תוספתא כפשוטה על סוטה ו:ו

170-72. אמר רבי שמעון בן יוחאי ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש, ודברי נראין מדבריו וכו'. בכי"ע: ר' שמעון בן יוחי אומ' ארבעה דברים היה ר' עקיבא דורש, וכך אני דורש, ודבריי אני רואה מדבריו וכו'. הניקוד (אֵני=איני) הוא ניקוד של סופר למדן, ואיננו נכון, והכוונה היא: וכך אני דורש ארבעה דברים, אלא שאני דורש אותם אחרת. וכן בספרי ואתחנן פיס' ל"א, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 50: ארבעה דברים היה עקיבה דורש ואני דורשם, ודברי נראים מדבריו וכו', עיי"ש בשנו"ס. ובבבלי ר"ה י"ח ב': תניא אמר ר"ש ארבעה דברים היה ר"ע דורש ואני אין דורש כמותו צום הרביעי וכו'. אבל בכי"מ שם: ואף אני דורש כמותו, ופירושו שאף אני דורש ד' דברים הללו. ובתשה"ג (עיין אוה"ג שם, עמ' 32): ד' דברים היה ר' עקיבה דורשן ואף אני דורש אותן וכו'. ובילקוט המכירי משלי כ"ו, ס"ב ע"ב (בשם הגמ' שם): ואף אני דורש, ואיני דורשין (צ"ל: דורשן) כמותו, ומן אינון ארבעה דברים וכו'. וכנראה שהעתיק ע"פ פירוש קדמון, ובגמרא שלפנינו לא נשנית רק דרשה אחת בעניין הצום (האחרונה שבד' דברים) שלהלן. ובפי' ר"ח שם: ואלו ד' דברים מפורשין בספרי דבי רב ובתוספתא במס' סוטה, וארשב"י זה אחד מן ד' דברים שהיה ר' עקיבא דורש ואף אני דורש כמותו, ולא חלפתי (וכ"ה גם בכ"י הר"ח: ולא חילפתי) על דבריו (בכ"י: על דברדיו) אלא בצום העשירי בלבד וכו'. וכנראה שצ"ל בכ"י: על דבר דין, והכוונה היא שרשב"י לא חלק על דברי ר"ע בדבר דין אלא בצום העשירי בלבד, ושאר הדברים הרי הן דרשות בעלמא. ועיין שם בדק"ס, עמ' 40, הערה כ'. ובערוך ערך ארבע גרס בבבלי ר"ה הנ"ל, כמו בהוצ' שלפנינו, והוסיף: פיר' אלו ארבעה דברים מפורשין בספרי דבי רב בפרש' שמע ישראל, ובמס' סוטה בתוספתא, ר' שמעון בן יוחאי אמר ארבעה דברים היה ר"ע דורשן ואף אני דורשן וכו'. ועיין גם ברש"י במקומו שציין לספרי ולתוספתא כאן. ובריטב"א שם: וכל הד' דברים מפורשים בתוס' סוטה, והכא נקט חדא מיניהו והכי איתא התם וכו'. וכנראה שצ"ל בריטב"א: מפורשים בתוס' סוטה [ובספרי] וכו', והכי איתא התם וכו', והוא מעתיק את לשון הספרי. ועיין להלן בשם ב"ר.

275-76. אין צחוק האמור כאן אלא עבודה זרה וכו'. וכן היא המסורת בדברי ר"ע בספרי ואתחנן הנ"ל. אבל בב"ר פנ"ג, י"א, עמ' 567: אמר ר' שמעון ר' עקיבה היה אומר בו דבר לגניי, דרש ר' עקיבא וכו' מצחק , אין מצחק אלא גילוי עריות וכו', תני ר' ישמעאל אין צחק אלא עבודה זרה וכו'. ולהלן בתוספתא סובר ר' ישמעאל שאין צחוק אלא שפיכות דמים.

379-80. שהיה בונה במסין, וצד חגבים, ומעלה ומקטיר לעבדה זרה. עיין לעיל פ"ה, שו' 91–92, ד"ה בנה במסין, ומ"ש שם בשם גנזי מצרים. ובשמו"ר פ"א, א' (ובתנחומא הנדפס מכבר שם) אמרו: מה עשה ישמעאל כשהיה בן ט"ו שנה, התחיל להביא צלם מן השוק והיה מצחק בו ועובדו, כמו שראה מאחרים וכו'. והמפרשים הגיהו "בן ט"ז שנה", שהרי ישמעאל היה בן י"ג כשנימול, ויצחק נולד שנה אח"כ, והמעשה היה כשכבר נגמל יצחק (עיי"ש כ"א, ח', וברש"י שם). ואין צורך לתקן את הגירסא, שכ"ה גם בשמו"ר כי"א והוא מקויים ע"י התנחומא. וכוונת המדרש ששרה ראתה שישמעאל רגיל לצחק בע"ז, וכמו שאמרו כשהיה בן ט"ו שנה התחיל במעשיו הרעים. ויצחק עדיין ילד קטן הוא, וישמעאל שעשע אותו בחגבים (כמשנת שבת ספ"ט), ועשה כמו שראה ילדי גוים אחרים עושים, ואחרי הגמל יצחק חששה שילמד לעשות כמותו, ובאותה שעה אמרה לו שיגרש אותו ואת אמו. ובשמו"ר כי"א מוסיף שם: ואין מצחק אלא שפיכת דמים דכתי' יקומו נא הנערים ויצחקו לפנינו , ואין מצחק אלא גלוי עריות שנא' בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי , והוא מפו' בבראשית רבה בסדר וירא.

482. אין שחוק האמור כאן אלא גלוי עריות וכו'. כבר העירונו לעיל שבב"ר דעה זו מיוחסת לר"ע, והתנא שלנו סובר שם (עיי"ש עמ' 568 בשנו"ס): אין צחק אלא שפיכות דמים. ובספרי ואתחנן הנ"ל לא הובאה אלא דעת ר' עקיבא ודעת ר' שמעון החולק.

585-86. מכבש את הגנות, ומענה את הנשים. בכי"ע: מכבש את הגגות וכו'. ובב"ר הנ"ל: מכבש גנות וצד נשי אחרים ומענה אותן, ועיי"ש בשנו"ס (עמ' 568 שו' 1). אבל בכ"י הטוב ביותר של ב"ר: מכבש גגות . ואין ספק שזו היא (גגות, הגגות) הגירסא הנכונה. ובבבלי פסהים קי"ג א': אל תרבה בגגות , 6 גליון הגמרא בשם "נ"א". וכ"ה בכ"י מינכן ב', בכ"י אוקספורד ובפי' הר"ח. ועיין דק"ס, עמ' 350, הערה ש'. כלומר, אל תרבה לשמש בגגות, וכדברי ר"י בתוספות יבמות ל"ד ב', ד"ה ולא. 7 עוד אומר ר"י דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע, ורגיל לעשות כן תמיד. ומ"ש בפסחים שם "משום מעשה שהיה" אפשר שהכוונה למעשה ער ואונן, ואפשר שהכוונה למעשה שהיה ידוע להם שאשה זנתה משום שבעלה היה חורש בגגות. וכן מבואר בב"ר פפ"ה, הוצ' תיאודור אלבק סוף עמ' 1037: ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' שהיה חורש בגגות . ובהערות שם העיר על האגדה במה"ג (הוצ' מרגליות, עמ' תרמ"ד): אמרו תמר בת שם בן נח היתה, והיתה נאה ביותר, וכיון שנטלה ער אמר, עכשו היא יולדת והיא מתכערת, מה עשה, היה מניח השדה וחורש בגגות , לשון נקי, ועליו הוא אומר ואץ ברגלים חוטא (משלי י"ט, ב'). ולפנינו פירושו שהיה מכבש את הזכרים, 8 במשנת יבמות פ"ז מ"ה, בהוצ' לו: ונכבש עם השפחה. וכ"ה בתו"כ אמור סוף פרק ה', צ"ז ע"ד, וכן גרסו התוספות ביבמות ס"ט רע"ב, ופירשו שם שלשון זו שייכת במקום שאין נישואין, עיי"ש. ועיין בתיו"ט במקומו. חורש בגגות, ומענה את הנשים שלא כדרכן, וכמו שאמרו בב"ר פ"ה, ה', עמ' 956: ויענה שלא כדרכה. ובמדרש קה"ר י', ח': ויענה כמשכב זכור.

686-87. רבי ישמעאל אומר אין לשון צחוק אלא שפיכות דמים וכו'. עיין מ"ש לעיל שו' 75–76, ד"ה אין צחוק. ועיין תנחומא תולדות הוצ' בובר סי' ה', שמות סי' כ"ד, וב"ר הנ"ל בשם ר' עזריה מש' ר' לוי, ובפרקי דר"א רפ"ל ובהערות הרד"ל שם.

796. כן איש רמה וגומר. כלומר, כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני .

8100-101. יהא בביתו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. מלשון זה משמע שר"ש סותר את כל הדעות שנאמרו לעיל, כלומר שכולן היו ידועות לו. ובכי"ע: יהא בנו עובד עבו' זרה ומגלה עריות. אבל בספרי ובב"ר הנ"ל לא הזכירו אלא את דעת ר"ע. ובמדרש שהבאנו לעיל שו' 79–80, ד"ה שהיה, אמרו: כמו שראה מאחרים , ואין אחרים אלא גוים, עיין מ"ש לעיל ח"ג שבת, עמ' 294, הערה 35, ח"ה (ר"ה), ריש עמ' 1021.

9101-102. אלא אין צחוק האמור כאן אלא לענין ירושה. בכי"ע חסרה המלה "לענין". ובב"ר, עמ' 568, הנ"ל: ואני אומר אין הלשון הזה צחוק אלא לשון ירושה. ונראה ש"לשון" ירושה, כוונתו "לשם ירושה", עיין מ"ש על "לשון"=לשום בקרית ספר שי"ב, עמ' 64, ובתס"ר ח"ב (ערכין), עמ' 281. ועיין מ"ש להלן בשם הספרי.

10103-109. שכשנולד אבינו יצחק לאברהם אבינו היו הכל שמחין, ואומרין נולד בן לאברהם, נולד בן לאברה', נוחל את העולם ונוטל שני חלקים, והיה ישמעאל מצחק בדעתו ואומר, אל תהו שוטים, אל תהו שוטים, אני בכור ואני נוטל שני חלקין. בכי"ע: כשנולד יצחק היו אומ' נולד בן לאברהם שנוטל שני חלקים. והיה ישמעאל מצחק ואומ' אני בכור ונוטל שני חלקים. ולפנינו בדפוסים, כנראה, אריכות מאוחרת. ובב"ר הנ"ל: שכשנולד אבינו יצחק היו הכל שמחים, אמר להם ישמעאל שוטים אתם, אני בכור, ואני נוטל פי שנים. לפי מסורת זו לא היתה כאן כלל התחרות בין יצחק ובין ישמעאל, אלא בשעה שנולד יצחק (לפי סדר הכתוב אחרי שנגמל יצחק) ואברהם עשה משתה היו הכל שמחים שנולד לו בן שלכל הפחות ינחל שני חלקים מנכסיו, אפילו אם יוולדו לו עוד בנים אחרים, 9 וסברו הגויים שבכור נוטל פי שנים בכל הנכסים, עיין ספרי כי תצא פיס' רי"ז, בבלי ב"ב קכ"ב ב'. ואין מקשין על האגדות. וצחק ישמעאל עליהם, ומצחק הוא כפשוטו שצחק על שיחת ידידי אברהם. אבל בספרי ואתחנן הנ"ל: ואני אומר לא היו צרים אלא לעניין שדות וכרמים שכשבאו לחלוק היה ישמעאל אומר לו אני נוטל שני חלקים שאני בכור וכו'. ולפי מסורת זו מדבר הכתוב על התחרות בין עשו ויעקב כשגדלו הנערים, ופירושו, שר' שמעון אומר שלא היתה שם כלל ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים, אלא שהיו צרים 10 יש כאן שימוש במלה צר במשמעות מתחרה, דוגמת אשה "צרה". ובבבלי הוריות י"א ב' אמר לו ר' חייא לרבי: הרי צרתך בבבל. ולפנינו הוא בלשון זכר. כשימוש בימי הבינים ביחס לבעלה השני של האשה. זה לזה לעניין שדות וכרמים שכשבאו לחלקה 11 כנ"ל שצ"ל. ובכי"א ובדפוסים: לחלק, ונראה שצ"ל: לחלק'. (והיינו כשבאו לחלקה, כשימושה בלשון המקרא, חלקת שדה, או כרם), היה ישמעאל אומר וכו'. ובב"ר פנ"ג, י"א, עמ' 568, הנ"ל: אמרו בואו נראה חלקנו בשדה , והיה ישמעאל נוטל קשת וכו'.