תוספתא כפשוטה על סוכה ב:ז

147-48. לולב העשוי כמין חרות או שנפרצו רוב עליו פסול. תמים דעים להראב"ד סי' רל"ב, והובא בס' המכתם, עמ' 68, ועיי"ש עמ' 73, הלכות לולב וארבעת מינים של הראב"ד, לפי מגן אבות למאירי, עניין כ"א, עמ' קל"ה (עיי"ש עמ' ק"ג), מאירי כאן כ"ט ב' (79 ע"א). ועיין בראשונים שנציין להלן. ובמשנתנו רפ"ג: לולב וכו' נפרצו עליו פסול, נפרדו עליו כשר. ופירשו בבבלי ל"ב א': אמר רב פפא נפרצו דעביד כי חופיא, נפרדו דאיפרוד אפרודי. וכבר העיר הר"ח ועוד על ב"ק צ"ו א': לוליבא ועבדינהו הוצי וכו', הוצי ועבדינהו חופיא. ומכאן שחופיא היא מכבדת שנעשית מעלי הלולב שאוגדים אותם אחרי שחותכים אותם מן הלולב. ולפיכך פירש"י (כ"ט ב' ד"ה נפרצו) שנפרצו עליו פירושו שנפרצו מן השדרה ואינם מחוברים אלא על ידי אגד, והיינו כמכבדת זו שההוצין שלה מחוברין ע"י אגד. אבל הר"מ בפיה"מ רפ"ג ובחיבורו פ"ח מה' לולב ה"ג ועוד ראשונים פירשו שנפרצו פירושו שנשברו ונדלדלו מתוך השדרה ועדיין תלויין בה. ובפיה"מ כתי"י מצויה גם הצורה של לולב שנפרצו עליו, והוא לולב שעליו נשברו ותלויין בראשיהן למטה, כאצבע מדולדלת שהיא תלויה וחודה למטה, אף שהיד פרוסה למעלה. ולפי זה כי חופיא, פירושו כמכבדת זו שהיא קשורה למעלה בראשי ההוצין, וראשי העלים הם למטה. וכן בר"ח כי"ר: נפרצו וכו' שנתרו מן השדרה והן הן תלויין בה, ולפנינו בטעות: ואין הן וכו'. וכן, כנראה, פירש גם הרי"ף. והראב"ד פירש (עיין במגן אבות הנ"ל, עמ' קכ'ו) שההוצין הנחתכין לאורכן, אחד לשנים ושנים לארבע 18 ועיין בהשגות שהביא במגיד משנה פ"ח מה' לולב ה"ג ובראשונים שצוינו להלן בפנים ד"ה וכן הביאו. ובאהל מועד לר"ש ירונדי ח"ב (ח"ג), ל"ט ע"ב: לולב שנפרצו עליו, פי' שנחתכו רוב העלין לאורכן באמצע פסול. כך פי' הרמב"ן . ועיין בתוספות כ"ט ב' סד"ה נפרצו. ועיין במ"מ הנ"ל ובמגן אבות למאירי, עמ' ק"ג. ובפריטי הרמ"ה ב"ק צ"ו א' (לפי שטמ"ק שם): ועבדינהו חופיא שחלק את העלה לכמה רצועות, והם נקראין חופי', קני, דהא אכשרינהו למלאכה. נקראין חופיא, על שם שעושין מהם חפוי הכלים והמניפות, גם עושים מהם שרשרות לתלות בם כל דבר. ועיין ב"ק צ"ו א' ובחידושי הראב"ד שם, עמ' רל"ד. ולהלן נראה שמלשון התוספתא כאן משמע יותר כפירוש הרי"ף והר"מ. ובבבלי ל"ב א': חרות פסול, דומה לחרות כשר, וכ"ה בירושלמי פ"ג ה"א, נ"ג ע"ג, ופירש"י וסייעתו: חרות קשה שנעשה חריות וכו', דומה לחרות. התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ. אבל הגאון (לפי אוה"ג, ריש עמ' 38) כתב: נפרדו עליו כשר, וזהו דומה לחרות, כי דקאמרינן דומה לחרות כשר, וכיון שעברו עליו כשלשה חדשים מתפרדין עליו לגמרי, ויוצא מכלל לולב לגמרי, ונקרא חרות, כמשנתינו (צ"ל: כמו ששנינו) חריות של דקל שגדרו (צ"ל: שגדרן) לעצים (שבת נ' א' ובמקבילות). וכל התשובה (עד כאן) כמעט מלה במלה הובאה בעיטור ה' לולב רח"ב, הוצ' רמא"י פ"ט ע"א, בשם [ושדרו] ממתיבתא, עיי"ש. ועיין גם במנהיג ה' סוכה סי' ט"ו, ס"ו ע"ב (בשם רב האיי? עיין בריש הסימן שם). וכן בר"ח במקומו: דומה לחרות, כגון שנפרדו עליו. וכן בריצ"ג ה' לולב, עמ' ק"א. וכן בס' האורה, סוף עמ' 115: דומה לחרות כשר, והיינו נפרדו עליו, ועיי'ש להלן, עמ' 116. ובובר בהערה כ"ג שם כתב שפירוש זה צריך למחוק מן הספר, ובאמת יש למחוק מן הספר את הערתו ולא את דברי בעל ס' האורה שהן מסורת של גאונים. ועיין בירושלמי פ"ג ה"א, נ"ג ע"ג, ובאהצו"י שם, עמ' 97 ואילך. ובתוספתא כאן פירושו לולב העשוי כמין חרות, והיינו שנפרדו עליו לגמרי (כפירוש הגאון הנ"ל), ונעשו כענפים של דקל, כחריות. וכן אפילו אם לא נתקשו אלא שהפרידן בכח עד שהורידן וראשיהן למטה (כפירוש הרי"ף והר"מ) נפסל הלולב. ולפ"ז לולב כמין חרות, ולולב שנפרצו עליו הם מעניין אחד. וכן בר"מ ה' לולב הנ"ל: נפרצו עליו, והוא שידלדלו משדרו של לולב כעלי החריות פסול. וניסח ע"פ התוספתא כאן. ובתוספתא כאן מפורש: או שנפרצו רוב עליו. והוכיח מכאן הראב"ד הנ"ל (עיין מגן אבות הנ"ל, עמ' קל"ה) שכמה מן הפסולין אין פוסלין אלא ברוב, שאף חלוקת התיומת ונטילתה ברובה, וכן נפרטו העלין בהדס ובערבה, ברובן, והאי רובא נמי בין ברוב העלין ובין ברוב כל עלה ועלה, וכן ביבשות לולב והדס וערבה וכו', וכן נקטם ראשו, היינו רוב ראשו, וכן בניטלה פיטמתו של אתרוג. וכע"ז הביא בשמו בס' המנוחה פ"ח מה' לולב ה"ד, נ"ד ע"ב. וכן הביאו מכאן שצריך פריצת רוב עלים בלולב, בראשונים שהבאנו לעיל בתחילת דברינו, ובתוספות כ"ט ב' ד"ה נפרצו ובתוספ' הרא"ש שם ולהלן ל"ב א' סד"ה ונחלקה, ובפסקיו פ"ג סי' ג' וסי' י"ג, בריטב"א כ"ט ב' ד"ה נפרצו, בס' אדם לרבינו ירוחם, נתיב ח' ח"ג, בר"ן רפ"ג ד"ה נפרצו, ובאהל מועד לר"ש ירונדי ח"ב (ח"ג), ל"ט ע"ב. ובכי"ל כאן חסרה המלה "רוב" בטעות, והנוסחא שלפנינו מקויימת ע"י שאר הנוסחאות וכל הראשונים הנ"ל. וכתב במגן אבות למאירי, קל"ז ע"א: ומ"מ נראה דאפי' לפירוש רבינו שלמה ז"ל שפי' בנפרצו שנעקרו לגמרי ואגדן עם השדרה, דלא פסלי אלא ברובא. וכדבריו מפורש בסדור רש"י, עמ' 136, ובמחזור וויטרי, עמ' 426. אבל בעל השלמה פוסל אפילו במקצת עלין, עיין בס' המכתם, עמ' 68, ובהערת הר"א סופר שם, הערה מ"ו.

248-49. ערבה של בעל ושל הרים כשירה, אם כן למה נאמ' ערבי נחל פרט לצפצף. במשנתנו פ"ג מ"ג: והצפצפה פסולה וכו' ושל בעל כשרה. ובתו"כ אמור פט"ז ה"ו, ק"ב ע"ד: וערבי נחל, אין לי אלא של נחל, של בעל ושל הרים מנין, ת"ל וערבי נחל. אבא שאול אומר ערבי נחל שתים, ערבה ללולב וערבה למקדש. וכ"ה בבבלי ל"ג סע"ב, אלא שגורס: ת"ל ערבי נחל מכל מקום. ובוי"ר פ"ל, ח', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תש"ז, וכן בפסיקתא דר"כ פסי' כ"ח, קפ"ד ע"א, כגירסת התו"כ, אלא שבמקום "של בעל" גורס "של בקעה". ובכמה כי"י של וי"ר: ת"ל וערבי נחל מכל מקום. והסיום "אם כן למה נאמ' וכו'" חסר שם. אבל בירושלמי פ"ג ה"ג, נ"ג ע"ג: של בעל ושל הרים מניין תלמוד לומר וערבי. אבא שאול אומר וכו' וערבה למקדש, א"כ למה נאמ' וערבי נחל פרט לצפצפת, עיין בהגהות יפה עינים ל"ג ב'. ולפ"ז הסיום הוא לכולי עלמא, וכמו שאמרו בבבלי ל"ד א': ת"ר ערבי נחל הגדילות על הנחל, פרט לצפצפה הגדילה בין ההרים. ולפ"ז ערבה שמטבעה גדילה על הנחל, אע"פ שמצאה בהרים כשרה, אבל אם דרכה לגדול בהרים, אעפ"י שמצאה גדלה בנחל פסולה, 19 ועיין ר"ח שם ובדק"ס, עמ' 105, הע' פ', ובברייתות שבבבלי ל"ג ב'. ועיין יחזקאל י"ז, ה', ובבבלי ל"ד א'. ועיין בפיה"מ להר"מ פ"ג מ"ג ובחיבורו פ"ז מה' לולב ה"ג. ועיין ריטב"א ל"ג סע"ב ד"ה ת"ר שדחה את דברי התוספות ל"ד א' ד"ה ורבנן. ועיין בתוספות הרא"ש ל"ד א' ד"ה ורבנן ובפסקיו פ"ג סי' י"ג, ובשלטה"ג בשם לשון ריא"ז. ודברי אבא שאול שבמקורות הנ"ל הם להלן רפ"ג.

349-50. אי זהו צפצף העשוי כמין מסר. ובבבלי ל"ד א': צפצפה וכו' ופיה דומה למגל. והא תניא דומה למגל כשר, דומה למסר פסול. אמר אביי כי תניא ההיא בחילפא גילא, כלומר דווקא מין ערבה זה שגדל על הנחל דרך עליו להיות דומים למגל, וכשר. ובירושלמי פ"ג ה"ג, נ"ג ע"ג: אי זו היא של צפצפת העשויה כמין מגל. תני כמין מגל פסולה. כמין מסר כשירה. אבל בכי"ל שם: כמין מסר פסולה , ומחק המגיה "פסולה" ותלה בין השורות "כשירה". והנכון כמו שהוא בגוף כי"ל. ועיין מ"ש בברכי יוסף או"ח סוף סי' תרמ"ז. ובבבלי שבת ל"ו א': דאמר רב חסדא הני תלת מילי אישתני שמייהו מכי חרב בית המקדש וכו' ערבה צפצפה, צפצפה ערבה. וכן צ"ל גם בסוכה ל"ד א', כגי' כ"י ב', עיין דק"ס שם, עמ' 105, הערה א'. ובסדור רב סעדיה, עמ' רל"ו: ותיאור הערבה, מין שקנה שלו אדום ועליו מרובים, וקצוות עליו חלקות הוא הנלקח, אבל מין שקנהו לבן ועליו עגולים, וקצוות עליו פגומות כמסור הוא פסול. והראשון (כלומר, הכשר) נקרא בארץ ישראל ומצרים צפצפה (כלומר, בלשון ההמון, עיין רש"י שבת ל"ו א' ד"ה לשופר), והשני (כלומר, הפסול) ערבה. וראיתי אנשי הארץ הזאת מחליפים את שני השמות האלה. ועיין מה שהאריך בזה ר"ע לעף בספרו פלורה ח"ג, עמ' 326 ואילך.

450. אי זהו ערבה כשירה קנה שלה אדום וכו'. ירושלמי הנ"ל סה"ג, כגירסת התוספתא, בשינוי סדר. ובבבלי ל"ד א': ת"ר אי זהו ערבה ואיזהו צפצפה, ערבה קנה שלה אדום, ועלה שלה משוך (עיי"ש ל"ג סע"ב) ופיה חלק, צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול, ופיה דומה למגל וכו', עיין מ"ש לעיל בסמוך ד"ה איזה צפצף.