תוספתא כפשוטה על סוכה ב:ח

151-52. הדס וערבה שנקטמו תימרות העולות מתוכה כשרות. וכע"ז בד. [תיקונים והשלמות: נשמט: וכן במגן אבות למאירי, עניין כ״א, עמ׳ ק״כ: ועוד מצאתי לי ראיה ברורה בבריותא של סוכה, והוא שנאמר בה בפרק שני הדס וערבה שנקטמו תמורות 23 בעיטור ה׳ לולב, הוצי רמא"י צ״א ע״א: "תני עולא בר חיננא נקטם ראשו ועלתה בו תמרה מעיו״ט כשר (בבלי ל״ג א׳). ופי׳ רבותינו תמרה ענבה. וי״מ תמורה ״. ובפתח הדביר שם פירש לנכון: תמורה. שעלה במקומו אחר, תמורת זה שנקטם. ברם מתוך גירסת המאירי בתוספתא אנו רואים שאין כאן אלא שינוי כתיב, והיא תמרה, היא תימרה, היא תמורה. העולות מתוכה כשרות. 24 בדבריו אפשר לטעות ולחשוב שהוא מפרש את התוספתא כפירוש בעל תוספות ירושלים שהבאנו בפנים הספר (עיין לעיל שם בדברי המאירי), אבל אין הדבר כן, והוא מביא מכאן ראייה "על הדרך שביארנו", ועיין לעיל במגן אבות שם, ריש עמ׳ קי״ח שכתב: ״וכבר מצאתיה כן בבריתא, כמו שנבאר למטה״, והיינו שדין ערבה כדין הדס. והוא בעצמו כותב בבית הבחירה במקומו (מ״ב ע״ד מן הספר): בנקטם ראשו האמור בהדס שפירושו ראש העלה, או העלים שבראשו, שכל שנקטם ראש העלה שבראש הבד אף במיעוטו פקע הדרו, ומ״מ אם היתה בו חסרה, והוא בליטה הנעשית בראש העלה לפעמים בהדס ובערבה (רמז לתוספתא כאן) כשר. ופירש את התוספתא כמו שפירש בבבלי, כפירוש המפרשים כאן. ולעומת זה הראב״ד שגרס בתוספתא כגירסת כי״ע, וכעין גירסת הבבלי, הביא ממנה ראייה (מגן אבות הנ״ל, עמ׳ קל״א) שאם נקטמו העלים גרידא כשירה (עיין מ״ש בעמ׳ 860). וכל קדמון וקדמון בשיקול דעתו בעניין. וגרס כגירסת ד וכי״ו.] ופירשו כל המפרשים ע"פ הבבלי ל"ג א', שהכוונה שנקטמו ראשיהן, ועלו תמרות מתוכן, וכן הגיה הגר"א בפירוש. וקשה מאד לפרש כן בנוסח שלנו. והפירוש הנכון הוא בתוספות ירושלים להרי"א איסערלין או"ח סי' תרמ"ו שכתב שם על דברי הרמ"א בשם הר"ן (למשנתנו ד"ה נקטם ראשו) שבהדס וערבה לא מיקרי נקטם, אלא דווקא אם נקטמו העצים ולא העלים: "וכה"ג תניא בתוספתא הדס וערבה שנקטמו תמרות העולות מתוכן, כשירות. אולם הגר"א הגיה שם". הרי לך שפירש שהכוונה לקטימת התמרות שבהדס וערבה שלמים, ולא איירינן כלל בנקטמו ראשיהן, ועלו בהן תמרות. ועיין בפי' הראב"ד לתו"כ, ק"ב סע"ד, ובשבה"ל השלם, קס"א ע"א. 20 ומהות התמרות של הדס וערבה לא נתבררו לי בדיוק, עיין ערוך ערך תמר א', רש"י ל"ג א' ד"ה ועלתה, בפיה"מ להר"מ פרה פי"א מ"ז, בתוספתא שם ספי"א, ומ"ש לעף בפלורה וכו' ח"ב, עמ' 261. ברם בכי"ע: הדס וערבה שנקטמו, ותמרות עולות מתוכן כשרים. וכע"ז גם בכי"ל. וכן מעתיקים הראבי"ה ח"ב סי' תרפ"ג, עמ' 385, ור' יעקב מווירצבורג לפי שבה"ל השלם סי' שנ"ה, קס"א רע"א, ולהלן למטה שם (עיין מ"ש להלן) בשם התוספתא כגירסת כי"ע וכי"ל. ופירשו רבינו יעקב הנ"ל והרב ר' אביגדור כ"צ (ועיין להלן) שהכוונה לנקטם ראש ההדס, או הערבה, ואח"כ עלו תמרות בראשיהן. ועיין באליהו רבה או"ח סי' תרמ"ז אות ו'. וכן גרס גם הראב"ד בתוספתא, ופירש כנ"ל, עיין מ"ש להלן בסוף דבור זה. ובבבלי ל"ג א': תני עולא בר חיננא נקטם ראשו (כלומר, של הדס) ועלתה בו תמרה כשר, ועיין להלן שם בבבלי שמוכח משם שאף בתלוש יתכן שתעלה בו תמרה. 21 בכתוב שם להראב"ד ("הסגלה" של הרמ"ז חסידה חמ"א, עמ' 28) לא גרס להלן שם בבבלי "מערב יו"ט", וכן ליתא בכ"י ב' ובכמה מן הראשונים, עיין דק"ס, עמ' 101, הע' ד', אלא שרבינו פירש שם: ובודאי במחובר, דבתלוש לא הוי כלל, ולצאת בו בחולו של מועד קא מיבעי ליה. ולא הבינותי את הסוגיא שם לפי פירוש זה, ואיזה דיחוי יש כאן, והרי במחובר לא היה מעולם ראוי לצאת בו [תיקונים והשלמות: בעל המאור מקיים את הגירסא בבבלי שם: נקטם ראשו ועלתה בו תמרה ביום טוב 25 שלא כגירסא שלפנינו בדפוסים, ברש"י בעל העיטור ועוד. וטעמו משום שהשאלה היא בנראה ונדחה גרידא, ומדברים בנקטם ביום טוב, שכבר נראה, והראב״ד מקבל את עיקר דבריו 26 שהרי הוא כותב: ולא פירש אם במחובר וכו', שמע מינה שהוא סובר שאף במחובר אפשר לקיים את פירושו של בעל המאור שם. אלא שמשיג עליו למה לא הזכיר שמדברים בנקטם במחובר ועלתה במחובר. ולפיכך יש לשאול אם נקטם במחובר, הרי לא נראה מעולם והוי דחוי מעיקרו. אבל אין ספק שהראב״ד שהוא יחיד בפירושו (בבית הבחירה להמאירי שאב כאן מדברי הראב״ד) קולע כאן למציאות, ומפרש בדיחוי מעיקרו דווקא (שלא כבעל המאור), כפירוש הראשונים לגירסא שלנו, ומן הגמרא אין הוכחה כלל שהתמרה עלתה בתלוש, ואני נגררתי אחרי שאר כל המפרשים. ובספר יד דוד במקומו: ״כוונת רש״י לפי פשוטו דלא נטעי לפרש שנקטם ראשו במחובר ועלתה בו תמרה בי״ט, ונקצץ בי״ט ע״י גוי, או שלא במתכוון, ופירוש זה בוודאי לא ניתן להאמר מכמה קושיות, לכך הוצרך רש״י לבאר דבתלוש הוא, דאעפ״כ יכול לעלות בו תמרה״. ולא באר הרב את ה״כמה קושיות״, ולמה פירוש זה ״לא ניתן להאמר״.]. ופשיטא שאין לעלות על הדעת שהראב"ד סובר שיוצאים גם במחובר [תיקונים והשלמות: וכו׳. עיין בארחות חיים להר״ן כהנא סי׳ תרנ״א ס״ק י״ז בהוספות מהרש״ם 26 בנדון שלפנינו שאנו עוסקים בהדס ובערבה נופל אחד מטעמיו העיקריים, ובן מתבטל נימוקו של ר׳ יוסף ענגיל שהבאנו שם. ואין להביא ראייה מדברי הראב״ד עצמו כאן שכותב ״ולצאת בו בחולו של מועד קא מיבעי ליה״, ואם יוצא במחובר, הרי השאלה קיימת גם ביו״ט ראשון, שהרי אפשר לומר שרבינו נקט שהבעיה היא בלקיחה בהיתר, וביו״ט אסור מדרבנן להשתמש במחובר, עיין בדברי מהרש״ם הנ״ל, ולפיכך כתב שהכוונה לחולו של מועד.], כשיטת הצל"ח בשבת קל"א א'. וכבר נדחו דבריו ע"י כמה מן האחרונים. ועיין גם בגליוני הש"ס לר"י ענגיל, סדר מועד, ח"ב, ירושלמי זרעים כ"ג, כ"ג ע"ג, אות רי"ח. ועיין בכפות תמרים ל"ג א' ד"ה כתוב בסוף לשון רש"י. וברי"ף פ"ג סי' אלף כ"ו הביא ברייתא זו, והסיק שאין הלכה כמותה, מפני שנפסקה הלכה (בבלי ל"ד ב') כר' טרפון במשנתנו (פ"ג מ"ד) שאפילו כל ההדסים קטומים כשר, וממילא אפילו לא עלתה בו תמרה כשר. ברם בבבלי לא נזכרה "ערבה", אבל בתוספתא הרי מפורש שאף בערבה הדין כן, ובה לא נחלק ר' טרפון להכשיר אפילו קטומה. אמנם הר"מ בפיה"מ (פ"ג מ"ג) ובפ"ח מה' לולב ה"ו מכשיר גם בערבה קטומה, 22 ועיין בס' יריאים השלם סי' תכ"ב, רמ"ב ע"א. אבל רוב הראשונים חולקים עליו 23 עיין במגיד משנה במקומו, ברי"ץ גיאת ה' לולב, עמ' ק"ה, ובהע' קי"ט שם, בפיסקי רי"ד ל"ד ב', ברא"ש פ"ג ריש סי' י"ד, ומש"ש בשם הרי"ד הנ"ל. וכן פסק בשו"ע או"ח סי' תרמ"ז ס"ק ב'. וסוברים שאפילו ר' טרפון פוסל בערבה קטומה. וכבר ראינו לעיל שבראבי"ה ובשבה"ל השלם (בשם הר"י מווירצבורג, עיין להלן) הביאו את התוספתא להלכה. וכן כתב הראב"ד (שפוסל בין בהדס קטום, בין בערבה קטומה, עיין להלן) בה' לולב שלו (לפי מגן אבות למאירי, קל"א ע"א): וכעין מה שאמרו בהדס נקטם ראשו, שפירושו על [כל] פנים ראש העץ ולא ראש העלה, שהרי נאמר עליו עלתה בו תמרה, וכן בערבה . ועיין בפי' הראב"ד לתו"כ ק"ב סע"ד, שצויין לו לעיל בסמוך סד"ה הדס. ברם הראב"ד ועוד טענו, שמן המשא והמתן בבבלי ל"ג א' בברייתא של עולא בר חיננא משמע שהלכה כמותה, 24 וכן בה"ג ה' לולב, ד"ו ל"ד ע"א, ד"ב עמ' 170, בהלכות פסוקות, עמ' ל"ב, ובר"ח ל"ג א' הביאו ברייתא זו, אע"פ שפסקו כר' טרפון שהדס קטום כשר. ולפי זה אף הברייתא בתוספתא כאן הלכה היא. וחידש הראב"ד 25 תמים דעים סי' רכ"ח, ס' המכתם, עמ' 75 ואילך, מגן אבות למאירי, עמ' קט"ו ואילך. שנקטם ראשה שבמשנתנו (פ"ג מ"ג) ושבברייתא פירושו כפשוטו, נקטם העץ מראשו, אבל "קטומים" שבמשנתנו (מ"ד שם) פירושו קטומים וחתוכין מן הגזע, בניגוד לשאינו קטום, שהוא הקנה הרך של ההדס הצעיר שאפשר לעקרו עם שרשיו, והוא שלם, ולא נקטמו ענפים ממנו, ועיין בר"ן בהסברו של בעל המאור, ופירש אחרת. ועיי"ש שהאריך להביא ראיות מן התו"כ והירושלמי. ואעפ"י שהרמב"ן במלחמות ובקונטרס שחיבר נגד שיטת הראב"ד בלולב הרבה להשיג עליו, כבר יישב וביסס במגן אבות למאירי הנ"ל, עמ' קי"ז ואילך, את שיטת הראב"ד. ולפי שיטת הראב"ד וסייעתו בין הדס ובין ערבה שנקטמו ראשם פסולים, ואם עלו בהם תמרות כשרים, עיין בהשגות פ"ח מה' לולב ה"ו. ובשבה"ל השלם סי' שנ"ה, ק"ס סע"ב: נראה לי לפרש דברי ר' טרפון דמכשיר בקטומין, כגון שעלו תמרות בראשיהן, כדתני עולא בר חיננא נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר, אבל אם לא עלתה בו תמרה פסול. וכן קבלתי מפי הר"ר יעקב מבירצבורק נר"ו דהלכתא כעולא בר חיננא, דליכא מאן דפליג עליה, והראה לי לשון התוספתא דקתני, הדס וערבה שניקטמו ותמרות עולה מתוכן כשירין. ולהלן שם: והוספתי לשאול מלפני הר"ר אביגדור כהן צדק ז"ל, קשיא לי דבמתניתין תנן נקטם ראשו פסול, ובברייתא וכו', ולקמן פסקינן כר' טרפון דמכשיר בקיטומין, [אמנם הר"ר יעקב אשכנזי פי' לי דר' טרפון דמכשיר בקיטומין], 26 המוסגר במרובעים חסר בגוף הנוסח שפרסם בובר, אבל כ"ה בכ"י ב' (לפי בובר שם הע' ט"ז), וכן מוכרח מן העניין, והנוסח שהדפיס בובר אינו מובן כלל, ויש בו סתירה מיניה וביה. ובעל שבה"ל כותב בשאלתו לר"א כ"צ שר' יעקב אשכנזי, והוא ר' יעקב מבירצבורג, הראה לו את התוספתא, כמו שמפורש בפיסקא שהעתקנו לעיל. ועיין במבואו של בובר שם, עמ' 12, סוף הע' צ"ט, שהעיר שר' יעקב אשכנזי הוא בוודאי ר' יעקב מבירצבורג שהביאו באותו סימן. אבל באמת אין כאן הבאה, אלא חזרה ממש על דבריו של ר' יעקב מבירצבורג שהוא מכנהו בשאלה לר"א כ"צ: ר' יעקב אשכנזי. כגון שעלו בו תמרה, והראה לי התוספתא דתני התם הדס וערבה שנקטמו, ותמרות עולות מתוכן כשירין. והשיב לי (כלומר, ר' אביגדור כ"צ) וכו', כולהו דלא כר' טרפון, ואנו אין לנו אלא מה שפסק שמואל בגמרא (ל"ד ב') בהדיא הלכה כר' טרפון, דקטומין כשרין אף בלא תמרה, וברייתא דתוספתא לא אלימא מברייתא דתני עולא בר חיננא דמייתי בשמעתין, ולא מסתבר למימר דר' טרפון לא הכשיר בקטומין אלא בתמרה וכו'. ועיין בשבה"ל הקצר סי' קי"ג. ויתכן מאד שכל הראשונים שפוסלים בערבה שנקטם ראשה, שלא הביאו את התוספתא כאן שמכשירה גם בערבה שנקטם ראשה ועלתה בה תמרה, משום שהיתה לפניהם הגירסא כאן כגירסת ד וכי"ו, ואין מדברים כלל בערבה שנקטם ראשה ועלתה בה תמרה, אלא בקטימת התמרות בערבות שלימות, ואינה עניין כלל לנידן שלהם. וכן כתב בס' המנוחה פ"ח מה' לולב (פ"ד מה' סוכה) ה"ה, נ"ד ע"ב, בשם הרב ר' שמואל בר' דוד 27 עיין מ"ש עליו ר"ז בינידיקט בקרית ספר שכ"ז, עמ' רל"ח ואילך. שר' טרפון אינו מכשיר אלא בהדס קטום בלבד, וטעמו "משום דהדס אחר שנתלש מן הקרקע ונקטם ראשו יכול לעלות בו תמרה, והוי כאילו לא נקטם, 28 בצפנת פענח על הר"מ פ"ח מה' לולב ה"ו כתב: "נ"ל דס"ל הטעם משום דכיון דחזינן דמשוינן דין האתרוג לטריפות (ל"ו א'), וכמו דבטריפה אמרינן בחולין דף ס"ח ע"ב דלא מצינו טריפה שחוזרת להכשירה, הכי נמי כיון דמבואר דאם עלתה בו תמרה כשר, שוב לאו הויא פסול, ולא דמיא להך דענביו מרובין מעליו וכו', והנה בתוספתא כאן מבואר דגם גבי ערבה מהני אם עלתה בו תמרה, לכן מכשיר רבינו גם גבי ערבה אם נקטם". וכיון הרב ז"ל בדיוק לסברת הר"ש בר' דוד, אלא שהרשב"ד כתב לשיטתו שלא הכשיר ר' טרפון אלא בהדס קטום, ולא בערבה. ואשר לתוספתא כאן, עיין מה שהסקנו להלן בפנים, שהיתה לפניו כאן גירסת הדפוסים וכי"ו. מה שאין כן בשאר מינין, והיינו דאמרינן בגמרא נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר, ובשאר מיני לא אמרינן הכי, ש"מ דבהדס אפשר, ושאר מיני לא אפשר". ולפי גירסת כי"ע, כי"ל, הראב"ד, ראבי"ה ור' יעקב אשכנזי בתוספתא, מפורש כאן שלא כדבריו. אבל לפי גירסת ד וכי"ו בתוספתא אין מדברין בתמרות שעלו אחרי הקטימה, אלא בתמרות שעלו במחובר, וזה יתכן גם בערבה, ואינו עניין כלל לדברי ר' שמואל בר' דוד. 29 ומ"מ צ"ל לשיטתו שהמשא והמתן בבבלי ל"ג א' הוא דלא כר' טרפון. ואנו לא באנו כאן לבאר את המציאות בטבע, אלא להבין את שיטות רבותינו, ולעמוד מתוך דבריהם על הנוסח שהיה להם בתוספתא. ועיין רש"י ל"ג ב' ד"ה ועלתה, אלא שכבר רמזנו לעיל, הערה 20, שיתכן שלא בכל מקום "תמרות" מסמנות את אותו חלק של הצמח. וגירסת כי"ע וכי"ל יש לה קיום יותר 30 שהרי היא מקויימת ע"י הראבי"ה, הראב"ד, ר' יעקב מבירצבורג, ר' אביגדור כ"צ ובעל שבה"ל. מאשר גירסת ד וכי"ו, והיא מתאימה לברייתא של עולא בר חיננא בבבלי הנ"ל. וכבר שערנו בתס"ר ח"א, עמ' 199, שמכאן ואילך עד סוף הפרק שאב מסדר התוספתא מקובץ של ברייתות בבליות, ולברייתא שלנו אין רמז בירושלמי, אבל היא קרובה לברייתא הבבלית הנ"ל. ועיין מ"ש להלן. ועכשיו אני רואה שקובץ הברייתות הבבליות כולל גם את כל הלכה א' של פרק ג' להלן.

252. שיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ארבעה וכו'. כל הברייתא כלשונה ממש בבבלי ל"ב ב'. ובירושלמי פ"ג ה"א, נ"ג ע"ג, בשינוי לשון, ונוספו שם דברי חכמים שחולקים על ר' טרפון שלהלן, שאינם בתוספתא ובבבלי, עיין מ"ש לעיל, סוף שו' 51–52, ד"ה וגירסת. ובמשנתנו רפ"ג: לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר. והמלים "כדי לנענע בו כשר" חסרו בין לפני הירושלמי ובין לפני הבבלי. וכן אמרו בירושלמי פ"ג ה"א, נ"ג ע"ג: ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן, כיני מתניתא כדי לנענע בו כשר. וכן מפורש בבבלי ל"ז ב' (בכי"מ): נענוע מאן דכר שמיה. חסורי מחסרא והכי קתני כל לולב [שיש בו] שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר וכו'. וכן שם ל"ב ב': לולב שיש בו שלשה טפחים. אמר רבי יהודה אמר שמואל שיעור הדס וערבה שלשה, ולולב ארבעה, כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח, ור' פרנך אמר ר' יוחנן שדרו של לולב (כלומר, לבד מן העלין שמתארכין למעלה מן השדרה) צריך שיצא מן ההדס טפח. תנן לולב שיש בו שלשה טפחים כשר. אימא כדי לנענע בו (כ"ה בכי"מ). מר כדאית ליה ומר כדאית ליה. וע"פ הירושלמי והבבלי קבעו בגוף משנתנו "כדי לנענע בו", כמו שהוכיח לנכון ע"פ הנ"ל מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 273 ואילך, עיי"ש. ולהלן שם בירושלמי: ר' זעורא בעי לולב טפח מלבד שזרה וכו' ר' פרנך רב מתנה יוסי בר מנישא בשם רב לולב טפח מלבד שזרה. ולפי גירסא זו צריך שיצאו העלין למעלה מן השדרה טפח, כפי שפירשו המפרשים בירושלמי, והוא אינו מובן כלל. ברם בגוף כי"ל תוקנה המי"ם של "מלבד" בשני המקומות על הגרר, וכנראה שהיה כתוב שם: בלבד שזרה, כלומר הטפח הנוסף צריך להיות מן השזרה בלבד (חוץ מן העלים המתארכים), כמו שאמרו בבבלי הנ"ל בשם ר' פרנך אמר ר' יוחנן. ועיין בבלי נדה כ"ו א'. ובס' המנוחה פ"ז מה' לולב (פ"ג מה' סוכה) ה"ט, נ"א ע"א: ואמרי' בתוספת' כשאתה מנענעו יתנענעו ראשו והוציו, פי' דמצוה היא שיהא ארוך כל כך שבשעה שיוליכנו ויביאנו ויעלנו ויורידנו יתנענעו ראשו והוציו, והיינו דבעינן שיהא שדרת הלולב יוצא מן ההדס טפח וכו'. ותוספתא כזאת אין לפנינו בשום מקום, ולא עוד אלא שברייתא שנוגעת בהלכה למעשה לא היתה ידועה אלא לרבינו מנוח בלבד. ובתשובת הגאון שבגנזי שכטר ח"ב, עמ' 60 (אוה"ג, עמ' 48): אלא הנענוע לא יתראה אלא בזה השיעור ותוספה (כלומר, ג' טפחים ותוספת טפח) כשאתה מנענעו, ותנענעו ראשו והוציו וכו'. וכן ברי"ץ גיאת (שממנו מעתיק רבינו מנוח תכופות) ה' לולב, עמ' קי"א: אלא הנענוע לא יתראה אלא בזה השעור ותוספתה, כשאתה מנענעו ינענעו ראשו והוציו וכו'. וכנראה שרבינו מנוח פירש שהמלה "ותוספתה" דבוקה למטה, כלומר, אלא בזה השעור, ותוספתה (כלומר, ובתוספתא אמרינן) כשאתה מנענעו וכו', וצ"ע. ועיין מ"ש ע"ז בתשלום תוספתא, עמ' 17, ולעיל ולהלן שם.

353. ר' טרפון או' באמה בת חמשה טפחים. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: תני באמת חמשה דברי ר' טרפון. וחכמים אומרים באמת ששה. ומפרש הירושלמי: על דעתיה דר' טרפון פושכין רברבין. על דעתיה[ון] דרבנן פושכין דקיקין. והוא כרב דימי בבבלי ל"ב ב', ופירש"י: הטפחים האילו יהו גדולים, שיהו חמשה מהן ממלאין אמה בינונית שהן ו' טפחים בינוניים. ובאוה"ג, עמ' 40: נמצא כל טפח, טפח וחומש, נימצא שיעור הדס וערבה וכו' שלשה טפחים ושלשה חומשי טפח. ולהלן שם בבבלי הסיקו בשם רבין שר' טרפון מיקל ואומר, אמה בת חמשה טפחים עשה אותה ששה, צא מהן שלשה להדס והשאר ללולב. ופירש"י: אמה בת חמשה טפחים בינוניים חלק אותה לששה חלקים בטפחים קטנים, ובהן שיעור שלשה להדס, וארבעה ללולב. ונמצא ששיעור ההדס אינו אלא ב' טפחים ומחצה בטפחים בינוניים של ד' אצבעות, עשר אצבעות באגודל. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 642. ויש מן הגאונים שפסקו כרב דימי בבבלי, וכסתם הירושלמי בשיטת ר' טרפון, עיין אוה"ג, עמ' 40, בשם רב עמרם. ועיין אוה"ג, עמ' 114. ונחלקו הראשונים בגודל הלולב, לפי שיטת התוספות (נדה כ"ו א' סד"ה שדרה) והרמב"ן (לפי הריטב"א ועוד בסוגיין) לא דיבר ר' טרפון אלא בהדס וערבה, אבל יתרון הלולב הוא בטפח גמור בן ד' אצבעות, ונמצא גודלו י"ד אצבעות. אבל הרי"ץ גיאת ה' לולב, עמ' צ"ו, פירש שאף היתרון של לולב הוא באותן טפחים של הדס וערבה, והוא בן י"ג אצבעות ושליש. וכן מוכח מדעת רב עמרם (אוה"ג, עמ' 40), שאף שפסק כרב דימי, מ"מ אנו למדים שיתרון הלולב הוא בטפחים של הדס וערבה. וכן פירש"י ל"ב ב' ד"ה והשאר והרא"ש פ"ג סי' ז', ורבינו יונה (לפי הר"ן בסוגיין) ובס' המכתם, עמ' 73, ועיין מ"ש שם בשם ס' ההשלמה. ובספרי שלח פי' קט"ו, עמ' 124, אמרו: לולב אין לו שיעור. ופירשוה במנחות מ"ב א': אין לו שיעור למעלה, אבל יש לו שיעור למטה. ופירש הריצ"ג בה' לולב, עמ' צ"ז, שצריך שיהא גבוה טפח מן ההדס והערבה, אפילו הם גדולים מג' טפחים, ודלא כיש סוברים שבכגון דא אין צורך שיהא גבוה מהם טפח, עיין בהערות שם הערה מ"א. ועיין בס' המכתם, עמ' 72.

453-54. ארבעת מינין הללו כשם שאין פוחתין מהן, כך אין מוסיפין עליהן. וכ"ה בבבלי ל"א א', ובירושלמי איננה. עיין מ"ש לעיל, שו' 51- 52 סד"ה וגירסת. וכתבו הריטב"א והר"ן בשם יש אומרים שאין מוסיפין עליהם אפילו ממינם, ודחו את דבריהם, עיי"ש. ושיטת רוב הראשונים שאין מוסיפין עליהם ממינים אחרים, אבל מוסיפין בהדסים וערבות. ובהלכות פסוקות (הוצ' מיללער) סי' קפ"ב בשם רב עמרם: ועכשיו נהגו במקומנו במתיבתא כמה דורות שלא לפחות מששים ושמונה בדין, [מנין] לולב. ובתשה"ג שערי תשובה סי' שי"ב מוסיף: ויש מי שעושה שבעים כנגד ע' פרי החג, ויש מי שעושה ס"ט, מנין הדס. וכ"ה באשכול ח"ב, עמ' 104, והובא בס' המכתם כאן, עמ' 77. ועיין ריצ"ג ה' לולב, עמ' ק"ד. ולא נזכרו שם אלא הוספה בהדסים. ועיין ר"מ פ"ז מה' לולב ה"ז, בס' המנוחה, ובשאר נושאי כלים שם. ועיין בתשובת הר"מ הוצ' רא"ח פריימן סי' פ"א, עמ' 79, ובשו"ת ברכת אברהם סי' ל"א, ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' ע"ה, סי' תס"ח וסי' תקל"ה, ובשו"ת הרשב"ש סי' ז'. ושאר גאונים נהגו להוסיף אפילו בערבות, עיין בשו"ת הר"מ הנ"ל, בראבי"ה ח"ב סוף סי' תרס"ט, עמ' 378, ובראשונים שהביא בהערות 9–11 שם. ועיין גם בהערות ר"ח אלבק באשכול הנ"ל, הערה ט"ו. ובסוף השאלה לר"א בן הר"מ הנ"ל: והראשונים אומרים שמרבה בהדס עד ס"ח בדין, כמנין לולב, ומרבין בערבה עד ע' כנגד שבעים אומות.