תוספתא כפשוטה על סוטה ח:ו

142. עודם בירדן, אמ' להם יהושע וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל, אלא ששם חסר "והנחתם אתם תחת מצב רגלי הכהנים בירדן" , אבל אף שם הפירוש כן, עיי"ש בפירש"י, ואין סדר למקרא. ושמא "והנחתם אתם" ניסוח התנא הוא.

250-52. ר' יהודה אומ' ר' חלפתא ואלעזר בן מתיא וחנניה בן כינאי עמדו על אותן אבנים וכו'. וכ"ה ("ר' חלפתא") גם בד. אבל בכי"ע: אבא חלפתא וכו'. וכן ("אבא חלפתא") מביא בשם התוספתא כאן ביוחסין השלם 22 ע"ב, 57 ע"ב. וכ"ה בירושלמי פ"ז ה"ה, כ"א ע"ד, ובבבלי הנ"ל. ובגליון הבבלי הגיהו "ר' יוסי" (במקום "ר' יהודה"), אבל הגירסא "ר' יהודה" מקויימת ע"י כל נוסחאות התוספתא והירושלמי הנ"ל, וכ"ה בבבלי בכי"מ, בעין יעקב ובאגדות התלמוד, ו"אבא" הוא שם תואר. ולעצם העניין, עדיין בזמן האמוראים היו מראים את האבנים האילו, עיין מ"ש זאב בכר בצופה האנגלי, סדרא ישנה, חי"ג (1901), עמ' 322 ואילך.

353-54. מיכן אתה מחשב כמה היה באשכול. כלומר, משוי ארבעים סאה טען איש אחד על שכמו מקרקע הירדן (יהושע ד', ה'), וצא ולמד מכאן משקל האשכול, שלא היו צריכים להרים אותו מן הקרקע, והיו שנים זקוקים לישא אותו במוט, כמפורש בבמדבר י"ג, כ"ג. ועיין החשבונות בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ועיין במ"ר פט"ז, י"ד, תנחומא שלח סי' ח', הוצ' בובר סי' ט"ו.

459-61. נמצאו ישראל לצד אחד וארון ונושאיו לצד אחד, נשא ארון את נושאיו והעבירן בירדן. חז"ל פירשו "נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה" (יהושע ד', י"ח) שנתקו כפותיהם לאחוריהם אל החרבה שבעבר הירדן מזרחה, ואח"כ: ויהי כאשר תם כל העם לעבור, ויעבר ארון ה' והכהנים לפני העם (שם ד', י"א), כלומר נישא באויר יחד עם נושאיו. וכל הברייתא בבבלי כאן ל"ה א'. ועיין בפירש"י שם ובפירושו ליהושע ד', י"א ובפי' הרד"ק שם. ובשמו"ר פל"ו, ד': ותדע שכביכול הוא היה סובלן, בשעה שבאו לירדן שנאמר והירדן מלא על כל גדותיו (יהושע ג', ט"ו), ולא היו יכולין בני קהת לעבור, 2 כלומר, ולפיכך נצטוו הכהנים לשאת אותו, עיין בפירוש מהרז"ו במקומו. מה עשה הקב"ה, סבלם שנאמר והיה כנוח כפות רגלי הכהנים (שם ג', י"ג). א"ר ברכיה הארון סובל את סובליו, ולא הכהנים סבלוהו אלא הוא סבלן שנ' נתקו כפות רגלי הכהנים. ופי' במת"כ: נתקו. משמע ע"י אחר. 3 וכן במדרש ריש שה"ש: נבנה . בנוי אין כתיב כאן, אלא נבנה, מלמד שהיתה האבן נושאת את עצמה וניתנה על גבי הדימוס. ובמדרש במ"ר פ"ד, כ': וישלח עוזא אל ארון האלהים (ש"ב ו', ו'), אמר לו הקב"ה ארון נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן, דכתיב ויהי כאשר תם כל העם לעבור ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם , נשא ארון נושאיו 4 האגדה על הנשוא שנושא את נושאיו רווחת בספרות שלנו, עיין מ"ש בתרביץ חכ"ז (המוקדש לגרשום שלום), טבת תשי"ח, עמ' 186 ואילך. ובשרידי תנחומא - ילמדנו שפרסם רא"א אורבך בקבץ על יד סדרא חדשה ספר ו' (ט"ז), ירושלים תשכ"ו, עמ' 22: מלך העולם אינו כן, יושב על הכסא ונושא את הכסא וכו'. ובתרביץ הו"ל הראיתי שהדבר נמצא (כמעט מלה במלה) בפפירוס מגי יוני, אלא שהמו"ל לא הבין אותו, עיי"ש. והעניין חביב על הפייטנים, דוגמת הפיוט לר"א הקליר ("וחיות אשר הנה מרבעות לכסא") לקדושת מוסף ר"ה: רם יושב על כסא, נראות נושאות והם נשואות עם כסא. וכ"ה בכמה פיוטים שלו ושל אחרים. ועיין במדרש שה"ש רבה א', ט', שציינתי בתרביץ שם. ועבר וכו'. והוא ע"פ הבבלי כאן ל"ה א'.

561-65. נמצאת אומ' שלשה מיני אבנים הן, אחד שהעמיד משה על שפת הירדן בערבות מואב, ואחד שנתן תחת מצב רגלי הכהנים, ואחד שהעבירו עמהן. בבבלי ל"ה ב': נמצאת אתה אומר 5 ברש"י שם: סיפא דברייתא דלעיל היא, אלא משום דתנא בה ועל דבר זה נענש עוזא אפסקיה בכל הני. ומשמע מלשונו שאף "ועל דבר זה נענש עוזא" מגוף הברייתא הוא, ומתוך התוספתא כאן משמע שהוא מדברי התלמוד. שלשה מיני אבנים היו, אחד שהקים משה 6 עיין בפירש"י ובהגהות הב"ח בגמרא. בארץ מואב, שנא' בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר (דברים א', ה') וכו', ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן, שנא' ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן (יהושע ד', ט'), ואחד שהקים בגלגל, שנאמר ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו וגו' (שם ד', כ'). ולפי זה אינו מונה אלא שני מיני אבנים ביהושע, אחד שהקים יהושע בתוך הירדן ונשארו שם, כמבואר בכתוב, ואחד שהקים בגלגל. ופירש"י: בגלגל. לאחר שבנו מהן המזבח בהר עיבל קיפלום והביאום לגלגל וקבעום שם. והכוונה ששלשה מיני אבנים שמשו לזכרון לבני ישראל. ועיין באור הברייתא בתשב"ץ ח"א סי' נ"ג. ובכפו"פ פמ"ז, עמ' תרמ"א, דייק מלשון התוספתא כאן שמשה הגיע עד שפת הירדן. ובירושלמי פ"ז ה"ה, כ"א ע"ד: נמצאת אומר שלשה מיני אבני' הן, אבני המלון, ואבני' שהניח יהושע תחת כפות רגלי הכהנים ואיסטליות (στήλαι) שנתן להן משה. אמר ר' יוחנן 7 כ"ה בכי"ר ובילקוט כי תבוא במקומו. ובתוספות ל"ה ב', ד"ה שלשה: ר' יצחק, וצ"ל ר"י, כלומר, ר' יוחנן. ולפנינו בירושלמי: ר' חנינן, ושמא צ"ל: ר' חנינ', והוא כסיגנונו בירושלמי מעשרות פ"א ה"ב, מ"ח ע"ד. ובירושלמי יומא פ"א ה"א, ל"ח ע"ג: אמר ר' חנין פשט הוא לן. אבל לעיל שם בירושלמי, ל"ח ע"ב: אמר ר' לעזר בר' יוסי פשט הוא לן. ומכאן שאין הסיגנון מוכיח הרבה. פשוט הוא 8 כ"ה בכי"ר ובילקוט הנ"ל. ובירושלמי שלפנינו: פשיט לו. ובתוספות הנ"ל בד"ו: פשוט לך. לן ארבעה מיני אבנים הן. אמר ר' סימון בר זביד, ויאות, אין תימר אבני המלון, לשעה היה ונגנזו. אין תימר אבנים שהקים יהושע תחת כפות רגלי הכהנים, משוקעות היו במים. 9 כלומר, ואין כאן זכרון. אין תימר איסטליות שנתן להן משה, כבר נכנסו עמהן לארץ. 10 כלומר, ואין כאן זכרון לנסים שבירדן. אלא כן אנן קיימין, באבנים שהקים להן יהושע על גב הירדן. ולפי פשוטו משמע שר' יוחנן מפרש את הפסוק (יהושע ד', ח') "כאשר צוה יהושע" שלקחו י"ב אבנים לזכרון, ועוד: "וישאו וכו' כאשר דבר ה' אל יהושע" (כלומר לעיל ד', ג'), והן אבנים אחרות. ועיין רש"י יהושע ח', ל', ומ"ש בכפו"פ פי"א, הוצ' לונץ, עמ' רל"ח. ועיין סדר עולם רבה פי"א, הוצ' רטנר, כ"ג ע"א, ובהערה י"א שם, ועיי"ש כ"ג ע"ב, ובהערה י"ג שם. ועיין מ"ש יוסף הכהן בקדמוניות ס"ה פ"א סי' ד' (20), שם פ"א י"ט (69). ועיין מ"ש בכר בצופה האנגלי שצויין לעיל, שו' 50–52, ד"ה ולעצם. ור' יוחנן סובר כמשנתנו (פ"ז סמ"ה) שעל המזבח כתבו את התורה, ואבני המלון הן אבני המזבח שהקים יהושע בהר עיבל, שנטלן והביאן למלון והניחן שם, וכ"ה בתוספתא להלן. ואבני המזבח הרי נגנזו, כמפורש בירושלמי לעיל (עיין מ"ש ע"ז להלן), ובעל כרחך אתה אומר שהאבנים לזכרון היו אבנים מיוחדות שהעמידן על גב (=גף) הירדן, והם האבנים שראו אבא חלפתא ואלעזר בן מתיא וכו', כלעיל, שו' 52. ועיין מ"ש ביפה מראה.

666-71. ר' יהודה אומ' על אבני מזבח כתבוה. אמרו לו היאך למדו אותן אומות העולם את התורה. אמ' להן מלמד שנתן המקום בלב כל אומה ומלכות ושלחו נטורים שלהם והשיאו את הכתב מגבי אבנים בשבעים לשון. וכן בתוספות ל"ה ב', ד"ה כיצד: בתוספתא ר' יהודה אומר על גבי המזבח כתבוה. ובבבלי שם: ת"ר כיצד כתבו ישראל את התורה. ר' יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה, שנאמר (דברים כ"ז, ח') וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת וגו', ואח"כ סדו אותן בסיד. אמר לו ר' שמעון לדבריך היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה. אמר לו בינה יתירה נתן בהם הקב"ה ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה וכו'. ר' שמעון אומר על גבי סיד כתבוה, וכתבו להן למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל וגו' (דברים כ', י"ח), הא למדת שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן. והנה בבבלי הדברים ברורים, שר' יהודה ור' שמעון מודים שכתבו את התורה 11 ואת כל התורה כפשוטה של לשון, וכן משמע בריש ספר תגין הוצ' זק"ש (פריס תרכ"ו), עמ' 1, והעיר עליו הרמב"ן בפירושו לתורה דברים כ"ז, ח', עיי"ש. על המזבח, אלא שלדברי ר' יהודה כתבו על אבני המזבח, ואח"כ סדו את האבנים בסיד, ולדברי ר' שמעון סדו ואח"כ כתבו על הסיד. ובדרך כלל היה מקובל בעולם העתיק (במצרים) שסדו את האבנים בסיד כדי לעשות פרסום לדבר שיראו את הכתובות מרחוק. 12 עיין מ"ש ליאופולד לעף בספרו Graphische Requisiten ח"א, עמ' 16. ועיין מ"ש רז"ו רבינוביץ בספרו שערי תורת א"י, עמ' 327, הערה 1, ואף שם הכוונה כן, ולא לשם שמירה, כמו שחשב המחבר. אבל בבבל לא היו מצויות כל כך כתובות על אבנים, וכמו שאמרו בריש שהש"ר (ובמקבילות): וכי אבנים יש בבבל, כלומר, אתמה. והחוקים העתיקים (כגון חוקי המורבי) היו כתובים על החמר, או שחקקו על הלבנים (יהזקאל ד', א'). ואם היו טחים אותן בסיד לא היה מתקיים כלל, וכמו שאמרו באבות דר"ן רפכ"ד (הוצ' שכטר, ל"ט ע"א): למה הוא דומה לסיד שטוח על גבי אבנים, אפילו יורדין עליו כמה גשמים אין מזיזות אותו ממקומו וכו', דומה לסיד שניטוח על גבי לבנים, אפילו יורדין עליו גשמים קימעה מיד נימוק והולך לו. ומתוך מציאות זאת נולדו כמה חילופים בין מסורת א"י ומסורת בבל, דוגמת לוחות בני שת, שבא"י מסרו שנכתבו על אבן, ובבבל על חמר, עיין מ"ש ר"ל גינצבורג בהגורן ח"ח, עמ' 41–43. ומטעם זה פירשו בבבל שאת הכתוב באבנים טחו בטיט, לשם שמירה 13 עיין לעיל הערה 12. שלא ימחה, והוא מעין גניזת הכתב. 14 עיין תשב"ץ ח"א סי' ב', ז' ע"ד, ומ"ש לעיל ח"ג (שבת), עמ' 204. וכבר האריכו האחרונים בעניין מחיקת השם בנידון שלנו, עיין מ"ש בס' מנחה חריבה ל"ה ב', ד"ה שם בגמרא ואח"כ סדו אותו בסיד. ועיין מ"ש הנצי"ב בהעמק שאלה לדברים כ"ז, ב'. אבל בירושלמי שיטה אחרת. ועלינו להקדים מקור חשוב מאד שלא היה נודע בזמן המפרשים ז"ל. בשנת תרע"א פרסם רש"ז שכטר (בסה"י לכבוד ר' ישראל לוי, עמ' 189) קטע ממכילתא לדברים מכת"י הגניזה, קטע חשוב שלא חלו בו ידי המתקנים, אלא שנשתבש, והמו"ל לא עמד על כמה דברים עיקריים, ואנו נעתיק רק את הדברים הברורים בכ"י, ונשלים את הפערים שסימן המו"ל בנקודות וכ"ה שם: [ועשית את מצותו ואת חקיו] (דברים כ"ז, י') בחקי ברכות וקללות הכתוב מדבר 15 כלומר, שכתבו על האבנים את הברכות ואת הקללות כמו ששער הרלב"ג ביהושע ח', ל"א. וכו', ומה ת"ל ושמרתם לעשות כל החוקים (דברים י"א, ל"ב) הא בחוקי ברכות וקללות הכתוב מדבר (כלומר, כמפורש לעיל שם בפסוק כ"ט ואילך). בו ביום עברו ישראל את הירדן ונטלו את האבנים והעבירום והעמידום וכתבו [על האבנים] את כל דברי התורה [הזאת באר היטב] 16 ופירשו במשנת סוטה פ"ז סמ"ה: בשבעים לשון, שנאמר באר היטב , וכדברי ר' ישמעאל בסמוך. (דברים כ"ז, ח'). ר' ישמעאל אומר בשבעים לשון כתבו וכו'. ר' שמעון בן יוחאי א' לא כתבו עליה [א]ל[א את משנה] תורת משה שנ' ויכתב שם על האבנים את משנח תורת משה וג' (יהושע ח', ל"ב). ר' יוסה בן יוסי 17 שם זה ידוע לנו כשם אמורא. אבל אינו ידוע לנו תנא בשם זה. ושמא צ"ל: ר' יוסה בר' יהודה. אומ' משום ר' אלעזר בן שמעון לא כתבו עליהן אלא מה שאומות רוצין, כגון כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת עליה לשלום אם שלום תענך וג' (דברים כ', י'), כי תצור על עיר ימים רבים וג' (שם כ', י"ט). על [אבני המזב]ח כתבום דברי ר' יודה. ר' שמעון א' על האבנים כתבום [אמ' רבי נרא]ין דברי ר' שמעון שאמר על האבנים [כתבום שנ' על] האבנים (דברים כ"ז, ח') מדברי ר' יודה שאמר על המזבח כתבום. שאלו [על] המזבח כתבום, האיך היו אומות העולם רוצין (נראה שצ"ל: רואין) לקרות דין (שמא צ"ל: דינן). 18 ואפשר שאין צורך בתיקון, ויש להפסיק אחרי המלה "לקרות", ולהשלים את החסר באופן אחר קצת. ומכאן ואילך תשובה בשיטת ר' יהודה, והכוונה: דַיָן [שלמטה כתוב] עליהם כל הרוצה לקבל ימין יבוא ויקבל (עיין להלן הערה 19), וגנזום בו ביום וכו', והכל הוא לדברי ר' יהודה. [ולמטה כתוב] עליהם כל הרוצה לקבל ימין יבוא ויקבל, 19 כן היה הדיבור הרגיל בפי המצביאים כהצעה להכנע: "קבלו ימין", וכן מצוי הרבה במלחמות של יוסף הכהן, וקבלת ימין היתה ערובה שלא יהרגו אותם, עיין מה שכתבתי על זה באריכות בספר השנה של מכון שוקן למחקר היהדות "פרקים" כרך א' (תשכ"ז-תשכ"ח), עמ' 98 ואילך. וכן מפורש להלן בתוספתא (ובמקבילה שבבבלי שהעתקנו לעיל בפנים): וכתבו מלמטה למען אשר לא ילמדו וגו', אם אתם חוזרין בכם אנו מקבלים אתכם . וגנזום בו ביום. [יעמדו לברך] . משתכבש ותירש וכו', עיין מדרש תנאים, עמ' 58, וירושלמי כאן פ"ז סה"ג, כ"א ע"ג. נמצאנו למדים מדברי המכילתא שמחלוקת התנאים היא בפירוש הפסוק וכתבת על האבנים את כל דברי התורה (דברים כ"ז, ח'), שר' יהודה מפרש על האבנים, על האבנים שנזכרו בסמוך (כ"ז, ו': אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' וגו') ור' שמעון מפרש "על האבנים", על האבנים שנזכרו לעיל (כ"ז, ב'): והקמת לך אבנים גדלות ושדת אותם בשיד , והוא מדייק מלשון הכתוב שאמר "וכתבת על האבנים" ולא אמר וכתבת עליהן, ש"מ שלא כתבו על אבני המזבח. והמסורות בשמות התנאים חולקות. ועכשיו נבין את מסורת הירושלמי, וכ"ה שם (פ"ז רה"ה, כ"א ע"ד): תני על אבני המלון נכתבו דברי ר' יודה. ר' יוסי אומר על אבני המזבח נכתבו. 20 וזו היא אותה המחלוקת שבמכילתא דברים הנ"ל, אלא שבירושלמי מיוחסים דברי ר"ש שבמכילתא לר' יהודה, ודברי ר' יהודה שבמכילתא יוחסו לר' יוסי. מאן דאמר על אבני המלון נכתבו, בכל יום ויום היו אומות העולם משלחין נוטריהן ומשיאין את התורה שהיתה כתובה בשבעים לשון (שהרי הכתובת היתה גלויה, מפורסמת ועומדת). מאן דמר על אבני המזבח נכתבו, לא לשעה היו ונגנזו? 21 וכן מפורש במכילתא לדברים שהעתקנו לעיל בפנים. והטעם הוא שמכיוון שהמזבח לא נבנה אלא לשעה (עיין מ"ש להלן) הרי אסור היה להניח אותו כמו שהוא, שמא יבוא לידי בזיון, ודינו כתשמישי קדושה, כפירוש בעל יפה מראה. וכן אמר רבי לאנטונינוס שרצה לבנות מזבח (ירושלמי מגילה פ"א הי"ג, ע"ב ע"ב): בניהו וגנוז אבניו, והוא מטעם הנ"ל. ולפיכך פירקו את המזבח (ואין כאן משום "לא תעשון כן לה' אלדיכם", שהדי לא סתרו את המזבח דרך השחתה, עיין ר"מ פ"ו מה' יסודי התורה ה"ז, ובבלי ב"ב ד' א') וגנזו את אבניו. ועצם העניין שהמזבח נבנה לשעה מוכח ממשנתנו פ"ז סמ"ה. ואפשר ששיטת הירושלמי (עיין מגילה פ"א רהי"ד, ע"ב ע"ג) שמזבח זה בשעת איסור במה היה, וכ"ה בוי"ר פכ"ב, ט', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תקי"ח, ומקבילות שצוינו שם, וכפירוש הרש"ש בוי"ר שם, אות ז', שכל זמן שלא קבעו את המשכן בקביעות בגלגל, עדיין לא הותרו הבמות, וציין לספרי ראה פיס' ס"ה (הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 131). ובפי' הרד"ק יהושע ח', ל': ואמרו אין הבמה ניתרת אלא על ידי נביא שנאמר אז יבנה יהושע . ובמאירי למשנתנו: ונצטוו שיקימו אותם האבנים בהר עיבל ושיבנו מהם מזבח ויקריבו קרבנות, שמאותה שעה הותרו הבמות כל זמן שהיו בגלגל. עוד הוא מעשה ניסים. נתן הקב"ה בינה בלב כל אומה ואומה והשיאו את התורה שהיתה כתובה בשבעים לשון. מאן דמר על אבני המלון נכתבו ניחא, ושדת אותם בשיד (כלומר, כשם שנהגו בכל כתובות שנעשו לשם פרסום), מאן דמר על אבני המזבח נכתבו מה מקיים ושדת אותם בשיד . 22 כלומר, כל הטורח הזה למה לי, והרי אף המזבח של בית העולמים לא היו סדין אותו בסיד אלא פעמיים בשנה, והמזבח שלפנינו לא שימש להקרבת עולות ושלמים אלא לשעה (עיין לעיל הערה 21). ואי משום פרסום, הרי בין כך ובין כך עלינו לומר שהיו כאן מעשה נסים, כמפורש לעיל. בין כל אבן ואבן. 23 כלומר, לא סדו את כל המזבח בסיד, והכוונה במקרא היא שסדו את האבנים בסיד רק במקום שנתחברו אחת לשניה, ואין הטעם אלא כדי שיהיו מחוברות, וכמו שאמרו במשנת פרה ספ"ה: עשאן בסיד, או בגפסיס, והן יכולות להנטל כאחת וכו'. וכנראה, שסרו בסיד בלי חול, משום שסופו לגניזה, ולא ערבו בו חול, כדי שיהא נוח להתפרק, וכפירוש הראשון שבר"ח שבת פ"א א', וכפירוש רבותיו של רש"י (שם פ' סע"ב). וכן אמרו בפסיקתא רבתי פי"א, הוצ' רמא"ש מ"ה ע"ב: ואם אין אתה נותן חול בסיד אינו עומד. ועיין בהערת מהרי"ן אפשטין לפיה"ג כלים, עמ' 15, הערה 17 (אבל עיין בפי' הראב"ע במקומו, ובהרחבה בפירוש רבינו בחיי כי תבוא שם). וכן בחזקוני במקומו: בשיד . להשכיב השיד בין שורה לשורה, כדי לחברן זו לזו, כעניין בנין שאר האבנים. וכן פירש ביפה מראה מדעתו. ואשר למסורת התוספתא הרי, כנראה, יש כאן השפעת הבבלי, כפי שיוצא ברור מדברי ר' שמעון להלן בסמוך, עיין מש"ש.