תוספתא כפשוטה על סוכה ד:יז

157. ויום טוב האחרון של חג וכו'. בבלי מ"ח א'. ועיין יומא ג' א', ר"ה ד' ב', חגיגה י"ז א'. ובנוסח הירושלמי פ"ה ה"ז, נ"ה ע"ד, חגיגה פ"א ה"ו, ע"ו ע"ג: אמר ר' יוחנן, ותני כן. וכן בפסיקתא דר"כ פס' ל', קצ"ב ע"ב, בשם ר' יוחנן, וחסר שם שכן שנו גם בברייתא. וכל הברייתא שלנו בשם התוספתא בס' המפתח לר"ן למכילתין בתרביץ ש"ב, עמ' 12, שם שכ"ו, עמ' 63, ותוספות ר"ה ד' ב' ד"ה פז"ר. ועיין מ"ש להלן.

2פייס לעצמו. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובמשנתנו פ"ה מ"ו: בשמיני חזרו לפיס כברגלים, כלומר חזרו לפייס מחדש, ועיין לעיל שו' 50–51, ד"ה אבא יוסי. ובירושלמי כאן הנ"ל: דתני ר' נתן שמיני לא היה בו פייס. ועיין בבלי נ"ה ב'.

3זמן לעצמו. בירושלמי ובפסיקתא הנ"ל חסר, ופירשו שם "ברכה" שלהלן, היינו ברכת הזמן.

4רגל לעצמו. בס' המפתח לר"ן הנ"ל ובר"ח מ"ח א' וברי"ף ספ"ד פירשו לעניין אבילות, שנחשב לרגל בפני עצמו, 31 בירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ג (ובמקבילה שבב"ר פ"ק, ז', עמ' 1289) למדים שבעת ימי אבל משבעת ימי החג. ושאלו שם: אי מה ימי החג שמונה, אף ימי האבל שמונה? ותירץ ר"ח בר אבא: שמיני רגל בפני עצמו הוא. ולפי פירוש הגאונים בברייתא שלנו כאן התשובה קולעת יותר. ועולה לו שבעה ימים. ורש"י פירש כאן שאינו יושב בסוכה, וכן פירש בעל ההשלמה, לפי ס' המכתם, עמ' 109. ור"ת פירש (תוספות מ"ח א' ד"ה רגל, ובמקבילות ביומא ג' א', ר"ה ד' ב' וחגיגה י"ז א') שטעון לינה בירושלים, עיין להלן בתוספתא ובבבלי מ"ז א'. אבל בשאר המקבילות פירש"י רגל לעצמו שאין שם חג הסוכות עליו. ואמרו עלה בתוספות ר"ה ד' ב' ד"ה פז"ר: ורוצה לומר דבברכת המזון ותפלה מזכירין שמיני עצרת ולא סוכות. ובס' המחכים, עמ' 45: שמיני עצרת לא יזכיר חג, דאע"ג דאיקרי רגל בפני עצמו, לא איקרי חג. ועיי"ש בהערה תקמ"ט, ובהערות ר"א אפטוביצר לראבי"ה ח"ב סי' תר"ן עמ' 370, ובאוה"ג, עמ' 69. ועיין עוד פירושים בריטב"א ובמאירי מ"ז א' ד"ה רגל. 32 בריטב"א שם מפרש שאפילו אם היה פטור מן הראיה ביום ראשון, שלפי ההלכה אינו חייב להשלים בשאר ימות הרגל, משום שכולם תשלומין לראשון (עיין ספרי ראה פי' קמ"ב, עמ' 195, ירושלמי חגיגה פ"א ה"א, ע"ו ע"א, בבלי שם ט' א') אין הדברים אמורים אלא בפסח ולאחר שבועות, אבל אם היה פטור ביום ראשון של סוכות משלים באחרון של חג, וסיים בריטב"א שם שכן עיקרן של דברים וליכא למינדא מינה. ובמאירי שם הביא פירוש זה בשם "יש מפרשים", והוא פירוש מחודש מאד לעניין עצם ההלכה. אבל מצאתי שכן חידש מדעתו בנועם ירושלמי לירושלמי חגיגה ספ"א, ופירושו מכוון מאד ללשון הירושלמי (שם פ"א ה"ו ע"ו ע"ג. ועיין במחלוקת ר' יוחנן ור' הושעיה לעיל שם ה"א, ע"ו ע"א). ואינו דחוק בעיני שהירושלמי בחגיגה (פ"א ה"ו הנ"ל) שימש יסוד לפירוש הנ"ל, ולפיכך הכריע הריטב"א כמותו. ועיין מ"ש להלן חגיגה פ"א, הע' 32.

558. קרבן לעצמו. פרשו בירושלמי הנ"ל: פר אחד. איל אחד. וברש"י: שאינו כסדר פרי החג, דא"כ היו בו ששה פרים.

6שיר לעצמו. וכ"ה בכל הנוסחאות כאן והבבלי הנ"ל. ובירושלמי ובפסיקתא הנ"ל חסר. ובס' המפתח הנ"ל: שיר בפני עצמו זה [ה]שיר היו הכהנים אומרין אותו בשעת הקרבן, וזה היום אומרים בו שיר על ענין היום לבד משיר [ש]לכל יום. וברש"י ר"ה ד' ב': ובמס' סופרים (פי"ח) נמצא שירו, הוא למנצח על השמינית, וכן פירשו על פיה כמה מן הראשונים, עיין בהערות היגר למס' סופרים הנ"ל, עמ' 323.

758-59. ברכה לעצמה שנ' ביום השמיני שלח את העם ויברכו וכו'. מכאן הוכיח רש"י שברכה בפני עצמו פירושה ברכת המלך, עיין רש"י כאן מ"ח א' ד"ה ברכה, יומא ג' א' ד"ה ברכה, ר"ה ד' סע"ב, חגיגה י"ז א'. ובשם רש"י בתוספות כאן מ"ח א' ד"ה רגל, יומא ור"ה הנ"ל ד"ה פז"ר, תוספות ישנים יומא שם ד"ה רגל, תוספ' הרא"ש כאן מ"ח א' ד"ה ברכה, ריטב"א מ"ז א' ד"ה אמר, ר"ה ד' א' ד"ה אימור, חי' הר"ן ר"ה ד' ב' ד"ה רגל, כולם בשם רש"י. ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תר"ן, עמ' 369, או"ז ח"ב ה' סוכה סי' שי"ט, ס"ט ע"ד, סמ"ג עשין ר"ו, ר"כ ע"ד, אבודרהם ס' תפלת סוכה (קרוב לסופו). ועיין בס' המכתם כאן, עמ' 109, מאירי מ"ז א' ד"ה ברכה, חגיגה י"ז א', עמ' 35 (ושם דחה פירוש זה, עיין להלן). ובירושלמי ובפסיקתא הנ"ל פירשו ברכה - ברכת הזמן. ברם בבבלי ובתוספתא אין לפרש כן, שהרי מנו זמן בפירוש לעיל. ופירשו בתשה"ג אסף (הוצ' מק"נ, ירושלים תש"ב), עמ' 140: ברכה בפני עצמה, ברכה זו מהיא ? יום השמיני עצרת הזה. וכן בס' המפתח לר"ן הנ"ל (תרביץ ש"ב, עמ' 12): ברכה בפני עצמה שאומרין בתפלה ובברכת המזון את יום חג שמיני עצרת הזה. וכן הוא ברי"ף כאן ספ"ד, אלא ששם: את יום שמיני חג העצרת הזה 33 לעניין הנוסח, עיין בהערות ר"א אפטוביצר לראבי"ה ח"ב, עמ' 370. ונוסח א"י הוא כמו שאמרו בתשה"ג הנ"ל. וכן בר"ח כאן מ"ח א': ברכה בברכת המזון ותפלה, כדאמרן , כלומר, בבבלי לעיל מ"ז רע"ב. וכן פירשו כמה מן הראשונים שדחו את פירש"י. ברם קצת תמוה שהגאונים וכמה מן הקדמונים לא השגיחו בתוספתא שלנו. 34 ומן הבבלי כאן מ"ז ב' אין הכרח לפרש כנגד התוספתא, עיין בתוספות מ"ה א' ד"ה רגל ובמקבילות. וקרוב מאד שחסרה לפניהם כאן המלה "שנאמר", או שפירשוה כעניין בפני עצמו, 35 בירושלמי שקלים ספ"ו בד"ו: שנאמר וככלותם הביאו וכו'. וכן בנספח לבבלי שם בד"ו: שנ' ויהי ככלות' וכו'. ובק"ע שם: ה"ג כתיב וככלותם וכו', וכ"ה באמת בנוסח הרש"ס נ"ב ע"א. ולפי דברינו בפנים כאן אין צורך בהגהה, ואפשר לפרש גם "שנאמר" כמו "כתיב", כעניין בפני עצמו. אבל קרוב לוודאי שבירושלמי שם צ"ל: שנ' כת', כלומר, "שני כתובים", והיא פיסקא ממשנתנו שם ספ"ו, עיין בנוסח הנספח לפי' רבינו משולם, עמ' 79, ובפי' תלמיד רשב"ש שם. ובגוף כי"ל של הירושלמי שם, וכן בשרי"ר, עמ' 137, שו' 23, אין לא "שנאמר" ולא "כתיב", כלומר, אין שם פיסקא כלל, כרגיל בירושלמי. עיין מ"ש בתס"ר סוף הוריות, ח"ב עמ' 203. ומחוורתא שלא היתה לפניהם "שנאמר". וכן בתוספות חגיגה י"ז ב' (והעירו עליהן בתוספות בכורים ובתכלת מרדכי) ד"ה דכתיב: ור' עזריאל מצא בתוספת' דתניא בליל יו"ט האחרון חוזרין לבתיהן, 36 כלומר, לבתיהם שבירושלים אחרי שברכו את המלך, שהרי להלן מפורש שביום עשרים ושלשה שלח את העם, עיין מ"ש להלן בפנים בשם המאירי. ועיין בשיח יצחק בחגיגה שם. כדכתיב ביום השמיני שלח את העם, יכול שאין טעונין לינה וכו'. ואעפ"י שגירסתו משונה מ"מ למדנו מדבריו שהפסוק נמשך למטה, ואינו שייך לברכה שלעיל. וכן במאירי לר"ה ה' א', עמ' 14: ויש אומרים טעונים לינה כל החג (עיין מ"ש כאן מ"ז ב', 126 ע"א) אפילו לילה של מוצאי יום טוב האחרון, שאף הוא זמן שמחה, וכדתניא ביום השמיני שלח את העם, יכול שאין טעון לינה תלמוד לומר וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם, ויום עשרים ושלשה הוא מחרת יום שמיני, הא כיצד נפטרו בשמיני, ולנו בלילה, והשכימו למחרתו וחזרו ונפטרו והלכו להם. והמלים "וחזרו ונפטרו" אינן בשום נוסח, ולא היו גם לפני ר' עזריאל הנ"ל, ונראה שרבינו הוסיפן ע"פ הבבלי מו"ק ט' א' וב"ר פל"ה ג', עמ' 331 ואילך, שאם נפטרו מן המלך בשמיני, מה עשו אצלו ביום עשרים ושלשה (שהוא מחרת יום שמיני) ? ולפיכך פירשו שחזרו למחרת ליטול רשות בפעם שנייה, ושוב נפטרו מן המלך. הרי לך ברור שלפני המאירי לא היתה כאן המלה "שנאמר". ועיין מ"ש הש"ך בנקודות הכסף יו"ד סי' רמ"ב ס"ק ט'. ולא עוד אלא שאפשר ואפשר שנשמטה לפנינו המלה "ביום", וצ"ל: ברכה לעצמה, שנ' ביום, [ביום] השמיני וכו', ובזה אין כמעט משום הגהה, ובכגון דא בוודאי יחשבוה הסופרים לכפילות, ובפרט אם מלה זו חלה להיות בסוף השורה. ופירושה כדברי הבבלי מ"ז א', והירושלמי והפסיקתא הנ"ל: כולהם כתיב וביום, וכאן כתיב ביום, ללמדך שהוא רגל בפני עצמו, כלומר, שהרי בכל ימי הסוכות כתוב בתורה (פנחס כ"ט, י"ז ואילך): וביום השני וכו', ביום השלישי וכו', וביום השביעי וכו', וכאן כתוב: ביום השמיני. ובתוספתא שלנו למדו מכאן שהוא יו"ט בעצמו לעניין כל הדברים שנשנו לעיל, ולאו דווקא רגל לעצמו לעניין אבילות. ונמצא שמן הפסוק היא נותנת טעם לכל ההלכה, ולאו דווקא לעניין ברכה, וממילא מותר לפרש כאן ברכה לעניין תפלה וברכת המזון, כמו שפירש רש"י "רגל בפני עצמו" ואח"כ מתחיל עניין אחר. ביום השמיני שלח את העם וכו', וכמו שהעתיק המאירי בר"ה הנ"ל.

859. ויברכו את המלך. מלים אלו לא היו לפני ר' עזריאל והמאירי הנ"ל, ואין צורך בהם, שהרי העיקר הוא כאן לפי גירסתם ופירושם: שלח את העם. ובכי"ע מוסיף כאן את כל הפסוק עד הסוף (דה"ב ז', י'), וליתא גם בד, בכי"ל ותוספות ר"ה ד' ב' ד"ה פז"ר.