תוספתא כפשוטה על סוטה ח:ז

173-75. ר' שמעון או' על הסיד כתבו. כיצד, כירוהו וסדוהו בסיד וכתבו עליו וכו'. וכע"ז גם בד ובכי"ע. ולפ"ז ברור שהמחלוקת היא אם כתבו על אבני המזבח תחת הסיד, או על גבי הסיד, כשיטת הבבלי. ושמא צ"ל: כירוהן וסדוהן בסיד וכתבו עליו (כלומר, על הסיד) וכו'. והכוונה שלר' יהודה כתבו על אבני המזבח (והסיד הרי היה רק בין אבן לאבן, כמו שאמרו בירושלמי הנ"ל), אבל לר' שמעון כתבו על הסיד, והיינו על הסיד שעל האבנים, וכיירו וסדו את האבנים, כדי שהכתב ייראה מרחוק (וכמו שכתבנו לעיל) וכתבו על הסיד וכו', והוא כמסורת המכילתא לדברים והירושלמי הנ"ל (בשינוי שמות החולקים).

278-79. אם אתם חוזרין בכם, אנו מקבלין אתכם. רש"י ל"ה ב', תוס' שאנץ שם (תוספות איוורא, עמ' צ"ט). ובמכילתא לדברים (שהעתקנו לעיל שו' 66–71, סד"ה אבל בירושלמי): כל הרוצה לקבל ימין יבוא ויקבל. 24 עיין מ"ש לעיל הערה 19. ועיין הגירסא בבבלי שם.

380-82. באותו היום עברו מי הירדן ובאו אל הר גרזים וכו'. בבלי ל"ו א'. ובפירוש רבינו מיוחס לס' דברים, עמ' קס"ג: באותו יום עצמו שיעברו את הירדן הלכו להר גריזים. וכן שנו רבו' בתוספת' . והכוונה לברייתא שבבבלי הנ"ל. ובמשנתנו פ"ז מ"ה: כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו להר גריזים וכו'. אבל בנוסח המשניות עם פי' הר"מ הוצ' ר"י קאפח, וכן במשנה שבמאירי: כיון שעברו ישראל את הירדן באו להר גריזים וכו'. וכן בסע"ר רפי"א: כיון שעלו מן הירדן באו להן אל הר גריזים וכו'. ולפ"ז הכוונה: מיד 25 עיין מ"ש על "כיון" שמשמעותו מיד במחברתי ספרי זוטא, עמ' 76, ובהערה 6 שם. שעברו ישראל את הירדן באו וכו'. והוא כתוספתא כאן.

482-84. ואל הר עיבל שבשומרון, שבצד שכם, שבאצל אילוני מורה, שנ' הלא המה בעבר הירדן אחרי וגו'. וכ"ה בד ובמשנתנו פ"ז מ"ה ובס"ע רבה רפי"א, ויש כאן קיצור של דרש להוכיח שלא בשיטת ר' אליעזר בספרי ראה פיס' נ"ו, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 124, ובמקבילות בירושלמי ובבבלי כאן. אבל בכי"ע ובבבלי חסר כל זה, אלא שמן ההמשך להלן מוכח שלכל הגירסאות הברייתא שלנו היא שלא כר' אליעזר הנ"ל. ובאונומסטיקון של אווזיביוס, הוצ' קלוסטרמן, עמ' 64 (ובתרגום עברי חוצ' מלמד, עמ' 31), מוסר כדעת ר' אליעזר. ועיין מ"ש להלן הערה 26.

585. יותר מששים מיל. וכ"ה בד ובבבלי הנ"ל, ובכי"ע: מהלך ששים מיל. ובבבלי סנהדרין מ"ד א': דרש ר' שילא וכו' אני אמרתי והיה בעברכם את הירדן (דברים כ"ז, ד'), ואתם ריחקתם ס' מיל. אוקים רב אמורא עליה ודרש וכו'. וכבר העירו בתוספות שם במקומו (ד"ה ואתם): ר' שילא דהכא סבר דקראי כר' אליעזר, והיה לו ליהושע לעשות כן. ויש שטענו שדווקא אצל יריחו היו שני הרים קרובים זה לזה שאפשר היה לשמוע מצד אחד את הקוראים מצד השני, אבל השומרונים שמראים את ההרים אצל שכם טועים , מפני שההרים רחוקים זה מזה עד כדי כך שאי אפשר לשמוע מצד אחד את הקוראים מן הצד השני. 26 כן מוסר אווזיביוס באונומסטיקון (שצויין לעיל בפנים, סד"ה ואל הר עיבל). ואין ספק שלפנינו מסורת רבנן דאגדתא שהתפלמסו עם הכותים בנידון זה, ונסמכו על דעת ר' אליעזר הנ"ל. תדע לך שהוא כן, שהרי אווזיביוס ממשיך שם (לפי תרגומו של הירונימוס, הוצ' קלוסטרמן, עמ' 65): גריזים . הר שעמרו עליו הללו אשר החזירו את הד הקללות (qui maledicta resonabant) וכו'. וקרוב מאר בעיני שזו היא המסורת הנכונה ברברי אווזיביוס (אלא שלא הבינו אותה, ולפיכך הגיהו בדבריו), ואף היא באה מרבנן דאגדתא שקינטרו את הכותים וטענו שאף לדבריהם (כלומר, של הכותים) אין הר גריזים מבורך (עיין מ"ש להלן), אלא להפך מקולל הוא. וכן אמרו בתנחומא וירא (הוצ' בובר סי' כ"ט): מה כתיב שם ויגידו ליותם וילך ויעמד בראש הר גריזים (שופטים ט', ז'). ולמה עמד על ראש הר גריזים לקלל, ולא ניתנו הקללות אלא בהר עיבל? אלא כך אמר יותם, הכותים עתידים לומר, הר גריזים שלנו הוא, ששם ניתנו הברכות, ואינם יודעים ששם נותנין הקללות, היאך הוא הדבר? אלא אותן שהיו עומדין בהר עיבל ומקללין, למי היו מקללין, לא לאלו שעומרין כנגדן? ואילו שמברכין, למי היו מברכין, לא לאלו שכנגדן? נמצאו הקללות באות על הר גריזים, והברכות על הר עיבל. וזו היא בדיוק המסורת שמסר הירונימוס הנ"ל (לפני יותר מארבעים שנה, כשהייתי תלמיד האוניברסיטה, ולמדנו את אווזיביוס, העיר מר אלעזר גלבוס ז"ל על התנחומא הנ"ל). תשובה זו לכותים היתה, כנראה, ידועה ומפורסמת לשני הצדדים. הכותים קראו להר גריזים "טורא בריכא", כב"ר פפ"א, ג', עמ' 974. וכששאל ר' יונתן את הכותי "למה הוא בריך"? ענה הלז: "דלא טף במוי דמבולא" (ב"ר פל"ב, י', עמ' 296. ועיין גם בדב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 79). וכן בס' פליאתה למרקה, עמ' 46: מכן אתעקב ההר הטוב, דמי מבולה לא מטה בה וכו'. נזהר אותו כותי ולא ענה בפשטות: "דברכתא יהיבן עלוי", משום שידע את תשובת היהודים שאין ההר הזה אלא מקולל. ואני אומר "רבנן דאגרתא", מפני שלפי המקורות שלנו העומדים באמצע הם הם שברכו וקללו, וכשהפנו פניהם כלפי הר גריזים אמרו את הברכות (משנתנו פ"ז מ"ה ומקבילות. ועיין ברש"י ל"ב סע"א, ד"ה אלו ואלו). ולא מיבעי לשיטת רבי (בבלי ל"ז א') שכולם עמדו למטה, והפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה וכו'. ולפי המסורת המקובלת נפלה גם טענת הטוענים שאי אפשר היה לשמוע מהר אחד מה שאמרו בהר השני. ועיין מ"ש להלן שורה 122–124, ד"ה והנה. אבל לפי המסורת של משנתנו לא טעו הכותים, אלא שזייפו את תורתם והוסיפו אחרי "אלוני מרה" (דברים י"א, ל'): שכם. ועל כך אמר ר' אלעזר בר' יוסי "לסופרי כותיים זייפתם את התורה ולא ההניתם בה כלום, שכתבתם אצל אלוני מורה שכם, אף אנו למדים שזה הוא הר גריזים והר עיבל שבין הכותיים" וכו' (ספרי ראה פיס' נ"ו, ירושלמי פ"ז ה"ג, כ"א ע"ג, בבלי ל"ג ב'). ואמרו בירושלמי (הנ"ל בסמוך): ר' אליעזר אומר אין זה הר גריזים והר עיבל של כותים, שנאמר הלא המה בעבר הירדן, מן הירדן ולכן . 27 כ"ה בירושלמי כי"ר. וכן בקונטרס אחרון שבילקוט בשם הירושלמי: מן הירדן ולכאן , והיא היא. וכן בספרי הנ"ל: בעבר הירדן, הסמוכים לעבר הירדן. ובבבלי הנ"ל: סמוך לירדן. ובהוצאות שלפנינו בירושלמי בטעות: מן הירדן ולהלן. מה מקיים ר' אל[י]עזר הר גריזים והר עיבל? שתי גבשושיות עשו , 28 וכ"ה בכי"ר ובילקוט בקונטרס אחרון ובתוספות סנהדרין מ"ד א', ד"ה ואתם, ובפי' הרד"ק יהושע ח', ל"ג. אבל בתוספות כאן ל"ג ב', ד"ה מול (בד' ראשון): שתי גבשושיות היו עשו . ויש כאן תרכובת של שתי נוסחאות. וקראו זה הר גריזים, וזה הר עיבל. ולפי תירוץ זה קשים מאד דברי ר' שילא בבבלי סנהדרין הנ"ל שדרש שהקב"ה התרעם על יהושע שעבר על דברי משה, שאמנם מן הכתובים מוכח שההרים הם סמוכים לירדן, כדברי ר' אליעזר, וכמו שאמרו בתוספות שם, ד"ה ואתם, אבל כיצד אפשר היה לו לדעת שעליו לבנות גבשושיות ולקרא להם שמות גריזים ועיבל? ואף דברי הירושלמי נראים דחוקים מאד. ולפיכך נראה שהעקר כגירסא הראשונה של התוספות בסוטה: שתי גבשושיות היו , 29 עיין לעיל הערה 28. והמלה "עשו" שאח"כ היא הוספה ע"פ הנוסחאות שלנו. וקראו זה הר גריזים וכו', והכוונה שבני המקום קראו אותם כך. ועיין גם בדברי אווזיביוס הנ"ל (לעיל שו' 82–84, ד"ה ואל הר) שמסר, כנראה, מסורת יהודית. והמשיכו בירושלמי שם: על דעתיה דר' יהודה 30 כלומר, הסובר שהר גריזים והר עיבל הם אצל שכם, והוא כסתם משנתנו והברייתא כאן. מאה ועשרים מיל 31 וכ"ה בכי"ר, בקונטרס אחרון בילקוט ובתוספות סוטה הנ"ל. אבל בתוספות סנהדרין מ"ד א' הנ"ל: ששים מיל, והוא תיקון על פי הבבלי, והנכון כלפנינו, והכוונה להליכה ולחזירה, כמו שפירש בשי"ק במקומו, ד"ה על דעתיה. הלכו באותו היום. על דעתיה דר' אלעזר לא זזו ממקומן.

686-88. וכל שעמד בפניהם מיד נתרז, שנ' את אימתי אשלח לפניך וגו'. וכ"ה בבבלי ל"ו א'. ופירש"י: נתרז. נתקלקל ברעי . 32 כ"ה ברש"י שבעין יעקב. וכן באגדות התלמוד: נתקל[ק]ל ברעי . ובהוצאות שלפנינו ברש"י: מתקלקל מרעי . ובערוך ערך תרז: מיד נתרז. פי' מיד מתחלחל ומתמלא בטנו רוח, ומשלח זמורה . וכתב בעה"ש שם על דברי רש"י הנ"ל: צ"ל מתחלחל מרעי. וטעה בזה, ורש"י נקט את לשון משנתנו במכות פ"ג מי"ד: נתקלקל בין בריעי בין במים . ובבבלי שם כ"ג א': קלה (= נתקלקל) בין הראשונה וכו'. ופירש"י שם: נתקלקל באותה הגבהה מחמת פחד (כלומר, לפני שהכהו) וכו'. ואף לפנינו פירושו: אימתי אשלח וכו', וכל שעמד בפניהם נתקלקל ברעי מחמת האימה, 33 בחי' אגדות למהרש"א שם: "רש"י פירש דמלשון והמותי דריש ליה, ולא ידענא דא"כ מהיכא דריש ליה מאידך קרא וכו', ולולי פירושו נראת דמלשון אימה" וכו'. ולא נתחוורתי בדבריו ז"ל, ורש"י לא אמר כלל שמלשון והמותי דריש לה, אלא שפירש "והמותי לשון מהומה ועירבוב הגוף ומה שבתוכו", כדי להסביר את פעולת ההימום על בני המעים, אבל תוצאות הפחד ידועות לכל, ורבינו רמזו במלים נתקלקל ברעי שהוא לשון המשנה במכות שהזכרנו בפנים, וברור שמפני האימה נתרזו, וכמו שיוצא מן הראייה שהביאו אח"כ. ופירוש הרד"ל בהגהותיו בסוף המסכת דחוק. וכל ברכים תלכנה מים . ואשר לדברי הערוך, ברור שהעתיק ממקור של גאונים, כפי שמוכח מן הביטוי "ומשלח זמורה", והרי הוא בעצמו בערך זמר ד' פירש את הכתוב ביחזקאל ח', י"ז אחרת, ומדבריו כאן יוצא כפירוש אבן ג'נח ועוד 34 עיין בספר השרשים לאבן ג'נח, ערך זמר וברש"י וברד"ק ביחזקאל שם. ליחזקאל הנ"ל. והגאונים ניסחו ע"פ המדרשות: 35 תנחומא משפטים סי' י"ח, הוצ' בובר סי' י"ב. ובד' קושטא שם בטעות: התלתול. החלחול היה נכנס להם והיו מתרפין לפני ישראל, והורגין (כלומר, ישראל) אותן. ובילקוט: והיו מתריזין לפני ישראל. 36 עיין בהערות בובר לתנחומא שם, הערה פ"ז. וכן בדב"ר הוצ' ליברמן, סוף עמ' 30: ר' יוחנן אמר חתלתו הכניס בהם הקב"ה והם מתעגלים , ולא היו יכולין לעמוד במלחמה והיו מתים. ואף "חתלתו" חלחול הוא, כמו שהראה לנכון בן חיים בס' ארץ ישראל ח"ד, עמ' 126, והגוים היו מתגעלים ומתלכלכין מן הצואה, 37 כפירושו הנכון של ר"ח ילון ז"ל בספר רש"י, ירושלים תש"א, עמ' שט"ז ואילך. עיין מ"ש בהוספות והשלמות לדב"ר הוצאה שניה (ירושלים תשכ"ה), סוף עמ' 135 ואילך. אלא שבמדרשות דרשו כן מן הכתוב (דברים ב', ל"א): ראה החלותי תת לפניך , ופירשו "החלותי" שהכניס בהם חלחול, וכמו שאמר ר' ירמיה (מגילה ט"ו א'): ותתחלחל המלכה (אסתר ד', ד') וכו' שנצרכה לנקביה. ומכאן בא פירוש הגאונים הנ"ל, ולדבריהם אין מתחלחל אלא מתנפח, דוגמת קולית של מים המחולחלת (טבול יום פ"א מ"א, ועיי"ש מ"ב), כלומר, שנכנס רוח בהלל בעבועיה, ואדם מחולחל הוא כשכריסו מתנפחת מחמת הגַזים (הרוח) שבמעיו. וכן כותב הגאון בגיאוניקה, עמ' 4 (אוה"ג, התשובות, ברכות, עמ' 140): סבור היה בלבו שמוסכן הוא ומוחלחל , ואים ישהא עצמו מסתכן. והשלימו רבותינו בין לשון המקורות, ותכופות חלחול תחילת התרזה היא.

789-94. עד יעבר עמך, זו ביאה ראשונה. עד יעבר עם זו קנית, זו ביאה שניה. אמור מעתה ראויין היו ישראל לעשות להם כדרך שנעשה להם על הים, אלא שחטאו. וכ"ה בד, אלא ששם: לעשות להם נסים כדרך וכו'. וכע"ז בברייתא שבבבלי ל"ו א'. אבל בכי"ע חסר כ"ז בתוספתא. ובכפו"פ פ"י, הוצ' לונץ עמ' רל"ב: תוספות (כ"ה בד"ר) ראויה היתה ביאה שניה של עזרא כביאה ראשונה של יהושע בגבורה לבא בזרוע. ונראה שכיוון לברייתא של הבבלי והעתיק את תורפה על פי פירש"י שם, עיי"ש בפירש"י.