה בשעה שהושלכתי בך, כן תיבש בשעה שאני עובר בך. בספרות חז״ל הקדומה אין זכר לכך, אבל בספרות הנוצרית, וכן בספרים יהודים של ימי הביניים, נמסר שבאותו יום שהושלך משה למים היה יום חם יוצא מן הכלל, ומפני כך ירדה בת פרעה להתרחץ ולהתקרר ביאור, עיין באגדות של ר״ל גינצבורג ח״ה, עמ׳ 398, הערה 48. אין הוא מעניינינו לציין מקורות יהודים לס׳ פליאתה של מרקה, ולא באנו אלא להעיר את אנשי האגדה שיתנו את דעתם לספר זה.]

6115. בנילוס נהר יוסף קבור. במכילתא דרשב"י ובבבלי הנ"ל ניתן הטעם: כדי שיתברבו מימיו. ובדב"ר הנ"ל: הוליכה אותו לנחל וכו' והשליכוהו בתוך הנחל החרטומים והאשפים, וכן אמרו לפרעה רצונך שלא תצא אומה מכאן לעולם, העצמות של יוסף אם לא ימצאו אותן עד עולם אינם יכולים לצאת (כלומר, מפני השבועה). מיד עמד משה על שפת הנחל ואמר וכו'. וטעם זה של השלכת ארונו של יוסף לנילוס גם במדרשות שבביה"מ של יעללינעק הנ"ל, אלא שבכולם שם הנהר "נילוס". ואף בדב"ר "הנחל" הוא נחל מצרים, שלפעמים כינו את הנילוס בשם זה, עיין בידיעות החברה העברית לחקירת א"י ועתיקותיה ש"ד, תמוז תרצ"ו, עמ' 23–26. ועיין ב־MGWJ ח"ע, 1926, עמ' 274 ואילך, ומ"ש ר"א אורבך, בספרו חז"ל, פרקי אמונות ודעות, עמ' 104, ובהערה 11 שם. ועיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 251, הערה 85.

7115-117. שעשו לו מצרים שפודין של מתכת וחברום בבעץ. וכ"ה בד, וכע"ז בכי"ע. ופירושו שהמצריים עשו לו לארון שפודין של מתכת וחברום לו בבעץ, בנתך אבר ובדיל, והיה משמש כרגיל חומר להלחמה ולסגירה, עיין בפיה"ג לטהרות, הוצ' מהרי"ן אפשטין, סוף עמ' 151, ובהערות שם, בס' כלי החרס בספרות התלמוד לר"י בראנד, עמ' קל"ד. ובברייתא שבבבלי ר"ה כ"ד ב' (ומקבילות): שפודים של ברזל היו וחיפום בבעץ. ולפי מסורת התוספתא היה ארון רגיל אלא שעשו לו לארון שפודין של מתכת. אבל במכילתא, מכילתא דרשב"י ובבבלי כאן: ארון של מתכת. ובמדרש פטירת משה (ביה"מ של יעללינעק ח"א, עמ' 115): ועשו אותו מעופרת וחתמו אותו מד' רבעיו (כלומר, מארבע רוחותיו) שכך אמרו וכו' ולכך גזרו, כנגד מכשפות שלהם, ועשו לו ארון של עופרת במיני כשפים . ובדב"ר הנ"ל: במקום הזה עשו ארון של ת"ק ככרים והשליכוהו בתוך הנחל וכו'. ובמדרש פטירת משה ד"ו (שנת ד"ש), ט"ו ע"ב: ושל עופרת היה וחמש אמו' היה. 4 ושמא צ"ל: וחמש מאות [ככר] היה. וחתמוהו מכל מקו'.

8118-119. ואמ', יוסף, הגיעה שעה שהקב"ה גואל את ישראל וכו'. לפי מסורת אגדה זו לא עשה משה שום פעולה חוץ מן הדיבור, שקרא ליוסף. וכ"ה במכילתא דרשב"י, עמ' 46, הנ"ל, בבבלי י"ג א' הנ"ל, בפסיקתא דר"כ, בשלח, עמ' 187 הנ"ל (בלשון ראשון), בדב"ר פי"א, ז', ואצל יעללינעק ח"א, עמ' 115, וח"ו, עמ' 113 הנ"ל. אבל במכילתא דר' ישמעאל בשלח, פתיחתא, עמ' 78, הנ"ל: נטל צרור וזרק לתוכו (כלומר, לנילוס), וזעק ואמר, יוסף, יוסף, הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה וכו'. ונראה שמסורת זו באה כדי להתאים את הפעולה לק"ו שלהלן בסמוך, ומשה עשה כמו שעשה אלישע (מ"ב ו', ו') שזרק עץ למים וצף הברזל. ובתנחומא בשלח סי' ב' הרחיבו יותר ומסרו: נטל צרור וחקק בו עלה שור (ע"פ דברים ל"ג, י"ז: בכור שורו הדר לו), וצווח ואומר יוסף, יוסף, וכו'. ובתנחומא כי תשא סי' י"ט: ויש אומרים שמיכה וכו' נטל הלוח שכתב עליו משה עלה שור כשהעלה ארונו של יוסף וכו'. ובפסיקתא דר"כ הנ"ל: ויש או' נטל חרס וכתב עליו שם המפורש והשליכו ליאור, מיד צף ועלה ארונו של משה. וכ"ה בשמו"ר פ"כ י"ט בלי ("ויש או' ") בכי"א, ולפנינו מקוצר: וכו'. ובכ"י מדרש חכמים של המכילתא (עיין בשנו"ס של הרח"ש הורוביץ, עמ' 78, לשורה 11): נטל לוח של זהב (עיין מ"ש לעיל בסמוך בשם תנחומא כי תשא בעניין עגל הזהב) וחקק בה שם המפורש וזרקה לתוכו וכו'. ועיין מ"ש להלן, שורה 143, ד"ה אגדה מעין זו. ובמדרש שה"ש, הוצ' גרינהוט פ"א, י"ג סע"א: את מוצא בשעה שבא משה להעלות ארונו (של יוסף) כתב ד' פתקין של כסף וחרק (צ"ל: וחקק) עליהן דמות ארבע חיות, דמות אריה, דמות אדם, דמות נשר, דמות שור. השליך דמות ארי' והיה נוהם אותו המקום, השליך דמות אדם נתכנסו עצמות יוסף, השליך דמות נשר צף ארונו, נשתייר טס אחד דמות שור בידו, וכשהיה מתעסק עם ארונו של יוסף נתנו לאשה אחת ושכחו וכו'. ובמה"ג סוף ויחי, עמ' תתפ"ז (אחרי שהביא את "ויש אומרין" של הפסיקתא דר"כ הנ"ל) הוסיף: ויש אומרין לקח גביע של יוסף וחתך ממנו ארבע חתיכות, כתב על אחת דמות אריה, ועל אחת דמות שור, ועל אחת דמות נשר, ועל אחת דמות אדם, עמד על נילוס השליך דמות אריה וכו', השליך דמות אדם ואמר, יוסף, הגיעה שעה שכינה מעוכבת לך, מיד עלה וצף הארון על המים וכו'. המקור האחרון צרף את כל הפעולות: חקיקה על טסי כסף של גביע שמנחשים בו, השלכתם ליאור, בצרוף פנייה בדיבור לארונו של יוסף. וכן בביה"מ ח"ו, עמ' 113, הנ"ל: ויש אומר כתב [על] ציץ הזהב שם המפורש , והיה תחתיו כצורת העגל , וזרקו בנהר נילוס, ואמר עלה שור , מיד צף וכו'. וצרף את כל האגדות. 5 ונראה שהמסורת העיקרית והמקורית היא בתוספתא (ובמקבילות לה) שלא נזכר בה כלל שמשה השליך איזה דבר לתוך היאור.

9125. ואל תתמה וכו'. מכילתא דר' ישמעאל ובבלי הנ"ל.

10134-137. ויש או' בקברות מלכים יוסף היה קבור, והלך משה ועמד על קברות המלכים ואמ', יוסף, יוסף, וכו'. במכילתא הנ"ל: ר' נתן אומר 6 על החילוף בין "יש אומרים" לבין "ר' נתן", עיין בבלי הוריות י"ג סע"ב. בקיפוסולין של מצרים היה קבור יוסף, ובמכילתא דרשב"י, עמ' 47: ר' נתן אומר יוסף בקברניטן של מלכים היה קבור, הלך משה ועמד על קברניטן של מלכים ואמר יוסף, יוסף וכו'. וכע"ז בבבלי כאן י"ג א'. וכבר הראיתי בס' הזכרון לגדליה אלון ז"ל עמ' 228, ועמ' 232, הערה 9, שקברניט, וכן קיפסולין פירושו ארון, והיינו שיוסף היה נתון בארונות של מלכים, עיי"ש. ובתנחומא עקב סי' ו': בא ועמד בין הארונות , צעק ואמר יוסף, יוסף, וכו'. ובשמו"ר פ"כ, י"ט: ויש אומרים בתוך הפלטרין היה קבור כדרך שהמלכים קבורים וכו', התחיל משה צווח יוסף, יוסף וכו'. ובצוואת שמעון פ"ח, ג', נאמר שהמצרים שמרו אותו ἐν τοῖς μνήμασι τῶν βασιλέων, והוא כמסורת שלנו כאן. ואף כאן הורחבו הדברים במדרשים המאוחרים, ובפרק ר' יאשיהו (ביה"מ של יעללינעק ח"ו, עמ' 112): כיון שנכנס משה לפלטירן של מלכים היה מריח ארונו של יוסף כריח ארון הברית ואמר בודאי אילו עצמות של יוסף, ועיין לעיל שם. ועיין באגדת שה"ש הוצ' שכטר, עמ' 12. ובהוספות לאגדת שה"ש הנ"ל: אמור מעתה כשנכנס משה לקפליטין שלמלכים היה משה מריח ארונו של יוסף וכו'. ור"ל גינצבורג בספרו אגדות היהודים (כאנגלית) ח"ו, עמ' 1, הערה 2, העיר על דברי ר"א סבע בפ' בשלח, ע"ג ע"א: וי"א שהיה קבור בקברי המלכים ומשה לא היה מכיר עצמותיו ויוכבד אמו אמרה אני אראך את האיש אשר אתה מבקש. ולפ"ז באה לעזרתו יוכבד אמו שיבחין בין הקברות, דומיא דסרח בת אשר לפי המסורת הראשונה בתוספתא. ולא זו בלבד, אלא שלפי מסורת אחרת שבאגדה אף כאן נתקל משה בקושיים, שכן אמרו בשמו"ר פ"כ י"ט הנ"ל: וי"א בתוך הפלטרין היה קבור כדרך שהמלכים קבורים, ועשו מצרים כלבים של זהב בכשפים שאם יבא אדם לשם יהיו נובחין וקולן הולך בכל ארץ מצרים וכו'. ובפסיקתא דר"כ, בשלח, עמ' 187, הנ"ל: והוו תמן תרין כלבין דחרשין, שרון נבחין במשה וכו'. ומסורת אגדה זו עונה על דברי ה"יש אומרים" שיוסף היה קבור בקברות המלכים (אעפ"י שלא נזכרה בפסיקתא), ולא שהיה ארונו שקוע בנילוס.

11143. מיד הקיץ ארונו של יוסף. במכילתא דרשב"י, בבבלי ובתנחומא הנ"ל: מיד נזדעזע ארונו של יוסף. ובמדרש שמו"ר פ"כ סי' י"ט הנ"ל: מיד נתנדנד הארון וכו'. ואף "הקיץ ארונו" פירושו נעור ארונו, ננער ונזדעזע, עיין בבלי ב"ב ע"ד ב'. ובכי"ו כאן: הקיץ את ארונו (ונמחקה "את"). ועיין מ"ש לעיל ח"ג (שבת), עמ' 212, הערה 40. ובתוספות שאנץ י"ג א' (ועיין תוספ' הרא"ש ושטמ"ק ביגל יעקב): במדרש יש ששמו עצמות יוסף בתוך עור של כבש ונכנסה בו באותו עור רוח חיים, והיינו דכתיב נוהג כצאן יוסף (תהלים פ' ב'). ועיין בתוספ' איוורא, עמ' ל', ובהערה 277 שם ציין שכע"ז הובא גם בפי' בעלי התוספות על התורה, "הדר זקנים", בריש בשלח שם. וראיתי בסוף ספר מלא"ש לשלמה זלמן טויסיג (מס' שקלים מכ"י מינכען), עמ' ל"ד: מצאתי כתוב בכ"י ישן וכו', מה רצה דוד שאמר נוהג כצאן יוסף , מה עניין כאן ליוסף, וי"ל לפי שלקח משה את עצמות יוסף והניחום בעור של צאן, ומטרדת הדרך שכחם בדרך , ושהיה יוסף בן ישראל שנקראים צאן, זכה שנעשה זה העור הצאן לצאן, והלך עם שאר הצאן. ובאגדת ימי הבינים, בספר Die deutschen Historienbibel (לפי ,E. Reuss עמ' 33), מסופר שעצמות יוסף נשקעו בנילוס ומשה כתב את השם על חרס (Klinge) וכו', אבל העצמות נגנבו מיד ולא נתגלו אלא ע"י כבש. והארכתי באגדה זו במ"א. לפי שתי האגדות האחרונות נטל משה את עצמות יוסף ממצרים, אלא שבסוכות שכח אותם, או שנגנבו, ושם נתעכבו עמוד האש ועמוד הענן, ובזה יישבו את קושיות הראשונים, עיין מ"ש לעיל שו' 114, ד"ה והנה. אגדה מעין זו נשרדה בספר Historia Scholastica של Petrus Comestor (מת בפריס אחרי שנת 1178), שמות פכ"ז ( Migne PL 198, 1115b). הוא מביא שם את האגדה שמשה כתב את שם הויה (בן ארבע אותיות) על ציץ של זהב (עיין מ"ש לעיל, שורה 118–119, ד"ה אבל), שצף על פני המים ועמד במקום הארון, ומוסיף שם: שוב מוסרים היהודים שכבש עמד על ידיהן (כלומר, על יד העצמות), ודבר אליהן, ומשום כך נהגו אותו עמהם הרבה זמן במדבר, וקראו לו כבש יוסף, הדא היא דכתיב (תהלים פ', ב') נהג כצאן יוסף. ובמקור שם: Tamen Hebraei tradunt quod ovis ex improviso astitit juxta eos, quae locuta est ad eos. Ob quam rem duxerunt eam secum multo tempore per desertum, et dixerunt eam. ovem Joseph, de qua ibi: Qui deducint velum ovem Joseph והעיר על אגדה זו M. Grunbaum בספר Neue Beitrage וכו', עמ' 152. ועיין מ"ש על האגדות שנשרדו בספרו של בן ארצו הזקן ממנו במחברתי שקיעין, עמ' 32 ואילך.

12144. והיו שני ארונות מהלכין וכו'. מכילתא בשלח פתיחתא, עמ' 79, מכילתא דרשב"י שם, עמ' 46, ירושלמי ברכות פ"ב ה"ג, ד' ע"ג, בבלי כאן י"ג א', פסיקתא דר"כ, בשלח, הוצ' מנדלבוים, עמ' 188, פסי"ר פכ"ב, הוצ' רמא"ש קי"ב סע"א, פרק ר' יאשיהו בביה"מ של יעללינעק ח"ו, עמ' 113. ועיין בהדר זקנים הנ"ל בשם מדרש בפירוש "מהלכין". ועיין מ"ש להלן פ"ח, שו' 59–60.