תוספתא כפשוטה על סוטה ז:טז

1137-140. קורא מתחלת אלה הדברים עד שמע, והיה אם שמוע, עשר תעשר, וכי תכלה לעשר. כלומר, אחרי פרשת שמע (דברים ו', ט') הוא מדלג וקורא "והיה אם שמוע" (שם י"א, י"ג) ומדלג וקורא "עשר תעשר" (שם י"ד, ב"ב ואילך) ומדלג וקורא "כי תכלה לעשר" (שם כ"ו, י"ב ואילך). והכל היא פיסקא ממשנתנו פ"ז מ"ח. ועיין בפיה"מ להר"מ למשנתנו ובחיבורו פ"ג מה' חגיגה ה"ג.

2140-144. ר' יהודה אומ' לא היה צריך להתחיל מראש הספר אלא שמע, והיה אם שמע תשמע, עשר תעשר, וכי תכלה לעשר. וכ"ה ("ר' יהודה") גם בכי"ע. ובד: רבי אומר וכו'. והנכון כלפנינו, וזכר לדבר שר' יהודה ממעט בקריאה כשם שהוא ממעט בכתיבה (משנתנו כאן פ"ב מ"ג, ועיי"ש מ"ב).

3144-145. ופרשת המלך עד שגומר את כולה. במשנתנו ספ"ז: ופרשת המלך וברכות וקללות עד שגומר כל הפרשה. ולפי גירסא זו חוזר לראש אחרי שקרא "כי תכלה לעשר" (דברים כ"ו, י"ב ואילך) קורא את פרשת המלך (שם י"ז, י"ד ואילך), ועיין מ"ש להלן. ולפי גירסא זו נגמרים דברי ר' יהודה בדיבור "וכי תכלה לעשר", ודבריו הוא מאמר המוסגר, והפיסקא שלנו חוזרת לדברי הת"ק. ברם בנוסחאות א"י של משנתנו 13 משנה שבירושלמי, לו, קויפמן, פרמה, ד' נפולי, משניות כת"י עם פיה"מ להר"מ, פסיקתא זוטרתי פ' וילך, פ"ו ע"ג. הגירסא היא: ברכות וקללות עד שהוא גומר את כולם "ופרשת המלך" לא נזכרה שם כלל. ובילקוט ריש פרשת וילך מעתיק: כי תכלה לעשר, ברכות וקללות ופרשת המלך עד שגומר כל הפרשה כולה. וכן היתה הגירסא לפני רש"י, הרע"ב, המאירי (הוצ' ר"א ליס, פ"ה ע"ב) ותוספות איוורא, סוף עמ' ק"ד. ונדידה ממקום למקום הוא סימן מובהק להוספה, ולפ"ז מוכח שבמשנתנו לא גרסו כאן פרשת המלך כלל, וכל הקריאה ע"י המלך נקראת פרשת המלך. ובנוסחאות הרגילות נוספה "ופרשת המלך" מן התוספתא כאן. ועיין ספרי שופטים פיס' ק"ס, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' 211, ומ"ש לעיל, שו' 112, ד"ה במה של עץ. נמצאנו למדים שאפשר לומר שהקריאה בפרשת המלך היא בשיטת ר' יהודה גרידא, וברישא כאן היא פיסקא קצרה מן המשנה.

4145-146. ופרשות הנדרשות בה וגומר עד סוף. בד: ודרשות נדרשות בה וגומ' עד סוף. ובכי"ע: ופרשה הנדרשת בה גומר עד סוף. ונראה שזו היא הגירסא הנכונה. והנה לכאורה קשה מאד, למה לא נזכרה כאן פרשת הקהל (דברים ל"א, י' ואילך): מקץ שבע שנים במעד שנת השמיטה בחג הסכות וכו' הקהל את העם וכו'. והרי אמרו (ספרי בהעלותך פיס' ס"ו, עמ' 62): משה תקן להם לישראל להיות שואלים בענין ודורשים בענין. וכן בספרי ראה פיס' קכ"ז, עמ' 186: משה הזהיר את ישראל להיות שונים בעניין ודורשים בו. ועיין בשאר המקורות שצוינו לעיל ח"ה (מגילה), סוף עמ' 1167 ואילך. ולפנינו המצוה העיקרית שנזדמנה פעם בשבע שנים, וכי יתכן שלא קראו את הפרשה של העניין? ולפיכך נראה שזו היא כוונת התוספתא כאן: ופרשה הנדרשת בה, כלומר, הפרשה העיקרית שדרשו החכמים בה, אף אותה קורא המלך וגומר עד הסוף, והיינו עד: "את דברי השירה הזאת עד תמם" (שם ל"א, ל'). ואפשר שלפי גירסת כי"ו צ"ל: ופרשות הנדרשות בהן , וקורא לפרשה זו "פרשות" מפני שבא"י היו נחלקות בשכתות לשני סדרים, וקראו גם: לקח את ספר התורה הזה 14 והרי המלך קרא את הפרשה מספר העזרה. ובפסיקתא זוטרתא ויקהל ל"ז, א', ק"ח ע"א: כתיב לקוח את ספר התורה ושמתם אותו מצד הארון (דברים ל"א, כ"ו) וכו', כהן גדול והמלך קורין בו ביום הכפורים", והכוונה גם ל"והקהל", שהרי בכתוב שם מפורש (ל"א, כ"ח): הקהילו אלי כל זקני שבטיכם וכו'. ועיין בפי' הרמב"ן בסוף פרשת ויקהל. וכו' הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם וכו' (שם ל"א, כ"ו ואילך). ומטעם זה הקדימו לעיל את המעשה בר' יוחנן בן ברוקה ואמרו (לעיל, שו' 73–74): היכן היתה הגדה? הקהל את האנשים וכו', מה דרש בה וכו'. והיא דוגמא לדרשה בפרשת הקהל.

5146-148. כי ה' אליהכם ההולך עמכם, זה השם הניתן בארון. במשנתנו פ"ח סמ"א: ואתם, אי אתם כן, כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם וגו' (דברים כ', ד'), זה מחנה ארון. ובירושלמי שם (ה"ג, כ"ב סע"ב): זה מחנה הארון. ויש אומרים זה השם שהיה נתון בארון. ובבבלי מ"ב סע"ב: וכל כך למה. מפני שהשם וכל כינויו מונחין בארון. ובתוספות שם, ד"ה מפני, העתיקו את התוספתא שלפנינו. ועיין בבלי ב"ב י"ד ב' ובמ"ר פ"ד, כ', הוצ' ראם י"ג ע"ד, ומ"ש בקרן אורה מ"ב סע"ב.

6148-151. שנ' וישלח אתם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פינחס, מגיד שפנחס משוח מלחמה וכו'. בבבלי הנ"ל: וכן הוא אומר וישלח אותם וכו' ואת פינחס (במדבר ל"א, ו'). אותם . אלו סנהדרין, פינחס , זה משוח מלחמה. ובסדר עולם רבה פ"ז, הוצ' רטנר, י"ח ע"א: ויש אומרים אף בן בנה משוח מלחמה, זה פנחס, ועיין בהערה מ"א שם. ועיין וי"ר פ"כ, ב', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' ת"נ, ובהערות שם, וברש"י זבחים ק"ב א', ד"ה בן בנה.

7151-153. וכלי הקדש, זה ארון, שנ' ולא יבאו לראות כבלע וגו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובבבלי מ"ג א' חסרה הראיה מן הפסוק. וכגירסת כי"ו וד כ"ה גם בספרי קרח פיס' קט"ז, סוף עמ' 131, להלן שם פיס' קנ"ז, עמ' 210, תנחומא מטות סי' ג', הוצ' בובר סי' ה', במ"ר שם פכ"ב סי' ד', ועיי"ש פ"ה סי' ט'. ונחלקו הראשונים אם הפסוק ולא יבאו לראות כבלע את הקדש (במדבר ד', כ') מתייחס לכל כלי המשכן שכיסו אותם בשעת המסעות, או לארון בלבד, עיין מ"ש ע"ז הרי"ז יאסקאוויץ בהערותיו לספרי זוטא נשא, עמ' 194, הערה ה'. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה אבל ברש"י, בשם תרגום יונתן.

8153-154. ויש אומ' אילו בגדי כהונה, שנ' ובגדי הקדש. ופירשו "כלי" במשמעות "בגדי", דומיא ד"לא יהיה כלי גבר על אשה" (דברים כ"ב, ה') שפירשוה גם על בגדים (ספרי שם ריש פיס' רכ"ו). ובספרות המשנית מרובה שימוש זה ב"כלים" במשמעות בגדים (דומיא ד"מני" בארמית), ואף בגדי כהונה בכלל, וכמו שאמרו (משנת יומא פ"ז מ"ה): כה"ג משמש בשמנה כלים וכו'. ולהלן שם (חגיגה פ"ב מ"ד): ואין כה"ג מתלבש בכליו . ועיין מ"ש על "כלי שרת" בגדי כהונה לעיל ח"ד (פסחים), סוף עמ' 581 ואילך. ובילקוט ת"ת כת"י (במדבר ל"א, ו'): וכלי הקדש אלו בגדי כהונה, שנ' ובגדי הקדש אשר לאהרן תוספתא דסוטה, ובילמדנו וכלי הקדש א"ר יוחנן 15 במדרשים שפרסם זנה The Bible as Read and Preached וכו' ח"ב (מאמרי ילמדנו בילקוט ת"ת), עמ' קס"ה: ובגדי הקדש אשר לאהרן . תוספתא דסוטה ובילמדנו. ואח"כ מתחילה אצלו שורה חדשה: וכלי הקדש א"ר יוחנן אלו בגדי הכהונה שבהן אורים ותומים, כד"א ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כ"א, כ"ו). ויצבאו על מדין (במדבר ל"א, ז') הקיפוה מג' רוחותיה וכו' ספרי. והכל מעורבב ומקולקל אצלו, וצריך להפסיק אחרי המלה "דסוטה". ואח"כ מתחיל עניין חדש: ובילמדנו, וכלי הקדש וכו' אורים ותומים. ואח"כ היה צריך להתחיל בשורה חדשה, ולהשלים: [וחצוצרות התרועה בידו] . כד"א ויקח את כל ארצו מידו וכו', והוא בספרי מטות פיס' קנ"ז, עמ' 210 והמחבר קיצר בדעת ר' נתן שם. [תיקונים ומילואים: בספרי מטות פי׳ קנ״ז, עט׳ 210: הקיפוה מארבעה רוחותיה. ר׳ נתן אומר נתן להם רוח רביעית שיברחו. וכ״ה (״מארבעה״) בדפוסים ובכל כתה״י (עיי״ש בשנו״ס אצל הורוביץ). אבל כמה מן הראשונים מעתיקים ״משלש״ רוחותיה (עיין בהערות שם), ור׳ נתן, איפוא, אינו אלא מפרש. ולכאורה מוכח שאף הוא גרס כגירסת הראשונים. ונראה יותר שבילקוט ת״ת קיצר, והיתה לפניו הגירסא בספרי: הקיפוה מארבעה רוחותיה, כגירסת כל הנוסחאות והביא את דעת ר׳ נתן. ובמדרש תנאים, עט' 121: וצרת על' (דברים כ' י״ב) הקיפום מארבע רוחותם. ר׳ נתן אומר נותנין להם דרך אחד שיברחו. וכן היה הנוהג אצל המצביאים המומחים, כמו שמוסר Polyaenus בספרו Strategemata ספר ב' פ״א, ד׳: Ἀγησίλαος τοῖς φεύγουσι τῶν πολεμίων δίοδον διδόναι παρήγγειλεν אגיזילאוס פקד לתת דרך לשונאים הבורחים. וכן נמצאת עצה זו בכמה מקומות אחרים בספרות היוונית.] וכו'. וכ"ה בתנחומא בשתי המהדורות הנ"ל (לעיל, שורה 151–153, ד"ה וכלי): ר' יוחנן אמר אלו בגדי כהונה שבהם אורים ותומים, 16 וכצ"ל גם במדרש במ"ר הנ"ל, כמו שתיקן הרד"ל מדעתו. שנאמר ובגדי הקדש אשר לאהרן (שמות כ"ט, ט'). ולפי היש אומרים כאן, ור' יוחנן במדרש, לא היה הארון יוצא עמהם, אלא בגדי כהונה בלבד, כדי לשאול באורים ותומים, עיין ש"א כ"ג, ו', ט', שם ל', ז'. ועיין בברייתא דמלאכת המשכן פ"ו. וכן בירושלמי שקלים פ"ז ה"א, מ"ט ע"ג, כאן פ"ח ה"ג, כ"ב ע"ג: מה עבדון ליה רבנן 17 בסוטה בטעות: מאי עבדין לה רבנין היה נכנס וכו'. והמלים "היה נכנס" חסרות שם בכי"ר ובשרי"ר, עמ' 213, ואינן גם בשקלים. (כלומר, הסוברים שלא יצא הארון במחנה), הגישו אלי הציץ . ובתנחומא בלק סי' י"ד (הוצ' בובר סוף סי' כ"ג), במ"ר פ"כ סוף סי' כ': וכלי הקדש זה הציץ שכתוב בו קדש לה' , עיין להלן שם ובמ"ר פכ"ב סי' ד' הנ"ל. ועיין מ"ש רמא"ש בפירושו לברייתא דמלאכת המשכן, עמ' 45. אבל ברש"י מטות ל"א, ו': וכלי הקדש . זה הארון והציץ וכו' (עיין במדרשות הנ"ל). ובתרגום יונתן שם (הוצ' גינזבורגר, עמ' 288): יתהון וית פינחס בר אלעזר כהנא לחילא ואוריא ותומיא, מני דקודשא, למשיילא בהון וכו'. ועיין רמא"ש בפירושו לברייתא דמלאכת המשכן הנ"ל.