תוספתא כפשוטה על סוכה א:ח

119-20. חצר גדולה שמוקפת עמודין, הרי עמודין כדפנות. ברי"ץ גיאת ה' סוכה, עמ' פ"א: בתוספתא חצר גדולה שמוקפת עמודים הרי עמודים כדפנות, והוא שאין בין זה לזה ג' טפחים. ובמשנתנו פ"א מ"י: בית שנפחת וסיכך על גביו, אם יש מן הכתל לסכוך ארבע אמות פסולה, וכן חצר שהיא מוקפת אכסדרה, כלומר חצר שכתלי הבתים הם כתליה מד' רוחות, אלא שהיא מוקפת אכסדראות, והיינו שגג הבתים הולך ונמשך מחוץ לקירות הבתים ברוחב ד' אמות, ואם יסכך עכשיו על החצר, דינו כבית שנפחת, ואם הסכך רחוק מכותלי הבתים ד' אמות הסוכה פסולה. ומפרש רבינו (עיין לעיל בסמוך שם) שאם גג האכסדראות סמוך על עמודים, ונמצא שהחצר מוקפת עמודים, אם אין בין עמוד לעמוד שלשה טפחים, כשירה, ואעפ"י שהעמודים נעשו מחיצה לאכסדרא, ולא לסוכה, מ"מ כשירה, שלא כרבא לפי מסורת פומבדיתא בבבלי י"ט א', עיי"ש, אלא ככולי עלמא, לפי מסורת סורא שם י"ח סע"א, ועיי"ש בתוספות ד"ה סיכך. ולכאורה נראה שהמלים "והוא שאין בין זה לזה ג' טפחים" הם פירוש הרי'ץ גיאת, ולא נוסח התוספתא שלפניו. ובס' המפתח לרבינו נסים ריש שבת (הוצ' גאלדענטהאל, כ"ז ע"א): אבל בתוספ' במסכת כלאים ועירובין וסוכה אמרו כל פחות מג' כלבוד דמי. ולא מצאנו עניין זה שכל פחות משלשה כלבוד בתוספתא סוכה אלא כאן. ומתוך המציאות של א"י הפירוש הנ"ל של חצר מוקפת עמודים הוא המתקבל ביותר, שהרי דרכם היה לסמוך את האכסדראות בעמודים, 24 ובפרט אם נפרש שבאין בין העמודים שלשה טפחים עסיקינן, הרי בהכרח שהעמודים נעשו לצורך פנים, שאם נעשו להיקף החצר, ויש כאן לבוד, פשיטא שהם כדפנות. ולא היה דרכם להקיף את החצרות עמודים (במקום גדר), וע"פ רוב שמשו כותלי הבתים שהיו פתוחים לחצר, קירות לחצר, והחצר היתה סתומה מכל צדדיה, מפני שרוב תשמישם היה בחצר. ובירושלמי פ"א ה"א, נ"ב ע"א: אותן של ארבעה טפחים שנתנן באמצע מה הן וכו'. כהדין עובדא אתא קומי ר' יסא ואכשר. ותני כן חצר שהעמודין מקיפין אותה הרי העמודים כדפנות וכו'. והפירוש הנכון שם הוא בס' ניר שהשאלה היא בשלש דפנות של ארבעה ארבעה, שאינן סמוכות בזויותיהן אחת לשניה, אלא שיש ריוח ביניהן בזויות יותר מג' טפחים מהו? כלומר, אפילו אם תאמר שבדופן טפח צריך שיהו כמין גאם ממש, הוא דווקא משום שבדופן כזו ההכשר הוא משום הלכה למשה מסיני, אבל בשלש דפנות גמורות כדינן, אין צורך ששתים מהן יהו כמין גאם ממש. ופושט הירושלמי מן התוספתא שלנו שאם יש היקף מכל הצדדין לא איכפת לנו אם אין זוית כמין גאם ממש, ואף אם יש הפסק בין העמודים כשירה. 25 ועיין בשו"ע או"ח סי' תר"ל ס"ק ד' ובמגן אברהם ובבאורי הגר"א שם. ואף כאן בסוכה העומדת ברשות היחיד ממש עסיקינן. ולדעת הירושלמי אם העומד מרובה על הפרוץ כשירה, ואפילו אם יש ביניהם יותר מג' טפחים, כגון שכמה עמודים הם בפחות מג' אחד לשני, והשאר הם יותר מג' טפחים (מפני שנראה דוחק להעמיד שהעמודים הם בני י"ב טפחים בהיקיפם עד שיהא ברחבם ד'), ובלבד שיהא בהם כג' דפנות כהלכתם. ועיין להלן שם בירושלמי ובמקבילות בכלאים פ"ד ה"ד, כ"ט ע"א, ועירובין פ"א ה"ט, י"ט ע"ג. ועיין שיטת רב סעדיה ברי"ץ גיאת, עמ' ע"ג, ובסדור רב סעדיה, עמ' רל"ג ורל"ד, ואינה אלא מצוה לכתחילה.

220-21. עושה אדן את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה ושישן. וכן גם בכי"ע: וישן, ובהוצ' צוקרמ' נשמטה מלה זו בטעות. והתוספתא הובאה ברי"ץ גיאת ה' סוכה, עמ' פ"ה, ובעיטור ה' סוכה ח"ג, הוצ' רמא"י, פ' ע"ג. ומתוך הלשון כדי שיאכל וישתה וכו' מוכח שבדופן שלישית עסיקינן, ומהמשך התוספתא להלן מוכח שביו"ט דברים אמורים, ואין עושין אהל עראי ביו"ט לכ"ע, ולפיכך העמידוה בבבלי עירובין מ"ד ב' במעמיד אדם שלא מדעתו, ועיין ר"מ ספ"ד מה' סוכה, בהשגות, ובכ"מ שם. ועיין מ"ש להלן.

321-22. ולא עוד אלא שאדם זוקף את המטה ופורס עליה סדין כדי שלא תכנס חמה לא על האכלים וכו'. מתוך הלשון משמע שפורס סדין על המטה הזקופה, והוא מפני שחבלי המטה אינם חוסמין מפני השמש, ולפיכך זוקפה ופורס עליה סדין, עיין בריטב"א עירובין מ"ד א'. ובבבלי עירובין שם: עושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה וישן (הרישא שלפנינו) ויזקוף את המטה ויפרוס עליה סדין כדי שלא תפול חמה על המת ועל האוכלין. ולעיל שם שנו: נפל דופנה לא יעמיד בה אדם בהמה וכלים, ולא יזקוף את המטה לפרוס עליה סדין, לפי שאין עושין אהל עראי בתחילה ביו"ט, ואין צריך לומר בשבת וכו' קשיין אהדדי וכו', הא בדופן שלישית (כלומר, כשנפל דופנה), הא בדופן רביעית (כלומר הסיפא בתוספתא כאן היא בדופן רביעית, וכמו שמפורש כאן הטעם: שלא תכנס חמה וכו'). והסוגייא שם קשה, עיין בתוספ' רי"ד שם. אבל מ"מ למדנו משם שההיתר הוא רק משום תוספת אהל, שהרי כבר ישנן כאן ג' מחיצות להכשר סוכה. ובירושלמי שבת פ"כ ה"א, י"ז ע"ג: כדברי המכשיר (בקטע מן הגניזה: כדברי מי שהוא מכשיר) ובלבד מלמעלן, ופירשתי שם שהכוונה שם לבבא שלפנינו, ויש כאן שתי בבות שזוקף את המטה בפני הרוח הפרוצה, כדי שלא תכנס החמה על גבי האוכלים שבסוכה, וכן פורס סדין עליה (כלומר, על גבי המטה שבסוכה) כדי שלא תכנס החמה על המת. וע"ז אומר הירושלמי: כדברי מי שהוא מכשיר (אפילו בנקליטין שהן גבוהין עשרה) 26 עיין ר"מ פ"ה מה' סוכה הכ"ד ובנושאי כליו שם. משום סוכה, ובלבד שיפרוס מלמעלן [למטן], ובכגון דא התירו באהל עראי, עיי"ש בהמשך הירושלמי, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 213. ועדיין צ"ע בפירוש הירושלמי שם. 27 ויותר נראה שהירושלמי פירש "ופורס עליה סדין", ופורס על הסוכה סדין, כר' יוחנן בן אלעאי להלן, שו' 29. ור' יוחנן בן אלעאי חולק על משנתנו פ"א מ"ג (עיין בתוספות י' א' ד"ה פירס). וע"ז אמרו בירושלמי "כדברי מי שהוא מכשיר (והיינו ר' יוחנן בן אלעאי), ובלבד מלמעלך, כלומר, ובלבד שפורס מלמעלה על גבי גג הסוכה, והוא משום שהסוכה כבר כשירה, וצילתה מרובה מחמתה, ויש כאן גג מצל, והסדין אינו אלא חוסם בפני הסדקים, ומותר להוסיף על אהל בשבת ויו"ט, אבל אסור לו לפרוס את הסדין מלמטה תחת הסכך מפני החמה, משום שבכגון דא נראה כאילו עיקר האהל הוא התחתון שהוא עושה אותו לצל, והוי ליה כעושה אהל ארעי ביו"ט. אבל הפוסקים שהסכימו לשיטת ר"ת (בתוספות הנ"ל) לא חילקו (לעניין שבת ויו"ט) בין פורס מפני הנשר ובין פורס מפני החמה, והוא מפני שאנו הולכים בשיטת הבבלי.

422-23. מודים חכמים לר' ליעזר שאין עושין אהלים כתחלה ביום טוב וכו'. כלומר, וכאן התירו לזקוף את המטה ולעשות דופן רביעית, מפני שאינו אלא מוסיף על האהל, שהרי גם בלעדיה יש כאן הכשר סוכה, עיין בבלי עירובין מ"ד א' הנ"ל. וכל הברייתא הוכפלה לעיל שבת פי"ב, שו' 49, עיין מש"ש. ובד, כי"ע וכי"ל יש כאן הוספה ולא השלמתיה בפנים, מפני שאף לעיל שבת פי"ב, עמ' 54, שו' 50, חסרה הוספה זו בכי"ו, עיין מ"ש לעיל שבת שם, הע' 30.