תוספתא כפשוטה על סוטה ז:טו

1132-134. בו ביום ראה ר' טרפון חיגר עומד ומתריע בחצוצרות. ספרי בהעלותך פי' ע"ה, עמ' 70, ירושלמי יומא פ"א ה"א, ל"ח ע"ד, מגילה פ"א הי"ב, ע"ב ע"ב, הוריות פ"ג ה"ה, מ"ז ע"ד. ושם מבואר שהחיגר שמעון אחי אמו היה.

2134-135. משם ראה חגר תוקע במקדש. בד: משם אמרו וכו'. ובכי"ע: משם ראה ר' טרפון וא' חיגר תוקע במקדש. והדברים מתבארים מתוך הספרי (ובקיצור גם בירושלמי) הנ"ל. ושם אמר ר' עקיבא שבהקהל שבמסעות שבמדבר כהנים תמימים גרידא כשרים, ור' טרפון מכשיר בבעלי מומין, ואינו מקבל את הגזירה שוה של ר"ע שטעונים כהנים כמו בעבודה, והוא סובר שאף בקרבנות ציבור שבמקדש בעלי מומין מותרין לתקוע בחצוצרות, שאין זו שרות, כשם שאין נשיאות כפים שרות (עיין לעיל שו' 57–58, ד"ה הכל כשרין), והעיד (קה"ר פ"ג י"א) שעלה עם שמשון (צ"ל: שמעון) אחי אמו על הדוכן, עיין לעיל בסמוך סד"ה בו ביום. והגירסא הנכונה היא לפנינו בכי"ו, ויש כאן קיצור לשון, והכוונה היא: משם ראה [לומר] חגר תוקע במקדש. ובספרי הנ"ל אמר לו ר' עקיבא: שמא בהקהל ראית, שבעלי מומין כשרין בהקהל וביום הכיפורים 9 בדפוסים גורס: שמא בר"ה וביום הכיפורים וכו'. וכן בכ"י לונדון (לפי הרח"ש הורוביץ בשנו"ס): שמא בתקיעת ר"ה , שבעלי מומין כשרין בתקיעת שופר בר"ה וביוהכ"פ וביובל וכו'. ועיין להלן שם בשנו"ס. ובפסיקתא רבתי פל"ט, הוצ' רמא"ש, קס"ה ע"ב: אמר ר' עקיבא בעל מום כשר לתקוע בר"ה וביובל וכו', אבל על הזבחים לאו וכו', ועיין בהערה שם. ובשבה"ל השלם סוף סי' רצ"ג, קל"ט ע"א: במדרש הרנינו שופר של בעל מום כשר לתקוע בו בראש השנה וביובל וכו', אבל לא על הזבחים. וביובל. 10 כל המפרשים מחקו את הוי"ו וגרסו "ביובל", ואין צורך משום שלפנינו וי"ו מפרשת ומשלימה, דוגמת מע"ש פ"ה מ"ו: ערב יום טוב הראשון של פסח ושל רביעית וכו', עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1086 ואילך. א"ל, העבודה, שלא בידיתה וכו', טרפון ראה ושכח וכו'.

3135-137. משם ר' נתן אמרו נתחייבו ישראל כלייה שחינפו לאגריפס המלך. במשנתנו ספ"ז: אגריפס המלך עמד וקבל וקרא וכו', וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות. אמרו לו אל תתירא, אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה. ובבבלי שם מ"א ב': תנא משמיה דר' נתן באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס. ובירושלמי בסוף פירקין, כ"ב ע"א: תני ר' חנינה בן גמליאל אומר הרבה חללים נפלו באותו היום שהחניפו לו. ונחלקו חכמי ישראל האחרונים באיזה אגריפס דברו כאן: יש מהם שאמרו שהכוונה לאגריפס הראשון, ומהם שטענו שהכוונה לאגריפס השני שחי בזמן חורבן הבית, עיין סיכום דבריהם אצל ביכלר בספרו Die Priester und der Cultus, עמ' 11 ואילך. 11 ובעברית "הכהנים ועבודתם", עמ' 12 ואילך. ומהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 399, הסכים להכרעת ביכלר שהמדובר הוא באגריפס השני, וביכלר מביא שתי "הוכחות" לדבריו. הוא מעתיק את התוספתא שלנו בנוסח שלהלן: אותו היום היו הכהנים וכו', בו ביום ראה ר' טרפון חיגר וכו' משם ראה ר' טרפון חיגר עומד ומריע בחצוצרת. משם נתחייבו ישראל כלייה וכו', ומסיים: הרי שאגריפס קרא בפרשת המלך בו ביום שראה ר' טרפון את הכהן החיגר וכו'. אין לדברים אילו שום יסוד, משום שהעובדא של ר' טרפון אינה מתייחסת כלל לקריאת אגריפס המלך, אלא לקריאת המלך בפרשת הקהל בכלל, ואותו היום פירושו היום שהיה המלך קורא בו פרשת הקהל. ואשר לסיום התוספתא הרי הנוסח של ביכלר אינו קיים אלא בדמיון, וכל הנוסחאות שוות: חגר תוקע במקדש. משם ר' נתן אמרו 12 ביכלר דלג על המלים "ר' נתן אמרו". נתחייבו ישראל וכו', ומאמר זה אין לו כלל קשר למעשה ר' טרפון, אלא למשנתנו, כפי שמוכח מן הירושלמי ומן הבבלי. ואשר להוכחה השנייה שלו הרי ביכלר מקבל את דברי ר' חנינא בן גמליאל בירושלמי הנ"ל באופן מלולי, והיינו שבאותו היום שהחניפו לו נפלו הרבה חללים, וממילא יש להניח שהכוונה לאגריפס השני שבזמנו היו מרידות ועונשים. והוא מסיק שם: שברור למעלה מכל ספק שהכוונה לאגריפס השני. וכבר ראינו שהראייה הראשונה שלו אינה כלום, ואף מאמרו של ר"ח בן גמליאל, כנראה, אינה אלא מליצה בעלמא על דרך הכתוב במשלי ז', כ"ו: כי רבים חללים הפילה וכו', ואף לפנינו הכוונה שהחניפה של אותו היום (בבבלי: באותה שעה נתחייבו) הפילה הרבה חללים, והרבה חללים נפלו "באותו היום", פירושו: בגלל (עיין יונה א', י"ד) אותו היום, והוא הוא שגרם לשונאי ישראל את הצרות הבאות, ואין בין דברי ר' נתן שבתוספתא ודברי ר"ח בן גמליאל בירושלמי אלא שינוי בסיגנון גרידא, והוא על דרך האגדה שבאותה שעה נגזרה הגזירה. ועיין בבלי שבת נ"ו ב' (פעמיים) ועוד. מתקבלת, איפוא, הדעה של הופמן ואחרים שהכוונה במשנתנו לאגריפס הראשון שהיה הרבה יותר קרוב ליהדות הפרושים מאשר אגריפס השני, עיי"ש בספרו של ביכלר הנ"ל.