תוספתא כפשוטה על סוטה ט:א

11-3. נמצא בעבר הירדן היו עורפין, שנ' כי ימצא חלל וגו' לרבות עבר הירדן. במאירי (קי"ז רע"ב): שבתוספתא אמרו שאף בעבר הירדן היתה נוהגת, שנאמר כי ימצא לרבות עבר הירדן. והכוונה כאן לסוף הפסוק (דברים כ"א, א'): אשר ה' אלקיך נתן לך לרשתה . ובתשב"ץ ח"ג סי' קצ"ח, מ"א ע"ד: וכן מצאתי בתוספתא דסוטה דמרבי עבר הירדן לענין עגלה ערופ', וכן בבריתא דספרי (שופטים פיס' ר"ה, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 240), וכן כתב' לזו הרמב"ם ז"ל (פ"י מה' רוצח וש"נ ה"א), אע"ג דאין מביאין עגלה ערופה מחוצ' לארץ. 1 עיין מ"ש הרי"ז יאסקאוויטץ בפירוש לספרי זוטא נשא, מ"ב ע"ב ואילך, וכבר האריכו האחרונים בזה. ועל המחלוקת בקדושת עבר הירדן, עיין במשנת בכורים פ"א מ"י, ספרי כי תבוא פיס' רצ"ט, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' 318, מכילתא בא פי"ז, עמ' 63, מכילתא דרשב"י שם, הוצ' אפשטין-מלמד, עמ' 39. ועיין תו"כ מצורע פרשה ה' ה"א וה"ב. ובפי' הראב"ד שם ע"ג ע"א, להלן שם קדושים פרש' ג', פ"ט ע"ד, אמור פרשה י' ה"א וה"ב, ק' ע"ב, ריש בהר ה"ב, ק"ה ע"א, ומ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 250 (לעמ' 521, שורה 5). ובפירוש רבינו הלל לתו"כ אמור פ"י הנ"ל, ס"ז סע"ד: ת"ל אשר אני נותן לכם ולא ארץ עמון ומואב שאינה שלכם . ועיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ב (שביעית), עמ' 531, ובכפו"פ פמ"ז, עמ' תרל"ו ואילך. ועיין במדרש תנאים לדברים, עמ' 123, ועמ' 171. ובתשב"ץ להלן שם סוף סי' ר': דמשום הכי איצטריך קרא לרבות עגלה ערופה לעבר הירדן שלא תאמר כיון שאין שכינה שם וכו'.

23-4. ר' לעזר אומ' בכולם אם היה חלל היו עורפין. בד, בכי"ע ובבלי מ"ה ב': ר' אלעזר וכו', והיא היא. ור"א חולק על הת"ק בברייתא שם ועל משנתנו פ"ט מ"ב שאם נמצא טמון בגל, או תלוי באילן, או צף על פני המים, לא היו עורפין אפילו נהרג בחרב. ובירושלמי פ"ט רה"ב, כ"ג ע"ג: תני ר' לעזר (כ"ה בכי"ר ובשרי"ר. ובד"ו בטעות: ר' אליעזר) אומר נמצא חנוק ותלוי באילן לא היו עורפין, כלומר, דווקא חנוק ותלוי באילן לא היו עורפין, אבל חלל ותלוי באילן היו עורפין. ומסורת אחרת בספרי הנ"ל: חלל ולא חנוק וכו', ר' אלעזר אומר בכולם היו עורפין. ועיין להלן.

35-9. אמ' לו ר' יוסה בי רבי יהודה אינו אלא חנוק ומושלך בשדה, שמא עורפין היו, לכך נאמ' חלל, אם כן למה נאמ' נופל, אלא שאפלו הרוג ותלוי באילן לא היו עורפין. בבבלי הנ"ל: תניא אמר ר' יוסי בר' יהודה אמ' לו לר' אלעזר אי אתה מודה שאם היה חנוק ומוטל באשפה שאין עורפין, אלמא חלל ולא חנוק, הכא נמי באדמה , ולא טמון בגל, נופל ולא תלוי באילן וכו'. והתלמוד מתרץ: ור' אלעזר? חלל יתירא כתיב. ואף בירושלמי הנ"ל הפירוש כן, אלא שנסתרסה שם הגירסא, עיי"ש. ובספרי הנ"ל: אמר לו ר' יוסי בר' יהודה וכי אינו אלא חנוק ומושלך בשדה שמא היו עורפין, אלא בכולם אם היה חלל עורפים. ולמסורת זו סובר ר' אלעזר שבכולם עורפים (כמפורש לעיל שם), ור' יוסי בר' יהודה הוא בשיטת ר' אלעזר של התוספתא, הירושלמי והבבלי. אבל בכ"י ברלין ומדרש חכמים בספרי: אם אינו חלל לא היו עורפים. וגירסא משובשת היא.

410-11. נמצא בעליל של עיר (לא היו עורפין) היו מודדין. מצות עיסוק במדידה. בד: נמצא בעלול העיר לא היו עורפין, שמצות עיסוק במדיד'. ובכי"ע: נמצא בעליל העיר היו מודדין, שמצות עיסוק מדידה. 2 במשנת נגעים פי"ב מ"ה: עסק הוא לפינוי . ופי' הראב"ד (תו"כ מצורע פרש' ה' הי"ב, ע"ג ע"א) שהתורה צוותה להתעסק בפינוי. ועיין גם באליהו רבה למשנתנו שם. ולפ"ז רבי שאומר שם (סהי"ג, בבלי מו"ק ז' ב') אם ממתינים לדבר הרשות סובר כר"מ (שם), אבל לר"י ולר"ש מצוה להתעסק בפינוי. ושאר המפרשים פירשו את משנתנו בתמיה, כלומר, אע"פ שבמקרא כתוב (ויקרא י"ד, ל"ו) ופנו את הבית , וכי צריך לקיים בו מצות פינוי, אתמה. ובמורה נבוכים להר"מ ח"ג פ"מ ובמפרשי התורה (חזקוני, בעלי התוספות הדר זקנים ודעת זקנים. ועיין גם בפירוש הרמב"ן) סוף שופטים פירשו שהעיסוק בעגלה יגרום לפרסום הדבר (בחזקוני נאמר במפורש טעם זה על מדידה), ושמא בנתים יתגלה הרוצח, או מי שראה אותו, או שיבואו להתיר את אשתו עיי"ש, וכ"ז כדי להרויח זמן לפני שעורפים את העגלה (ועיין מ"ש להלן הערה 9), והוא כעין פירוש הראב"ד בתו"כ הנ"ל למצות עיסוק בפינוי הבית, עיי"ש. וברור שבכי"ו הביא הסופר את שתי הגירסאות, וקרוב לוודאי שהמלים "לא היו עורפין" הן באשגרה מלמעלה בסמוך, והנכון היא כגירסא השניה וכגירסת כי"ע, וכ"ה בברייתא שבבבלי מ"ה א' ובמדרש תנאים, סוף עמ' 123. ואפשר שצ"ל לפנינו: נמצא בעליל של עיר היו עורפין, שמצות עיסוק "מדידה" (כגי' כי"ע). וכן בירושלמי פ"ט ה"ב, כ"ג ע"ג: נמצא בעליל לעיר היו עורפין, כדי לקיים בו מצות עיסוק מדידה, וכ"ה גם בשרי"ר, עמ' 218. ואף שם הכוונה "היו עורפין" כלומר, היו מקיימין מצות עריפה לכל פרטיה, היו מודדין. ועיין בפ"מ במקומו. ובמשנת ר"ה פ"א מ"ה: בין שנראה בעליל וכו'. ובירושלמי שם (ה"ה, נ"ז ע"ב): מהו בעליל. מפורסם. ובבבלי שם כ"א ב': עליל לישנא דמיגלי הוא, ופירש"י: גלוי לכל. ואף כאן פירושו שגלוי לכל שהוא קרוב לעיר זו. אבל אם נמצא בעיר ממש בוודאי שלא היו עורפין, שהרי מפורש בכתוב (דברים כ"א, א'): נפל בשדה , כמבואר ברלב"ג שופטים, רכ"ח ע"ד. ועיין בירושלמי פ"ט ה"ב, כ"ג ע"ג: נמצא עומד על מיטתו והסכין תקועה בלבו וכו', והכוונה שהיה עומד על מיטתו, בשדה, 3 והיו להם מטות מתפרקות ואהלים מיטלטלים שהיו משתמשים בהם בימות הגשמים. ועיין בק"ע שם. והארכתי בזה מפני הפירוש שבמנחת בכורים. ועיין במנחת חינוך סוף מצוה תק"ל, ובקומץ למנחה שם וביד דוד ליומא כ"ג א' (וציין לו בקומץ מנחה הנ"ל) ובס' מנחה חריבה מ"ד ב'. 4 ולולא דברי רבותינו האחרונים לא היה הדבר זקוק לדיון, ופשיטא הוא שאין מביאין עגלה ערופה בנמצא הרוג בעיר, ומה שייך לומר בכגון דא "ידינו לא שפכו" ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה (משנתנו פ"ט מ"ו), וכי בכיפי תלי להו?

512-13. שלוחי בית דין יוצאין ונוטלין סימניו, וחופרין וקוברין אותו. וכ"ה בד, וכן מעתיק במאירי מ"ד ב', הוצ' ר"א ליס, ק"י ע"א. ובבי"ע: ומלקטין סימניו וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ט ה"א, כ"ג ע"ג, וכגירסת שרי"ר, עמ' 217 (בהוצ' שלנו בטעות: ומוכרין אותו, במקום "וקוברין אותו"). ופירושו שמלקטין את כל סימניו 5 במנחת חינוך מצוה תק"ל: ובתוספתא דסוטה פ"ט מבואר דשלוחי ב"ד יוצאין ועושין סימנין וקוברין אותו ומציינים את מקומו עד שיבוא הב"ד וימדו, מבואר דקודם היו קוברין אותו, אך השלוחין עושין סימן מקום החוטם להתחיל המדידה, וצ"ע על הר"מ שלא כתב כדברי התוספתא. וכן העתיק ("ועושין סימנין") להלן שם. וודאי הוא שאין כאן אלא פירוש הרב בעצמו, או הגהה שהגיה: ונותנין סימנין, במקום: ונוטלים סימנים שבתוספתא בדפוסים. ועיין במה"פ מע"ש פ"ה ה"א, ד"ה מקום הרוג. כדי להתיר את אשתו, 6 ואפילו אין שם סימנים מובהקים בגופו הרי ליקוט של כמה סימנים בינוניים מועיל להצטרף, כמו שהעלו האחרונים, עיין בהגהות הרמ"א אה"ע סי' י"ז סעיף כ"ד ובבאר היטב ובפתחי תשובה שם. או לפרסם הדבר, שמא יבוא מי שהוא ויאמר שראה את הרוצח.

614-15. ומציינין את מקומו, עד שיבאו לבית דין הגדול שבלשכת הגזית וימדו. וכ"ה בד ובמאירי הנ"ל. וכע"ז גם בכי"ע. וכן בירושלמי הנ"ל: ומציינין על קברו, בדי שיצאו בית דין מלשכת הגזית וימודו. ולא נתבאר לא כאן ולא בירושלמי כיצד מציינין. ובתס"ר ח"ב (ירושלים תפרח"י), עמ' 64, ציינתי לתוספתא מע"ש פ"ה הי"ג: מקום הרוג מציינין אותו בדם, מקום עגלה ערופה וכו'. ובוודאי שהיו מציינין את הקבר גם בסיד, כדין כל הקברות, 7 מע"ש פ"ה מ"א ומקבילות. ועיין גם תוספתא יבמות פ"ג, עמ' 9 שורה 20 (ומקבילה). כדי שלא יטמאו בו, 8 ואעפ"י שבבבלי מו"ק ה' ב' אמרו שאין מציינין על הוודאות, הרי לולי דברי רבותינו הייתי אומר שהכוונה למועד גרידא (עיין בתוספות שם, ד"ה אין מציינין), משום שהטומאה מפורסמת, ולא חיישינן שמא תשתכח בתוך המועד, ולפיכך מחכים עד לאחר המועד, אבל בחול מציינין מיד, שמא תשתכח הטומאה וינטל פרסומה. ועיין בקרן אורה למו"ק שם במקומו, ויש להוסיף גם את התוספתא ביבמות פ"ג, שצוינה לעיל הערה 7. אלא שמוסיפין גם ציון של דם. ועיין מה שפירשתי בה לעיל מע"ש סוף עמ' 782 ואילך, ומ"ש להלן בסמוך. והנה כבר העירו בשי"ק ובמה"פ בירושלמי כאן במקומו שמדברי התוספתא כאן והירושלמי הנ"ל יוצא ברור שקוברין אותו ואח"כ מודדין מקברו, והר"מ בפ"ט מה' רוצח וש"נ ה"ב פסק שמודדין ואח"כ קוברין. 9 וכן נראה מדברי הראשונים בפירושיהם לתורה סוף שופטים שפירשו שהמדידה היא כדי שיצא הקול ויבואו אנשים להכיר את החלל ויעירו ויתירו את אשתו. ומכאן משמע שסברו שהמדידה היתה לפני הקבורה. ועיין מ"ש לעיל הערה 2. ועיין בקרן אורה כאן מ"ה ב', ד"ה נמצא, ובמה"פ בירוש' מע"ש רפ"ה שציינתי לו לעיל מע"ש, עמ' 782. וכנראה שכבר הרגיש בסתירה זו במאירי הנ"ל (עיי"ש ק"ט ע"א, ובהערה 23 שם) שהביא את התוספתא שלנו. ובאמת קשה להניח שמניחים את המת בשדה עד שישלחו ויודיעו לב"ד שבלשכת הגזית ויבואו וימדדו. והגע עצמך שההלל נמצא בגליל העליון, הרי יעברו כמה ימים עד שיגיעו לירושלים ויחזרו, ובנתים יסריח המת ויתפרד (בפרט בימות החמה), ולפיכך אמרו שקוברין ואח"כ מודדין. וכנראה שבנידון כזה אמרו שמציינין בדם (כלומר, מלבד הציון בסיד, עיין מ"ש לעיל) עד שיבואו למדוד, אבל אחרי המדידה כבר אין שום צורך לציון בדם שבין כך ובין כך לא יתקיים הדם הרבה זמן. ברם אם נמצא החלל לא רחוק מירושלים מסתבר שהיו מודדין מתחילה ואח"כ קוברין, כפסק הר"מ, וסדר משנתנו הוא בכגון דא (ע"פ ח"ד). ועיין בסדרי טהרות לר' גרשון חנוך מראדזין אהלות, ר"מ ע"א, תוד"ה מקום, עיי"ש שנדחק מאד. ומ"ש כאן עד שיבאו לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, משום שהם הם המכריעים אם חייבים להביא עגלה ערופה. ובמאירי בסוגיין (ק"ט ע"א): שהיו בית דין הגדול מעיינין בו וכו'. וכן מפורש להלן סנהדרין פ"ג ה"ד: ואין עורפין את העגלה, ואין עושין זקן ממרא אלא על פי בית דין (כלומר, בית דין הגדול, כמפורש במשנתנו שם פי"א לעניין זקן ממרא). ומשם הוא מקור הר"מ בריש פ"ה מה' סנהדרין, כמו שהראה בח"ד שם.

716-19. נמצא סמוך לספר, בעיר שיש בה גוים, או בעיר שאין בה בית דין, לא היו מודדין, אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין. בכי"ע: לעיר שיש בה גוים, או לעיר שאין בה וכו'. ובד יש כאן השמטה ע"י הדומות, וכל בבא זו היא פיסקא ממשנתנו פ"ט מ"ב. וכגירסת ד"נ, משניות עם פיה"מ להר"מ, הרע"ב, כל המשניות מטיפוס א"י, כמה נוסחאות של הספרי שופטים סוף פיס' ר"ה, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' 241 (עיי"ש בשנו"ס). אלא שבסיפא נחלקו הנוסחאות הנ"ל במקצת. במשנה ד"נ, 10 ושם לא היו מודדין אותה , והוא תיקון ע"פ הבבלי מ"ה ב'. והסיפא שלהלן שדולגין על העיר שאין בה ב"ד והמלה "אותה" אינן בשום נוסח. משניות עם פיה"מ להר"מ, הרע"ב, רש"י בבבלי מ"ה ב', ד"ה קמ"ל, 11 וכן משמע מקושיית הבבלי עצמו שם שלא גרס כמו בהוצאות שלפנינו "לא היו עורפין". ובספרי הנ"ל הגירסא היא כמו בתוספתא כאן, אבל במשניות מטיפוס א"י (משנה שבירושלמי, לו, קויפמן, פרמה): או לעיר שאין בה בית דין, אין מודדין אלא לעיר וכו', ועיין במלא"ש. וכ"ה גם בפיסקא שבירושלמי פ"ט סה"ב, כ"ג ע"ג (וכ"ה גם בשרי"ר ובכי"ר של הירושלמי), והיא היא, ולפנינו קיצור מצוי במשנתנו, כגון משנת זבחים פי"א מ"ג ועוד. ובהוצ' שלפנינו במשנה: או לעיר שרובה גוים, או לעיר שאין בה בית דין, לא היו עורפין . אין מודדין אלא מעיר שיש בה בית דין. ונוסחא זו אין לה קיום נגד רוב רובן של העדיות, אלא שלשיטת התלמוד בסמוך לספר ולעיר שיש בה גויים לא היו מודדין ולא היו עורפין, אבל לעיר שאין בה ב"ד לא היו מודדין, אבל היו עורפין, ועיין להלן ומש"ש. ולגירסת רוב הנוסחאות ("לעיר שיש בה גוים") לא נתבאר כמה גוים יהיו בתוכה ולא ימדדו, עיין במנחת חינוך מצוה תק"ל. ופירש במאירי למשנתנו (ק"ט ע"א): סמוך לספר וכו', שאין עיר ישראל מפסקת מן החלל לספר, 12 במדרש תנאים במקומו, עמ' 124: אשר סבי' החלל , לא על ספר הים ולא על ספר המדבר. או לעיר שיש בה גוים, אע"פ שהיא בתחום ארץ ישראל, אין מזקיקין עצמן למדוד כלל, אע"פ שיש בשאר הצדדין הרבה עיירות של ישראל, שחזקה גוים הרגוהו. וכן בר"מ פ"ט מה' רוצח וש"נ סה"ה: שהרי זה בחזקת שהרגוהו גוים. ובכ"מ שם מפורש בירושלמי (פ"ט ה"ב, כ"ג ע"ג). ואשר לעיר שאין בה בית דין, פירש הר"מ (בה"ד שם) והמאירי הנ"ל שהכוונה לב"ד של עשרים ושלשה, ועיי"ש בקרית ספר להמבי"ט ובבאר שבע כאן (ס"ב ע"ד מן הספר).

819-22. אם היה עיר גוים בינתים, או סמוכה לירושלים, לא היו מודדין, אלא מניחין אותה, ומודדין חוצה לה. וכ"ה בד. ובכי"ע הגירסא מסורסת, וברישא גורס כלפנינו כאן. ואח"כ: נמצא סמוך לספר וכו', או לעיר שאין בה בית דין, לא היו מודדין. ואין מודדין אלא לעיר שיש בח בית דין, אלא מניחין אותה ומודדין חוצה לה. וכנראה שיש לפנינו שריד מנוסחא אחרת: [אם היתה עיר שאין בה בית דין בינתים, או סמוכה לירושלים, לא היו מודדין], אלא מניחין וכו'. וכן הביא במנ"ב בשם הגר"א, וכן יוצא מן הברייתא שבבבלי מ"ה ב', וכן פסק הר"מ בפ"ט מה' רוצח וש"נ ה"ה: אבל אם נמצא סמוך לספר, או לעיר שיש בה גוים, אין מודדין כל עיקר, ומשם במדרש תנאים, עמ' 123. אבל לפי רוב נוסחאות התוספתא אין הבדל בין עיר סמוכה לספר ועיר שיש בה גוים לבין עיר שאין בה ב"ד, ובכולם אין מודדין אבל עורפין, והיא חולקת על התלמוד. ועדיין צ"ע בדבר. ומדברי הר"מ שם משמע שאין לדבר שיעור, ואם נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין מודדין והולכין עד שמגיעין לעיר שיש בה ב"ד של כ"ג, אבל בהגה"מ פ"ט מה' רוצח וש"נ ה"ה: ריצב"א פירש דאיירי שיש שלש עיירות עומדות בחצובה, בב' יש בהן ב"ד ובאחת אין בה ב"ד, תוספות (כ"ה בד"ק. אבל בד"ו ואילך: כדאמרינן) פרק לא יחפור. ורבינו מציין כאן לתוספות שלו בפ' לא יחפור, ותירץ שם את קושיית התוספות (ב"ב כ"ג ב', ד"ה בדליכא), כמו ששער לנכון בקרן אורה מ"ה ב', ד"ה פשיטא. ועיי"ש בקרן אורה ששער שכן היא גם שיטת התוספות במכות י' ב', ד"ה חד. 13 עניין רוב וקרוב לא נזכר בירושלמי ולא בשום מקור אחר בספרות א"י. ועיין מאירי ב"ב, עמ' 142, ובהערה ג' שם.

922-23. מקום גיתה ותפיסתה הרי זו אסורה. וכ"ה בד. ובכי"ע: מקום גיזתה וכו'. ובירושלמי פ"ט ה"ה, כ"ג ע"ד: מקום גיסתה וכו'. וכנראה שהיא היא, וגיזתה הוא כתיב אחר במקום "גיסתה", והכוונה למקום שכיבתה (עריפתה), וכן בסורית: "קברא דמגסא הות בה", 14 עיין במלונו של פיין-סמית ללשון סורית, ערך גס. והתפיסה היא מחוץ למקום גיסתה. ואפשר שאף בד ובכי"ו צ"ל: מקום גי[ס]תה וכו', אבל יתכן שהיא גיתה היא גיסתה, עיין במשנת זבחים פי"ד מ"א, פרה פ"ג מ"י ופ"ד מ"ב שם ומקבילות בתוספתא.

1023-24. כמה היא תפיסתה, ארבעים אמה. ר' אומ' חמשים אמה. וכ"ה בכי"ע, וכע"ז בד. ובירושלמי הנ"ל: וכמה היא תפיסתה ארבע 15 וכ"ה גם בירושלמי כי"ר. אמו'. רבי אומר אומר אני שתפיסתה חמשים אמה. ועיין בח"ד שתמה למה השמיט הר"מ הלכה זו ופסק (בפ"י מה' רוצח וש"נ ה"ט) שכל הנחל אסור. ועיין במשנה למלך שם במקומו.