תוספתא כפשוטה על סוכה א:ד

18-9. סוכת הרועין סוכת הקייצין וסוכה גזולה פסולה. בבבלי ח' ב': סוכת רועים סוכת קייצים (פירש"י: "שומרי קציעות השטוחין בשדה לייבש". וסתם קייצין הם קוצצי תאנים) וכו' כשרה, ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה. מאי כהלכתה, אמר רב חסדא, והוא שעשאה לצל. ופירש"י: שמסוככת יפה, דמוכחא מילתא שעשייתה הראשונה לצל היתה, ולא לצניעות בעלמא. ולפ"ז אפשר לפרש את התוספתא כאן שמדברים בסוכה שאינו מוכח מתוכה שעשאה לצל, כמו שפירש בתוספות בכורים. אבל לפירוש ר"ת וריב"א 3 לפי הראבי"ה ח"ב סי' תרי"א, עמ' 348–349, ואו"ז ח"ב ה' סוכה סי' רפ"ה, ס"ה ע"ב-ע"ג. בדברי רב חסדא אין לפרש כן. 4 שהרי לדבריהם סתם סוכת רועים וכו' כשרה, אלא אם כן מוכח מתוכה שאינה עשויה כהלכתה. ואף בירושלמי פ"א סה"א, נ"ב ע"ב: סוכת הרועים סוכת היוצרי' כשירה. סוכת הכותים עשויה כהלכתה כשירה, שלא כהילכתה פסולה. ומכאן שסתם סוכת הרועים עשויה לצל, וכשרה, 5 כדברי ר"ת וריב"א שהביאו הראשונים הנ"ל. וחולק על התוספתא כאן. וכן בסוכה גזולה מכשירים החכמים (בבלי ל"א א'), ולא פסלו (עיי"ש כ"ז ב') אלא בשגזל סוכה מטלטלת. 6 עיין רש"י ל"א א' ד"ה אבל גזל ובתוספות שם ד"ה אבל. ובירושלמי פ"ג ה"א, נ"ג ע"ג: סוכה גזולה אית תניי תני כשירה. אית תניי תני פסולה וכו', ועיין באו"ז ח"ב סוף סי' ש"ב, ס"ז ע"א, שפירש את הירושלמי שם שלר' יוחנן סוכה גזולה פסולה מכל מקום, כר' אליעזר (בבבלי ל"א א'). ועיין באהצו"י שם, עמ' 95. ועיין ספרי ראה פי' ק"מ, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' 194. ולפיכך נראה לפרש בדרך שמא שהברייתא שלנו היא משנת ר' אליעזר שפוסל סוכה גזולה מכל מקום, ור' אליעזר שהיה מתלמידי בית שמאי (שמותי), מצריך סוכה לשם חג, כב"ש במשנתנו פ"א סמ"א, עיין בבלי שם ט' א'. ולפיכך סוכת הרועים והקייצים פסולה, מפני שלא נעשתה לשם חג, ואפילו עשו אותה תוך שלשים יום לפני החג. והברייתא שבירושלמי ובבבלי היא כבית הלל. ועיין מ"ש בס' אסף, עמ' 424 ואילך.

29. סיככה בחבלים ובפקיעי עמיר כשירה. וכ"ה בד ובכי"ל. אבל בכי"ע: פסולה. וכבר העירותי בתס"ר, שלעניין חבלים שתי הגירסאות יש להן קיום, שהרי כן שנינו בירושלמי פ"א סה"ד, נ"ב ע"ב: סיככה בחבלי'. אית תניי תני כשירה, ואית תניי תני פסולה. מאן דמר כשירה, בחבלים של סיב. 7 עיין פרה פ"ג מ"ט ובתוספות עירובין נ"ח א' ד"ה בחבל. ומאן דמר פסולה, בחבלים של פשתן. ובר"מ פ"ה מה' סוכה ה"ד: סיככה בפשתי העץ וכו', אם דק ונפץ אותן (כלומר, עניצי פשתן), אין מסככין בו מפני שנשתנית צורתו, וכאילו אינן מגדולי קרקע. מסככין בחבלים של סיב ושל חלף וכיוצא בהן, שהרי צורתן עומד, ואין החבלים כלים. ועיין בצפנת פענח שם. ברם ברור שהר"מ סובר כשיטת התוספות (י"ב סע"ב ועיין ריטב"א שם) שדבר הראוי לקבל טומאת נגעים אינו פסול לסכך (שלא כרי"ץ גיאת ה' סוכה, עמ' ע"ו, ורש"י י"ב ב'). תדע לך שהוא כן, שהרי מדברי הר"מ בפ"ה מה' טומאת מת סהי"ב משמע שגם הוצני פשתן מביאין טומאה על עצמן בכל שהוא בטומאת אהל (עיין במרכבת המשנה ח"א על הר"מ שם). ומ"מ כשר לסכך בהם לכולי עלמא. ופקיעי עמיר פירש ר"ח (שבת קנ"ה ב'): פקיעי. אגודות, כדתנן (כלים פ"י מ"ד) פקעת גמי. ולעצם העניין גירסת כי"ע תמוהה, ולמה אין מסככין בפקיעי עמיר. ובראבי"ה ח"ב סי' תרי"ז, עמ' 354: תניא בתוספתא סיכך בחבילים ובפקיעי עמיר פסולה. ואעפ"י שלפעמים חבילים=חבלים (עיין להלן אהלות פ"ט ה"ד, בבלי חולין קכ"ה ב'), מ"מ מדברי רבינו שהסמיך ברייתא זו למשנתנו פ"א מ"ה: חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אין מסככין בהן, משמע שפירש חבילים במובן חבילות. וסתם פקיעי עמיר, הם עמיר של תלתן, כפי שהוכחנו לעיל ח"ב, עמ' 690. וכן ראיתי עכשיו שהגר"א ז"ל בשנות אליהו לשבת ספ"ז כתב כדבר פשוט: דפי' עמיר חבילי תלתן, וכן להלן שם פכ"ד מ"ב: מתירין פקיעי עמיר, היינו תלתן, ופירש ע"פ הערוך ערך עמר ב'. 8 שלא כרש"י שם ע"ו א', קנ"ה א', והר"ח ע"ו א'. וכן אמרו לעיל מעשרות פ"ב ה"כ: פקיעי עמיר עד שיעשם חבילות, והוכחנו שם שהכוונה לתילתן. ובירושלמי פ"א ה"ו, נ"ב ע"ב, מפרש את משנתנו כאן: אין חבילה פחות מעשרים וחמשה. 9 בס' המכתם כאן, עמ' 28, מעתיק בשם הירושלמי: מכ"ד זירין. וכ"ה בירושלמי תרומות (שהבאנו בפנים) בכי"ל: עשרים וארבעה זירין, ונמחקה המלה "וארבעה", ובין השורות תלוי "והמשה". וכן הוא "עשרים וארבעה" גם בירושלמי ערלה פ"ג בד' אמשטרדם עם פי' הרא"ף, י"ג ע"ב. ובירושלמי כאן לא נזכרו "זירין," וכ"ה בר"ה י"ג סע"א. ומקצת הראשונים גרסו בירושלמי כאן "זרדין" (עיין באהצו"י, עמ' 74), והוא משום שבמשנתנו כאן נשנו "חבילי זרדין". אבל הנכון כלפנינו וכגירסת הר"ח ולא נזכרו כאן זירין כלל. ואפשר שהטעם הוא משום שאין מסככין בתלתן, הואיל וגם עצו הוא לפעמים מאכל אדם, והביאו כאן רק את המניין כ"ה (או כ"ד) שהוא מהוה הבילה במקום אחר. ועיקר הדברים של הירושלמי הוא בתרומות פ"י ה"ה, מ"ז ע"ב, וערלה פ"ג ה"ד, ס"ג ע"א, לעניין חבילי תלתן. וסוברת ברייתא זו שתלתן הוא מאכל אדם ומקבל טומאה. 10 עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 690. אבל לפי הגירסא שלפנינו (אם נקבל שחבלים הם חבילים) צריך לפרש שתלתן אינו מקבל טומאה. 11 אם לא ייחדו למאכל אדם, עיין ר"מ רפ"א מה' טומאת אוכלין, שם פ"א ה"ט. ועיין מע"ש פ"ב מ"ג ובמפרשים שם, ובשנות אליהו שבת ספ"ז (שהזכרנוהו בפנים).