תוספתא כפשוטה על סוכה ד:יט

162. התמידין והנדרים וכו'. במשנתנו פ"ה מ"ז: משמר שזמנו קבוע, הוא מקריב תמידין נדרים וכו'. ומשלימה התוספתא כאן כמה משאר קרבנות, ודווקא קרבנות שאינן באים מחמת הרגל, כמפורש בספרי שופטים פי' קס"ח, ובבלי נ"ו רע"א.

2והבכורות. בצפנת פענח פ"ב מה' שחיטה ה"ב דייק מכאן שהתוספתא סוברת שהבכור ניתן לאנשי משמר גרידא, ולא לכל כהן שירצה. וכ"ה שיטת הירושלמי בחלה פ"ד הי"א, ס' ע"ב, וכן סבר אף הר"מ בילדותו בפיה"מ לחלה פ"ד שם. ועיין בצפנת פענח שציין לשיטת הר"מ ולרש"י זבחים ק"ב ב'. ועיין מ"ש הגאון הנ"ל בפ"ו מה' ערכין ה"י. ועיין מהרי"ט אלגזי רפ"ד מבכורות סי' מ"ג, ס"ב ע"ב ואילך, ד"ה והנה, שהוכיח מכמה מקומות שהמקורות חלוקים בעניין זה, ולפיכך חזר בו הר"מ ופסק בפ"ו מ"ה ערכין הי"ד ובפ"א מה' בכורות הט"ו (עיי"ש במהרי"ט אלגזי הנ"ל) שבכור ניתן לכל כהן שירצה. 37 הגר"י ברלין בס' יש סדר למשנה יומא פ"ב מ"ב כותב על דברי התיו"ט שם ספ"ב: כל יודעי ד"ת לא יכחדו שיש רשות לבעלים ליתן קרבנו לאיזה כהן שירצה באותו משמר שיהיה מקריב קרבנו, כמבואר בכמה דוכתי, דטובת הנאה לבעלים, ונוטל דמיה אפילו ליתן לבן בתו כהן. ולפי שיטה זו אין שום ראייה ממשנת ערכין ספ"ח שבכור ניתן לכל כהן, שהרי יכול לחכות עד המשמר של בן בתו כהן ולמסור את הבכור לאותו כהן שיקריבנו, והרי הוא רשאי לעשות כן אפי' בנדרים ונדבות שלו שניתנים לאנשי משמר לכולי עלמא. ברם מה שברור לו להגרי"ב, עדיין אינו מוסכם לגמרי. אמנם כן מוכח ברש"י יומא כ"ו ב' ד"ה אם רצה וברש"י תמורה ל"ב א' שגם בשאר קרבנות יש רשות ביד הבעלים לבחור את הכהן מאותו משמר שיקריב את קרבנו, אלא שנאמנים עלינו דברי התוספות בתמורה שם ד"ה מקדישין שהעתיקו: ומצי שקיל דבר מועט מישראל חברו כדי להקריב במשמר בן בתו כהן. לשון רש"י. ומכאן שאף רש"י לא אמר שנותנה לכל כהן שירצה באותו משמר, אלא שבידו להביא את עולתו בכל משמר שירצה (כל זמן שאינו עובר על בל תאחר וכדומה), ויש כאן טובת הנאה לכל כהן שבאותו משמר. וכן מוכח מדברי רש"י נדה ט"ו סע"ב (אלא שרש"י הבדיל שם בין תור ובין עולת בהמה שעורה לכהן המקריב), כפי שהעיר בטל תורה ליומא כ"ו ב'. ועיין מ"ש לעיל יומא פ"א, שו' 75–76 ד"ה ברם. ואף לפי מסקנת דברי התוספות ביומא י"ט ב' ד"ה מי (לפי ההלכה שכהנים שלוחי דרחמנא נינהו) אין בידי הבעלים לבחור את הכהן. וכן מוכח מפשטות לשון המשנה בסוף בכורים, שבדבר שניתן לאנשי משמר אין טובת הנאה, עיין מש"ש במלאכת שלמה בשם ר' יהוסף אשכנזי, בס' משנה ראשונה ובהגהות הרש"ש שם. ואין לבעלים טובת הנאה, אלא שלפעמים יש בידו לחכות ולמוסרו למשמר שירצה, ומכאן ואילך אין הוא ברשותו כלל. ודווקא בבכור יכול לבחור איזה כהן שירצה, מפני שאינו ניתן לאנשי משמר, וכשיטת הר"מ. אבל התוספתא כאן והירושלמי בחלה חולקים. ועיין מ"ש באו"ש על הכתובים בנחמי' י', ל"ז, ולהלן שם י"ג, ל' ואילך. ובספרי קרח פי' קי"ט, עמ' 142, מונה בכורות בין קדשי הגבול, 38 וממילא אין הכלל של התוספתא פיאה פ"ד סה"ז נוהג בה, שהרי הספרי מנה שם בין קדשי הגבול גם שדה אחוזה וגזל הגר והם ניתנים לאנשי משמר. ואין משם ראייה לא לכאן ולא לכאן, שהרי החלוקה בספרי היא בין הדברים שזוכה אחר הקרבה, ובין מה שהוא זוכה לפניה, ובבכור כבר זכה לפני הקרבתו, וכשמקריבו שלו הוא מקריב, עיין בצפנת פענח פ"ב מה' שחיטה ה"ב, ק"ג סע"ד, ובמרכבת המשנה פ"א מה' בכורים ה"ג.

3ומוספי שבת. בבבלי נ"ו א': ושאר קרבנות ציבור. לאתויי מאי? לאתויי פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודה זרה. וכתבו בתוספות ובתוספ' הרא"ש נ"ה ב' ד"ה ובחילוק: "הוי מצי לאתויי מוסף שבת דבהדיא קתני בתוספתא שהוא למשמר הקבוע". ואף מה שריבו בבבלי קתני לה בהדיא בתוספתא, עיין להלן.

462-63. חטאות צבור ועולותיהן. הואיל וברגל אין חטאת צבור שתהא למשמר הקבוע גרידא, בעל כרחינו בפר העלם דבר ובשעירי ע"ז עסיקינן, ועולותיהן הן פר העלם ע"ז (במדבר ט"ו, כ"ד), או עולות קיץ המזבח, והוא מה שאמרו בבבלי הנ"ל: לאתויי פר העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז וכו', לאתויי קיץ המזבח. ועיין ח"ד ומ"ש להלן.

563. ועולת חובה של יחיד. הדברים תמוהים, שהרי אף עולת ראייה היא בכלל עולת חובה של יחיד, 39 ולשיטת רש"י ביומא כ"ו ב' (עיין לעיל הע' 37) יכולים הבעלים למסור עולת ראיה לכל כהן שירצו, שהרי כל המשמרות שוות בה. אבל לפי מה שהסקנו (בהערה הנ"ל) אין לו בעולת ראיה שום טובת הנאה, ודין כל המשמרות כדין משמר אחד, והם הם שמחלקין ביניהן. וכנראה שקראו לעולת ראייה, שהיא חובה על כל אחד מישראל החייב לעלות ברגל: עולת חובה הבאה ברגלים, עיין ספרי שלח פי' ק"ז, עמ' 107 (והשוה הלשון בבבלי זבחים צ' ב'). וכאן הכוונה לעולת נזיר ומצורע, והוא הדין חטאת יחיד ואשמו. ושמא נשנית קבוצה זו לעניין אחר, שאין מקריבין אותן אלא מיום שלשים והלאה, עיין פרה פ"א רמ"ד, ובתוספתא שם פ"א ה"ז 40 כגירסת כי"ו, עיין תס"ר ה"ג, עמ' 211. ואצל צוקרמנדל משובש. מוסיף: של עולות חובה של יחיד. ובמשנת פרה פ"א שם "חטאות צבור ועולותיהן" הן מוספי ר"ח ויו"ט, ופרים מוצאים מן הכלל ההוא, עיי"ש ואין כאן אלא סרכת הלשון.

6עבודתן ואכילתן במשמר הקבוע. "ואכילתן" מתייחסת לרישא, לנדרים, נדבות, בכורות ומעשרות גרידא, ובשאר כל הדברים שנשנו כאן אין אכילה.