תוספתא כפשוטה על סוטה ה:ח

132-35. עד או' ניטמית, ועד אומ' לא ניטמית, אשה אומרת נטמאת, ואשה אומרת לא נטמאת, או שותה, או לא נוטלת כתובה. וכ"ה בד. ולפי גירסא זו הברייתא נסמכת למשנתנו ספ"ו, וכבר כתבנו לעיל פ"א שו' 3–4, ד"ה אי זו היא, שלפני מסדר התוספתא היה סדר אחר במשנתנו. אבל בכי"ע: עד אומ' ניטמאת ועד אומ' לא נטמאת לא שותה ולא נוטלת כתובה . ומהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 152, פירש שאין הבדל בין הגירסאות, ואף לפנינו הכוונה מתוך שאינה שותה אינה נוטלת כתובתה, כמו שאמרו בבבלי יבמות ל"ח ב', כתובות פ"א א'. פירוש זה אין לקבלו כלל, ובבבלי שם עדיין הדברים מובנים, והיינו שבית הלל נקטו נוסח קבוע בדין סוטה שהיא או שותה, או אינה נוטלת כתובה, 13 באמת כלל זה הוא בעיקר לשיטת הבבלי, וכמו שניסח הר"מ בספ"א מה' סוטה. אבל בירושלמי מוכח שכלל זה אינו כלל, עיין בנועם ירושלמי כאן פ"ו ה"א וה"ב, ועיין בנועם ירושלמי שם ה"ב שהעיר על הירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ו, כ"ו ע"ב: מה טעמון דבית שמאי (כלומד, הסוברים במשנת סוטה פ"ד מ"ב שאם מת בעלה עד שלא שתתה נוטלת כתובתה)? הבא לי בעלי ואני שותה. מה טעמון דבית הלל (כלומר, הסוברים במשנה הנ"ל שהפסידה כתובתה)? הואיל ואין כאן בעל להשקותה, החזירתה התורה לספיקה, וספיקה לספיקה, וספיקה להודיה. וכל המפרשים (ואף בעל נועם ירושלמי שם בכלל) נתקשו מאד בפירושו. ונ"ל שהכוונה היא, הואיל והבעל מת לפני ששתתה, הרי היא עדיין בספק סוטה, וספיקה מחזירה לספיקה (כלומר, למספיקה, עיין מ"ש לעיל פ"ב ה"ג, שורה 22, ד"ה שהביאה עצמה לידי ספק, וד"ה ובמדרש), וספיקה (-ומספיקה) לוודיה (כצ"ל במקום לחודיה), כלומר, המספק הזה שהכניסה את עצמה בסתירתה מחזירה לוודאי סוטה, לעניין כתובה. ולא אמרו ב"ה כן אלא אם מת הבעל לפני ששתתה, ומיתתו היא היא שמחייבת אותו לפרוע את כתובתה, והואיל ובאותו זמן היתה ספק סוטה, לא נתחייב בכתובתה. אבל בנידן דידן (ובדומים לו), הואיל והתורה לא האמינה לעד לעניין כתובה (שמא משקר לטובת הבעל), אין מאמינים לו אלא לחומרא, וחייב הבעל לגרשה, ונוטלת כתובתה. והואיל בשמת בעלה הרי בוודאי אינה שותה (שאין מי שיקנא, ואף אין תועלת בהשקאה) הרי ברור שאינה נוטלת כתובתה. אבל לפנינו עדיין לא שמענו שבעד אחד שהעיד שנטמאה אינה שותה, 14 ולא עוד אלא ש"תני ר' ישמעאל" בירושלמי פ"ו ה"ב, כ"א רע"א, חולק על כך. ובייחוד כשעד מכחישו, וכיצד אפשר לומר בפשיטות "או שותה, או לא נוטלת" ולכוון: מתוך שאינה שותה וכו', מניין לנו שאינה שותה? והרי יש סוברים שהיא שותה, עיין להלן. ובר מן דין, כבר הרגיש מהרי"ן אפשטין שבשאר מקומות במשנה ובתוספתא הפירוש הוא כפשוטו. עכשיו נשאר לנו לברר את הנוסח הנכון. ונ"ל שהנוסח שלפנינו נכון, משום שהוא מקויים גם ע"י ד, 15 ואעפ"י שהוא קרוב למשפחת כי"ו, מ"מ בשעה שיש רגלים לדבר אפילו קרוב נאמן. וכן אמרו בבבלי ל"א ב' שר' חייא אמר היתה שותה, והכוונה לתוספתא שלנו. ולעצם הפירוש נראה שהברייתא שלנו חולקת על המשנה שהיתה לפניה ששנתה (ספ"ו הנ"ל): עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת, אשה אומרת נטמאת ואשה אומרת לא נטמאת, לא היתה שותה. וכן אמרו כמה אמוראים בירושלמי פ"ו ה"ד, כ"א ע"א, ובבבלי ל"א ב'. ולפי הלכה זו מאמינים לראשון שהאמינוהו כשנים, ואין אחד מכחיש את השנים. והתוספתא חולקת וסוברת שאם עד אחד מכחיש אותו הרי הוא כאילו איננו, וחוזרת לדינה הראשון, 16 בבבלי ל"א ב' ובמקבילות חילקו בין באו בבת אחת לבין באו זה אחר זה. ועיין מ"ש לעיל ח"ו, עמ' 167 ואילך, ועמ' 214. והאשה או שותה, או לא נוטלת כתובתה, וחולקת על המשנה שהיתה לפניה וסוברת כמשנה שלפנינו. וגירסת כי"ע היא גירסא "מתוקנת".

236-37. ר' יהודה אומ' לא כל הימנו להפסידה מכתובתה. וכ"ה בכי"ע, ובד: לא כל המנו מעד אח' להפסיד' מכתובת'. והיא היא. ואף ר' יהודה חולק במקצת על המשנה הנ"ל, אלא שלדבריו אמנם לא היתה שותה, אבל לא כל הימנו מעד אחד להפסידה מכתובתה. ופירשו בח"ד ובמנ"ב שר' יהודה סובר כר' טרפון בירושלמי פ"ו ה"ב, כ"א ע"א. 17 דברי הירושלמי שם "מתניתא משהודה" וכו' עונים על מסורת אחרת במשנתנו פ"ו מ"ב ששנתה: הרי אילו נאמנין, אבל לא לפוסלה מכתובתה, מעין "אית תניי תני, אבל לא לפוסלה מכתובתה", עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 411. אבל לפי מסורת התוספתא, הבבלי וכמה מן האמוראים המסורת היא כנוסח שלפנינו במשנה. אבל בירושלמי פ"ו ה"ד, כ"א ע"א: גידול בר מיניימין בשם רב כל מקום שהכשירו עדות האשה באיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש וכו', רב אדא בר אחוה אמר עד אחד נאמן לטמותה, אין עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה. אמר רב חסדא מה טעם אמרו עד אחד נאמן לטמותה, מפני שרגלים לדבר. ומדברי בעל צפנת פענח ספ"א מה' סוטה משמע שפירש כי רב אדא בר אחוה חולק על רב והוא סובר שבעד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת לא היתה שותה (עיין לעיל בסמוך, ד"ה ולעצם), אבל בכגון דא שעד אחד מכחישו נוטלת כתובתה, ולא אמרו רגלים לדבר אלא לעניין טומאה, אפילו בעד אחד מכחישו. ועיין גם בצפנת פענח שם פ"א ה"ח. ולפי פירוש זה אין ראייה כלל שר' יהודה סובר כר' טרפון, ואפשר שאינו חולק אלא בעד מכחיש עד הטומאה, ובכגון דא אינו שותה, אבל נוטלת כתובתה.

337-40. אלא עד אומ' נטמאת, ושנים אומ' לא נטמאת, שנים אומ' נטמאת, ואחד אומ' לא נטמאת, בטל יחיד במיעוטו. דברי ר' יהודה לעיל הוא מאמר המוסגר, ועכשיו אנו חוזרים לדברי הת"ק, שאין האיש מכחיש את האיש והאשה את האשה אלא בששניהם אחד ואחד (או אחת ואחת), אבל באחד ושנים בטל יחיד במיעוטו. ועיקר החידוש בסיפא, וברישא דינם כעד בעד. ובמשנתנו ספ"ו: אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה, שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת, לא היתה שותה. והעמידוה בירושלמי (פ"ו ה"ד, כ"א ע"א) ובבבלי (ל"א ב') בפסולי עדות, וכר' נחמיה שבפסולי עדות הולכין אחר הרוב. וכן העמידו את משנת יבמות פט"ו מ"ד, וסוטה פ"ט מ"ח. ועיין מ"ש לעיל ח"ו, עמ' 168 ואילך. והנה מלשון התוספתא "בטל יחיד במיעוטו" מוכח שהכוונה לפסולי עדות, שכן לשון זו מצויה רק לעניין שומא (לעיל כתובות פי"א ה"ב, בבלי ב"ב ק"ז א') ולעניין דיון בעיבור השנה (להלן סנהדרין פ"ב ה"א, בבלי שם י' ב'), ואף שנים בטלים במיעוטם (סנהדרין שם), אבל בעדות ממש של כשירים הלשון "בטל במיעוט" אינו שייך כלל, והסיגנון הרגיל בבבלי הוא: "אין דבריו של אחד במקום שנים", 18 עיין בקונקורדנציא לתלמוד בבלי של הרב קוסובסקי כרך ט', 83 ע"א, ערך "דבריו של". ואם הם שנים הרי תרי כמאה, ואין ביטול ברוב בעדים כשירים. ברם אם אנו מדברים בעדים פסולים, שאנו אין סומכים עליחם אלא מחמת אומדנא, ומסתבר שהרוב אומר את האמת, הרי הדיבור "בטל יחיד במעוטו" הוא במקומו, כמו אצל שומא הנ"ל, ואם עשרה אומרים כן ואחד עשרה אומרים אחרת הולכים אחר הרוב. ולא עוד אלא שעל פי הנחה זו מובן לשון משנתנו שנתקשו בו הרבה, עיין בקרן אורה שם, ד"ה אמר עד אחד, בתפארת ישראל למשנתנו שם, אות י"ט ועוד. ברם הכוונה במשנתנו היא שאם עד פסול אומר שהיא נטמאה ושני פסולים מכחישים אותו ממש ואומרים אנו ראינו שלא נטמאה והנך משקר, שותה, משום שהשנים נאמנים להכחיש את האחד, וכאילו לא העיד כלל, והיא חוזרת לדינה ושותה. ואע"פ ששנים מעידים עליה שהיא טהורה, אין נאמנים, שלא האמינו לפסולים אלא בשבויה, אבל בסוטה שהיא מדאורייתא, ויש רגלים לדבר צריך שני עדים כשרים, ואפילו עד אחד כשר אינו נאמן לומר שהיא טהורה, וכמו שהכריע בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא סי' ט"ז, וכ"ה דעת בעל ספר עצי ארזים, עיי"ש סי' י"ז ס"ק קמ"ה, ד"ה ולי נראה. ועיין בשב שמעתתא, ש"ו פכ"ג. וכן אם שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת, לא היתה שותה, מפני שלעניין טומאת סוטה אפילו פסולים נאמנים שלא תשתה, והיחיד שהוא מעיד עליה שהיא טהורה, אינו נאמן אפילו כשהוא כשר (עיין מ"ש לעיל בסמוך) ומכל שכן כשהוא פסול, ומאמינים לעדי טומאה, שהם הרוב ואינה שותה. ועיין בבלי ספ"ו וברש"י ובתוספות שם.