תוספתא כפשוטה על סוכה ב:יא

166-68. יום טוב הראשון של חג אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו אלא אם כן נותנו לו במתנה גמורה. במשנתנו פ"ג מי"ג: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חברו וכו'. ומבארת התוספתא שאינו יוצא אלא אם כן נתנו במתנה גמורה . וכל הברייתא בבבלי מ"א ב', אלא ששם חסרה המלה "גמורה". ובפירוש אמרו שם (וכן בקידושין ו' ב', ב"ב קל"ז) שאפילו במתנה ע"מ להחזיר יצא. וכבר נתקשו כל הראשונים מאי שנא ממשנת נדרים ספ"ה. ובתו"כ אמור ריש פרק ט"ז, ק"ב ע"ג: מיכן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו אלא אם כן רצה נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אפילו הן מאה וכו'. ועיין מ"ש להלן, שו' 70, ד"ה נתנו. ובירושלמי לא נזכרה כלל ברייתא זו. ובפירוש אמרו בפ"ד ה"ב, נ"ד ע"ב: רב מפקד לדבית רב אתי, רב המנונא מפקד לחברייא, כד תהוון יהבין מתנה ביומא טבא לא תהוון יהבין לה אלא לדעת גמורה. 37 בס' המנוחה ה' לולב פ"ח (סוכה פ"ד) ה"י, נ"ו ע"א: שאין סומכין בנתינת לולב בדעתו ובלבו, אלא צריך להוציא בשפתיו מתנה בפירוש, ולא תלינן לא בדעת ב"ד ולא בדעת שותפין. ולפי שמתנה זו של לולב רובן מתנה ע"מ להחזיר הן צריך להחמיר עליו ולומר בפי' בשפתיו, וכדגרסי' בירושלמי וצריך ליתן בדעת גמורה, ולא נודע כך אלא בהוצאת שפתיו. כהדא רב הונא יהב אתרוגא מתנה לבריה, אמר ליה אין יומא טבא יומא דין הרי הוא לך מתנה, ואין למחר הרי הוא לך מתנה. ועיין בס' ניר שהגיה בסיפא: אינו לך מתנה. אבל כגירסתינו כ"ה גם בראבי"ה (בכי"א. בכ"י שזח"ה נשמט הסיום) ח"ב סי' תרנ"ד, עמ' 373. ופירוש הירושלמי הוא שרב ורב המנונא החמירו והצריכו לתת את האתרוג, אחרי שיצאו בו, במתנה גמורה, ובדעת גמורה, שיוכל המקבל לעשות באתרוג מה שירצה. והביאו ראייה מרב הונא שיצא באתרוג ביום טוב ראשון של גליות ונתנו לבנו (הגדול), ואמר לו שאפילו אם היום חול, ונמצא שעדיין לא יצא רב הונא באתרוג ויצטרך לו למחר, הרי הוא נותנו לו במתנה גמורה, וסמך על בנו שיבין בעצמו ויתן לו למחר את האתרוג. וכן לעיל שם פ"ג סהי"ב, נ"ד ע"א: כהדא תרונגייא הוו מצפצפין (כלומר, היו בדוחק) תמן, והוה רב נחמן בר יעקב יהב אתרוגא מתנה לבריה, אמר ליה לכשתזכה בו ובמצותו תחזירהו 38 כ"ה בר"ח מ"א ב', ברי"ץ גיאת ה' לולב, עמ' ק"ט, בראבי"ה שהזכרנו בפנים, בס' המנהיג ה' סוכה סי' כ"ח, ס"ח ע"א, ובמקבילה בירושלמי גיטין. ולפנינו בטעות בלשון ציווי: החזירהו לי. לי. ופירשו המפרשים שנתנו לו במתנה על מנת להחזיר. ברם בירושלמי גיטין פ"ב ה"ג, מ"ד ע"ב, אמרו: הרי זה גיטך (כגירסת שרי"ר) על מנת שתתנהו לי פסול, (על מנת) 39 קרוב לוודאי שהמלים "על מנת" שהקפנו הן באשגרה מלעיל, או ע"פ הבבלי שם כ' ב' ותוספתא פ"ב סה"ד, כפי שיוצא מהמשך הירושלמי. וברור שבגיטין אף לשיטת התוספתא אין צורך במתנה גמורה, שהרי שם אין צריכים אלא נתינה, ואם הנייר שלו לא נתן לה אלא אותיות פורחות, ומשום הכי אף מתנה על מנת להחזיר מספיקה, אבל בארבעת המינין בעינן משלכם. וכן לעניין חמץ צריך שיוציא אותו מרשותו לגמרי. אבל הירושלמי, כנראה, סובר שמתנה על מנת להחזיר אינה מתנה בשום מקום. ועיין מ"ש להלן בפנים. שתחזירהו לי כשר. ולא דא היא קדמייתא ? אמר ר' יוסי לכשתרצה. 40 כ"ה בשרי"ר, עמ' 223, שו' 14. ולפנינו בטעות: לכשתדיני. ובפירוש הדברים נראה שר' יוסי מפרש שלא אמר לה אלא שהוא רוצה שהיא תחזיר לו, אבל יש לה רשות גמורה שלא להחזיר. וכן בירושלמי דמאי פ"ו ה"ג, כ"ה ע"ב: על מנת שיהו המעשרות של זה אסור. שאטלם אני ואתנם לזה מותר. ולא דא היא קדמייתא ? אמר ר' אחא אם תירצה ביניהן. וממשיך הירושלמי בגיטין: אמ' ר' יוסי בי ר' בון לכשתזכה בו ובמצוותו תחזירהו לי, כהדא תרונגיה (כגי' שרי"ר) הוון מצפצפי' תמן, והוה רב נחמן בר יעקב וכו', כבירושלמי סוכה. הרי לך מפורש שהירושלמי השווה מתנת האתרוג לגט, ולפירוש הירושלמי כוונתו שהוא רוצה שתחזיר את הגט, אבל יש לה רשות גמורה שלא להחזיר אם לא תרצה, וכן באתרוג הוא מבקש אותו שיחזירהו לו, 41 כלומר, הוא נותן לו בלי תנאי שיזכה בו ובמצותו, ואפילו אם לא יחזירו לו יזכה בו ובמצותו, מה שאין כן במתנה על מנת להחזיר שלא יצא אם לא החזיר. אבל יש לו רשות גמורה שלא להחזיר, ומעשה שהיה בבנו גדול היה, עיין במאירי מ"א ב' (112 ע"א) מ"ש בשם קצת רבנים. סוף דבר "מתנה גמורה" בלשון התוספתא באה להוציא מתנה על מנת להחזיר, ופירושה גם מתנה בדעת גמורה, שלא יתבע אותו אם לא יחזיר. ועיין מ"ש לעיל פסחים פ"ב, הערה 34, ומ"ש להלן ד"ה נתנו.

268. מעשה ברבן גמליאל וזקנים וכו'. תו"כ אמור, ק"ב ע"ג, ובבלי מ"א ב' הנ"ל, ובירושלמי ליתא.

368-69. ולא היה עמהן לולב לקח רבן גמליאל לולב בדינר זהב. בתו"כ הנ"ל: ולא נמצא לולב אלא ביד רבן גמליאל בלבד. ובבבלי הנ"ל מוסיף: שלקחו באלף זוז.

470. נתנו לחבירו וחבירו לחבירו. בד: נתנו לחברו במתנ' וחברו לחברו. ובכי"ע ובכי"ל: נתנו במתנה גמורה לחבירו וכו'. ובתו"כ ובבלי הנ"ל מעין גירסת כי"ו. אבל גם בעיטור ה' לולב ח"ד, הוצ' רמא"י, צ"ב רע"ב: ובתוספתא גרסי' נטלו ויצא בו ונתנו במתנה גמורה לחבירו וכו'. וכן מעתיק משמו בשבה"ל הקצר סי' קי"ז, ד"ו נ"א ע"ג. והוכיח בעל העיטור מכאן שאעפ"י שנתנו לו במתנה גמורה ולא התנה, סתמו בלולב כמתנה ע"מ להחזיר הוא, 42 וכ"ה שיטת רוב הראשונים, עיין בראשונים שצוינו להלן בסמוך, ועיין לעיל, הע' 37. שהרי בתוספתא אמרו בפירוש שנתנו במתנה גמורה, ומ"מ הוכיחו בבבלי מ"א ב' הנ"ל מכאן שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, מפני שסתמו היה על מנת להחזיר, עיי"ש בעיטור. ועיין מ"ש לעיל פסחים פ"ב, שו' 28–29, ד"ה ובפירוש פרחי ציון ואילך שם. ועיין בריטב"א ובמאירי בסוגיין ובשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רס"א. ועיין בשו"ת ר' אביגדור כ"צ בשו"ת הרא"ש כלל ל"ה אות ב', ובפסקיו כאן פ"ג סי' ל'-ל"א, ובהערות לראבי"ה הנ"ל, עמ' 373.

570-72. ר' יוסה או' יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כיון שיצא בו ידי חובתו אסור לטלטלו. בכי"ו חסרה המלה "שחל" ובד נשמטו המלים "שחל להיות בשבת" בטעות, וישנן גם בכי"ע ובכי"ל. ולפי מקורות א"י נטלו שם לולב ביום ראשון שחל להיות בשבת בגבולין אפילו בזמן הגאונים הראשונים, 43 ועיין תנחומא אמור סי' כ"א, והיא הוספה מאוחרת, ואינה בכי"ר וכ"י רח"ס, עיין בהוצ' בובר שם סי' ל', ובהע' ר"ב שם. עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 278, ובא"י לא ידעו מגזירה דרבה. ועיין בבלי מ"ד א' ובתוספות מ"ג א' ד"ה אינהו, ומ"ש אפטוביצר בתוספות ותקונים לראבי"ה, עמ' 104 ואילך. ולעיל שו' 64, שנינו: עמד לקרות בתורה ולישא את כפיו מניחו בארץ. וכן בבבלי: מניחו על גבי קרקע. ובירושלמי שם: לשאת את כפיו ולקרות בתורה. נותנו לחבירו. הניחו בארץ אסור לטלטלו. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' ע"ג, 44 ת"ל שם: ואין מביאין ראיה מלולב שאינו ראוי לטלטלו בשבת, אלא כדי שלא לכמוש התירו לטלטלו (במשנתנו ספ"ג) להחזירו בשבת, דמן הדין היה שלא יטלטלהו כלל, ואפי' ביו"ט, ולאחר שהניחו על גבי קרקע לאחר מצותו אסור לטלטלו, וכדאיתא התם בירו' , אלא משום הידור מצוה התירו טלטולו וחזרתו בשבת ולהוסיף ביום טוב. ועיין בס' המנוחה פ"ז מה' לולב (פ"ג מה' סוכה) הכ"ה, נ"ג ע"א. ובשבה"ל השלם סי' שס"ח, קס"ה ע"ב, ובדרכי משה סוף סי' תרנ"ב, ובמגן אברהם סוף סי' תרנ"א. ובאליהו רבה או"ח סי' תרנ"ב, סוף אות ד', הביא את התוספתא כאן, ועיין בתוספות ירושלים או"ח סי' תרנ"א ס"ק ה', ובהוספות מהרש"מ בארחות חיים סי' תרנ"א ובציונים לאחרונים שבבאורי מהרש"ה לס' תניא רבתי סוף סי' פ"ה, עמ' 188, הערה מ"ה. והבינו רוב המפרשים את הירושלמי שאף ביום טוב אם לא נתן את הלולב לחבירו אלא הניחו ע"ג קרקע אסור לטלטלו. 45 ועיין לעיל הע' 44. ועיין רש"י עירובין ק"ב ב', ד"ה ע"ג קרקע. והוא קשה מאד, שהרי מצוה היא להחזיקו כל היום ולצאת בו לבקר חולים ולנחם אבלים, כמפורש לעיל, ולמה יהא אסור לטלטלו אם הניחו בארץ. ולא עוד אלא שהירושלמי בעצמו הביא שם ברייתא זו, כדי להוכיח שאף בשבת לר' יוסי מצוה להתפלל בו (אם היה לולבו בבית הכנסת), עיי"ש, והפירוש הנכון הוא בהגהות יפה עינים מ"ב א' ובגליון אפרים בירושלמי במקומו. ולפיכך נראה שבירושלמי הוא קיצור מן התוספתא שלנו, ובשבת עסיקינן, ואם הניחו על הארץ, וכבר יצא ידי חובתו אסור לטלטלו, מפני שמיד שהגביהו 46 אף בא"י לא היו נוהגים להחזיק את הלולב בשבת (אם לא אמר הלל בבית הכנסת) אלא להגביה ולהרים אותו בלבד (עיין בבלי מ"ד א'), ומיד אחרי שיצא בו נעשה מוקצה, עיין בבלי מ"ב א'. וכן הלשון בחילופי מנהגים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' נ"א, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 88: א"מ אין טוענין לולב בשבת, אבל נוטלין הדס, ובני א"י טוענין לולב והדס ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת. ועיין שם, עמ' 175, ובהוצ' רב"מ לוין, עמ' 104. ו"טען" בלשון א"י פירושו הגביה, הרים (כמו "נשא" בעברית). וכן בירושלמי דמאי פ"ב סה"ב, כ"ד ע"א: טען מחוקה (כ"ה בכי"ר, וכן תיקן הסופר גם בכי"ל) עלוי, כלומר, הרים את המחוק (של המאזנים) עליו, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ה (תרצ"ד), עמ' 271. וכן בירושלמי סנהדרין פ"י ה"ה, כ"ט ע"א: והוה ארונה טעין כהניא לרומא וטריף לון לארעא, טעין כהנייא וכו', עיי"ש כמה פעמים ביטוי זה, ופירושו היה מרים את הכהנים למעלה וכו', וכן בירושלמי הוריות פ"ב ה"ה, מ"ו ע"ד: וטען (כ"ה בירושלמי הנספח לבבלי, ולפנינו בירושלמי: ובעא) כיפה מיזרוק בתריה, כלומר, והרים אבן וכו'. וכן גם באיכ"ר פ"א, ג', הוצ' בובר, עמ' 64 (ובמקבילה שבבמ"ר פי"ב, ג'): דלא יהוון טעינין ערקא על מיינוקייא, כלומר שלא ירימו רצועה על התינוקות. וכן בירושלמי עירובין ספ"ג, כ"א ע"ג: ר' אבהו אזל לאלכסנדריא, ואטעינון לולבין בשובתא, כלומר, הורה להם להגביה, להרים את הלולב בשבת, ולצאת בהגבהה זו ידי חובתם. אבל בבבל היו נוטלים הדס ואתרוג בשבת (כמפורש בחילופי מנהגים שהבאנו לעיל) לזכר בעלמא (עיין מ"ש לעיל שו' 54–55, ד"ה אם אין לו) והיו נוטלים עם האתרוג הדס שקטמו מתחילה לשם ריח, ומותר לטלטל את שניהם, עיין מ"ש לעיל שבת פ"ה, שו' 22–23, ד"ה מטלטלין עצי בשמים. ועיין בבלי כאן ל"ז ב'. וכן פירש בערך גם מיללר בחילופי מנהגים הנ"ל שהוציא, עמ' 44, אלא שלא עמד על העיקר, על ההבדל בין נטילה וטעינה. כבר יצא בו, ואסור בהנייה אחרת, כעין שפירש בח"ד, עיי"ש. ועיין בתוספות ירושלים סי' תרנ"א הנ"ל. והברייתא שלנו נסמכה למשנתנו פ"ג מי"ד: ר' יוסי אומר יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור, מפני שהוציאו ברשות. ועיין בבלי מ"ב א', והירושלמי חולק וסובר שאפילו כבר החזיקו בידו פטור, משום שעדיין הוא טועה בדבר מצוה. אבל אם הניחו בארץ וכבר נתייאש מליטלו, חייב אף לר' יוסי. ועיי"ש בהמשך הירושלמי ובירושלמי שבת פי"ט ה"ד וה"ו, י"ז ע"ב, יבמות פ"ח ה"א, ט' ע"א. ודווקא בציצין שאין מעכבין את המילה, שמצוה לכתחילה להסירן בחול, וכן באכילת מצה שכל כזית וכזית מצוה היא, אבל בלולב אחרי שהניחו על גבי הארץ ונאסר בטלטולו, אפילו לר' יוסי חייב אם הוציאו לר"ה. ועיין בח"ד שפירש אחרת, עיי"ש. ועיין בס' ניר ספ"ג.