תוספתא כפשוטה על סוכה ב:י

157-58. לולב בין אגוד, בין שאינו אגוד כשר. ר' יהודה או' אגוד כשר ושאינו אגוד פסול. אף ברייתא זו היא בבבלי י"א ב', ל"ג א', מנחות כ"ז א'. ובירושלמי יומא פ"א ה"א, ל"ח ע"א, אין לה אלא רמז בלבד. ועיין במכילתא דרשב"י, י"ב כ"ב, עמ' 25, ומ"ש במחברתי "על הירושלמי" (ירושלים תרפ"ט), עמ' 28, ובתו"כ אמור ריש פרק ט"ז, ק"ב ע"ג. ועיין במכילתא דר' ישמעאל בא פי"א, עמ' 37, ובהערות הרח"ש האראוויטץ שם. ובכי"ע: בין אגוד בין שאינו אגוד פסול , ונמחקה המלה "פסול" ובין השורות הוגה "כשר". ולא הרגיש הסופר שיש לפניו השמטה, וצ"ל: בין שאינו אגוד [כשר. ר' יהודה אומר אגוד כשר, ושאינו אגוד] פסול. ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תרפ"ג, עמ' 385, שהביא את התוספתא, ויש שם השמטה אחרת, עיי"ש.

258-59. לא יאגדנו ביום טוב, אבל נוטל הימנו שרביט ואוגדו. ראבי"ה הנ"ל, רי"ץ גיאת ה' לולב, עמ' צ"ט, עיטור ה' לולב ח"ד, הוצ' רמא"י, צ"א ע"ד, ומשם, כנראה, בתניא ה' לולב סי' פ"ה. ובמנוה"מ ח"ב, הוצ' ענעלאו, ריש עמ' 428: כדגרסי' לא יאגדו ביום טוב. ובס' האורה, עמ' 116: אי לא אגדו מערב יום טוב לא יאגדנו ביום טוב, אבל מוציא ממנו שרביטו ואוגדו. והראשונים הנ"ל הביאוה כפירוש לבבלי ל"ג ב': ת"ר הותר אגדו ביו"ט, אוגדו כאגודה 33 בכי"מ: כמין אגודה. ובכמה מן הראשונים: באגודה, עיין ברי"ף ובר"ן שם ובשו"ת הריב"ש סי' קכ"ב. ועיין דק"ס, עמ' 104, הע' כ'. של ירק. ופירשו הר"ח והרי"ף ששוזר שני קצוות של הוצא (כלומר, שרביט הלולב) ונועצן וכו'. 34 בס' תוספות ירושלים או"ח סי' תרנ"א: ולולא דבריו יש לפרש ע"פ התוספתא לא יאגדנו בי"ט, אבל נוטל הימנו שרביט ואוגדו, והיינו כאגודה של ירק, דבירק אינו קושר בדבר אחר, אלא כורך בעלה מהירקות גופא. ולא גילה לנו הרב את מקורו. ועיין ר"ש פיאה פ"ו רמ"י ד"ה אגודי השום ובס' משנה ראשונה שם. אבל עיין בפיה"מ להר"מ שם. ומפירוש הר"ח כאן משמע כפירוש בעל תוספות ירושלים. ועיין בכפות תמרים שם ל"ג ב' ומ"ש ביצחק ירנן על הרי"ץ גיאת הנ"ל, הערה נ"ב (ובדק"ס הנ"ל). אבל בירושלמי אין זכר לברייתא זו, עיין מ"ש לעיל, סוף שו' 51–52, ד"ה וגירסת כי"ע.

359. אין אוגדין את הלולב אלא במינו וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ח. וכל הברייתא שלנו בבבלי ל"ז א', עיין מ"ש להלן. ועיין בבלי ל"א א'.

460-61. באנשי ירושלם. עיין דק"ס, עמ' 115, הערה צ'. 35 והוא מעיר שבכ"י ב' היה כתוב "ביחידי" ונתקן. ויותר נראה שהיה כתוב שם "ביהירי", עיין אוה"ג יומא, עמ' 51, וכאן, עמ' 116.

561. בגימוניות של זהב. וכ"ה במשנתנו הנ"ל. וכבר העיר הרב אפפינהיים במגצין של ברלינר ש"ב, עמ' 8, שבתרגום השומרוני מתרגם רבד הזהב (בראשית מ"א, מ"ב): גימון דהב. וכן מתרגם עגיל (במדבר ל"א, נ'): גימון. וברש"י ישעי' נ"ח, ה': אגמון. הוא כמין מחט כפוף, וצדין בו דגים. והעיר ר"י מאהרשען בהוצאתו של רש"י, עמ' 126: מפרשו נגד דעת הגמרא בקידושין ס"ב ב', ופירושו הוא זר. פירושו אינו זר כלל, שהרי כן יוצא מאיוב מ', כ"ו: התשים אגמון באפו וכו', ובתרגום שם מתרגם אגמון: אונקלא, כלומר, קרס. ועיין ירושלמי שבת פ"ה ה"ד, ז' ע"ג, ובבלי שם נ"ד ב', ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 104. ולפ"ז גימון הוא טבעת ושרשרת. וכן בס' המנוחה פ"ז מה' לולב הי"א (סוכה פ"ג), נ"א סע"א: גימון, ר"ל שרשרת וכו'. אבל הוא מסיים: ועיקר המלה מלשון גמי.

661-62. אמ' לו משם ראיה אף הן היו אוגדין אותו במינו מלמטה. וכע"ז במשנתנו הנ"ל. אבל כל זה ליתא במשנה שבירושלמי בכי"ל (ונוסף בגליון ע"י המגיה), בהוצ' לו, קויפמן, כי"מ, כ"י ב', במשניות כ"י עם פיה"מ להר"מ ועוד, עיין דק"ס, עמ' 114 הערה ז', ובמלא"ש למשנתנו. וכבר ראה לנכון בעל דק"ס שם שהגירסא שלפנינו במשניות היא הוספה ע"פ הברייתא שבבבלי ל"ז א', שהוסיפה שהושיבו לר"מ שמתחת לגימוניות היו אגודין במינו. נמצאנו למדים, שאף כאן הבבא שלנו לא הובאה אלא בבבלי גרידא, וליתא בירושלמי, עיין מ"ש לעיל סוף שו' 51–52, ד"ה וגירסת כי"ע. והגירסא "אמ' לו" גם בכי"ע. אבל בד ובכי"ל: אמרו לו. ולפנינו אפשר לפתור: אמר לו וכו', כלומר, ר' יהודה אמר לו, עיין דק"ס הנ"ל, ובאוה"ג, עמ' 116.

762-63. אמ' ר' לעזר בי ר' צדוק כך היו אנשי ירושלם נוהגין וכו'. בירושלמי פ"ג הי"ד, נ"ד ע"א: דאמר ר' אילא ותניי תמן כך היה המנהג בירושלם וכו'. ולפ"ז מעיד לנו הירושלמי בפירוש שזו היא ברייתא בבלית, עיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 199, הלכות הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ד הערה ז', והרשימה הארוכה (של תניי תמן-ברייתא בבלית) במחקרים בברייתא ותוספתא להר"ח אלבק, עמ' 86 ואילך. ובבבלי כאן מ"א ב': תניא ר' אלעזר בר' צדוק אומר כך היה מנהגן של אנשי ירושלים וכו', כל הברייתא, בשינויים קלים.

864. עמד לקרות בתורה ולישא את כפיו מניחו בארץ. וכ"ה בבבלי: מניחו על גבי קרקע. ובירושלמי: נותנו לחבירו. ועיין מ"ש להלן בסוף פירקין. ופירש"י: צריך להניח הלולב לפי שגולל ס"ת ופותחו. ובראבי"ה ח"ב סוף סי' תרפ"ט, עמ' 294, פירש משום שצריך להחזיק בעמודי התורה. ועיין בהערות שם.

965. נכנס לבק' את החולי' ולנחם אבלים לולבו בידו. כל זה נשמט בכי"ו ע"י הדומות, וישנו בד ובכי"ע. וכ"ה הסדר בבבלי מ"א ב' הנ"ל. אבל בכי"ע: נכנס לנחם אבלים לולבו בידו, נכנס לבקר חולים לולבו בידו. וכ"ה הסדר בבבלי בכי"מ. ובדק"ס, עמ' 128, הערה ז', מעיר על גירסת כי"מ: וכ"ה הסדר בילקוט (אמר רמז תרנ"א) וברא"ש (פ"ג סי' ל"ב), וכ"ה בשבת י"ב א', ב', וסדר הדפוס נראה נוח. ויש להוסיף גם טאו"ח סוף סי' תרנ"ב. ולכאורה אין להחליט בוודאות שהסדר שלנו ושל הדפוסים בבבלי כאן הוא הנכון, שהרי מבואר בר"מ פי"ד מה' שמחות ה"ז שנחום אבלים קודם לבקור חולים. אלא שבר"מ עצמו בפ"ז מה' לולב הכ"ד הקדים בקור חולים לנחום אבלים. ולא עוד אלא שלדעת ר"א בר' צדוק שלנו אפילו בית המשתה קודם לנחום אבלים. עיין להלן מגילה פ"ג, שו' 45–46. ועיין ש"ך יו"ד סוף סי' של"ה, ולפיכך העתיק הר"מ בה' לולב כגירסא שלפנינו. ובירושלמי כאן חסר לגמרי "ולנחם אבלים", וכבר נשאל רב שרירא (אוה"ג עמ' 56): הא דאמור רבנן לנחם אבלים וכו', כך שמענו מזקנינו, דהא מילתא בזמן שהמת נפטר ביום טוב או במועד, והחי מעותד למינקט ימי אבל אחר כן, אעפ"י שאינו נוהג אבלות בחג, אלא שחבריו הולכין אצלו ויושבין עמו כדי ליישב דעתו, וקא מדמי ליה תנא להא מילתא, כמי שבא לנחם אבילים. ובירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ב, קראו למנחמי אבלים בשבת ויו"ט: מראי פנים מפני הכבוד. 36 עיין להלן, עמ' 1252, ומ"ש הגרי"ב זולטי בספרו משנת יעבץ סי' ל"ז. וכן לעיל שם ה"ב, פ"ב ע"א, אסרו לקרובי האבל לעמוד מחוץ לסוכה, אם היתה לו לאבל סוכה קטנה, עיי"ש. ואין כאן מצות ניחום אבלים כלל, ובוודאי שבכגון דא מצות בקור חולים קודמת, כמו שפירש באו"ש פ"ו מה' שמחות ה"ז.

1066. נכנס לבית המדרש וכו'. פירש"י: טריד בשמעתא ויפול מידיו. ובירושלמי חסר כ"ז.