תוספתא כפשוטה על סוכה א:ג

17-8. סיכך על גבי מטה ועל גבי אילן שהן גבוהין עשרה טפחים, אם היתה מצילתה מרובה מחמתה כשירה, ואם לאו פסולה. וכ"ה הסדר גם בד ובכי"ע. ובכי"ל: סיכך על גבי אילן או על גבי מטה שהיא גבוהה וכו'. וכן בעיטור ה' סוכה, הוצ' רמא"י, פ"ג ע"ד: כדקתני בתוספתא סכך ע"ג אילן או ע"ג מטה, אם צלתו מרובה מחמתה כשרה, ואם לאו פסולה. וברי"ץ גיאת ה' סוכה, עמ' פ"ד: בתוספתא סכך על גבי מטה שגבוהה י' טפחים אם היתה צלתה מרובה מחמתה כשרה, ואם לאו פסולה. ומכאן גם הנוסחא הכפולה שבכי"ו (עיין בשנו"ס): שהן גבוהין עשרה טפחים, שהיא גבוהה עשרה טפחים, ויש כאן שריד מן הסדר: על גבי מטה שהיא גבוהה וכו'. וכנראה שהרי"ץ גיאת השמיט בכוונה את ההלכה של סיכך על גבי אילן, מפני שאין הלכה כמותה, עיין מ"ש להלן, הערה 1. וברייתא זו לכאורה קשה מאד, ואין להבין את התנאי "אם היתה צילתה מרובה מחמתה כשירה וכו'", והרי פשיטא שאם חמתה מרובה מצילתה פסולה, וכי בסיכך ע"ג מטה או על גבי אילן תהיה כשירה אפילו חמתה מרובה מצילתה, אתמה. ומתחילה עלינו לברר מהו "על גבי המטה". ובבבלי כ"א ב' אמרו: שאני מטה הואיל ולגבה עשויה. ופירש"י: לישן על גבה, ולא תחתיה. ועיין מ"ש להלן פ"ב רה"ג, שו' 10–12. ולפיכך נראה שהפירוש כאן שסכך על גבי ענפי האילן ועל גבי חבלי המטה. והואיל וענפי האילן במחובר וחבלי המטה (המקבלים טומאה) הוא סכך פסול, הוסיפה התוספתא שאם היתה צילתה מרובה מחמתה בלי הסכך הפסול כשירה. ואעפ"י שמעמיד את הסכך בדבר המקבל טומאה, הרי שיטת בני א"י היא שהמעמיד בדבר מקבל טומאה כשר אפילו לר' יהודה, 1 וכן לא נזכר בירושלמי כלל שבהדלה עליה גפן וסיכך על גבי הגפן, והסכך מרובה על הענפים צריך חבטה. וברי"ץ גיאת שהבאנו לעיל בפנים העתיק רק את ההלכה של סיכך ע"ג מיטה והשמיט את ההלכה של סיכך על גבי אילן. ואפשר שהשמיט בכוונה, משום שלדעתו בכגון דא צריך חבטה, כשיטת הבבלי, עיי"ש ברי"ץ גיאת סוף עמ' פ"א. עיין מ"ש להלן פ"ב רה"ג, שו' 10–12, ד"ה מעשה. ועיין במשנתנו פ"א מ"ד, בבבלי ט' ב' בתוספות שם ד"ה הא, ובתיו"ט למשנתנו. ואין לנו לזוז מפירושי רבותינו הקדמונים, שכן כתב בעיטור הנ"ל: וכן אם סיכך ע"ג האילן, והסכך מלמעלה צלתו מרובה מחמתו, האילן שתחתיה לא מעלה ולא מוריד, כדקתני בתוספתא סכך ע"ג אילן, או ע"ג מטה וכו', כמו שהעתקנו לעיל. ועיין בפתח הדביר שם הערה ק"א. ועיין עכשיו גם בס' המכתם למכילתין, עמ' 18 ואילך. ולפירוש רבינו במסכך ע"ג אילן אנו מוכרחים לפרש גם סיכך על גבי מטה, 2 ואעפ"י שלשיטת בעל העיטור עצמו אין מעמידין בדבר המקבל טומאה (עיי"ש פ' ע"ג), הברייתא שלנו יכולה להתקיים כת"ק בפ"ב מ"ב, או כשיטת בני א"י לכ"ע, או בהעמיד ע"ג יתידות כבבלי כ"א סע"ב, והרבותא היא שמעי המטה שלמטה אינם פוסלים. כמו שפירשנו לעיל, והיינו שחבלי המטה שתחת הסכך המרובה לא מעלין ולא מורידין. ובתרביץ ש"ב (טבת תרצ"א), עמ' 237, פירשתי שדברי האי תנא דתוספתא הם היסוד להאמור בירושלמי דמכילתין (פ"א ה"א, נ"ב ע"ב) בישוב הרומיא דרמי מתניתין אהדדי וכו', ותירצו שם: שנייא היא באילן שדרכו לפסוע, עיין מש"ש. וחזרתי על פירוש זה גם בתס"ר ח"א (תרצ"ז), עמ' 196. עכשיו ראיתי שקשה מאד לפרש את הירושלמי כמו שפירשתי, מפני שהעיקר חסר מן הספר, ואף קשה למה הניחו את המשניות ושאלו מן התוספתא כאן, ויתבאר אי"ה במקומו. ולפיכך אני מבטל בזה את הפירוש הנ"ל.