תוספתא כפשוטה על תענית א:ח

138-39. סדר תעניות כיצד מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין עליה אפר מקלה. פיסקא ממשנתנו רפ"ב. והיו קורין בו ברבים 7 ולעצם העניין באילו תעניות מוציאין את התיבה עיין מ"ש להלן, שו' 28–29, ד"ה מה בין. (ירושלמי מגילה רפ"ג, ע"ג ע"ד), ועיין בבלי מגילה כ"ו א'. ובכי"ל חסרה כאן המלה "מקלה", ואינה גם במשנה שבמאירי, 8 ועיין גם להלן, הע' 11. עמ' 40 (אבל בפירושו להלן שם פירש ע"פ הגירסא מקלה), וכ"ה בברייתא שבבבלי ט"ו ב', עיין שם ברש"י ובתוספות ד"ה ונותנין. 9 ואם הפיסקא שייכת באמת למשנתנו, הרי אף התוספות לא גרסו במשנתנו "מקלה". ובבבלי ט"ז א': ולמה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד פליגי בה וכו', איכא בינייהו עפר סתם. 10 עיין נחמיה ט', א', וברש"י שם. ועיין ש"ב י"ג, י"ט, ודניאל ט', ג'. אבל בשאר המקומות במקרא נזכר "אפר" ע"פ רוב ב"הצעה". ועיין בירושלמי פ"ב ה"א, ס"ה ע"א, ובב"ר פמ"ט, י"א, עמ' 513, ובהערות שם. ונראה שהמלה "מקלה" במשנתנו היא הוספה ע"פ שיטת ר' נתן בברייתא ט"ו ב', והאמוראים לא גרסוה גם במשנתנו, והמחלוקת היא גם באפר שע"ג התיבה, עיין בלחם משנה פ"ד מה' תענית ה"א ד"ה אפר מקלה. ועיין מ"ש להלן. ולפנינו בגמרא ט"ז א': ולמה נותנין אפר מקלה 11 המלה "מקלה" חסרה ברוב כתה"י, עיין בשנו"ס בהוצ' מלטר, ועיין לעיל הע' 8. על גבי התיבה וכו' [תיקונים והוספות: עיין בס׳ יחוסי תנאים ואמוראים ערך זוטרא, הוצ׳ רי״ל מימון, עמ׳ ק״ג. ולהלן שם הביא (ממקור בלתי ידוע לנו): כעניין שעשו לארון הקודש, שכשברח דוד מפני אבשלום וכו׳ כת׳ (ש״ב ט״ו, כ״ד) ויציקו ארון ה׳ , מלמד שנתנו עליו אפר מקלה וכו'. ומפי הקבלה משמיה דגמרא קבלתי כי באגדה מפורש ויציקו לארון, שכל הפותרים פי׳ כמו ויציגו, אבל הקבלה לשון ציקה, כמו שכתבתי.], וכ"ה ("התיבה") גם בירושלמי ובר"ח, אבל בכל כתה"י ובראשונים: על גבי ספר תורה וכו'. ועיין ר"מ פ"ד מה' תענית ה"א. ובתרגום שני 12 והעיד עליו בראשונה כמקור להר"מ הגאון ר' שלמה זלמן מווילנא (בתולדות אדם ח"ב ד' ווילנא תרפ"ח, ה' ע"ב. והספר נדפס בראשונה בשנת תקס"א-תקס"ט). ובהערות להרא"ה כאן, עמ' ט"ו, הע' ו', הביאו בשם אביו. לאסתר ד', א': בההיא שעתא אפיקו ית ארונא לתרעי שושן ואפיקו עלוי ספרא דאורייתא כד מכרך בסקא ומפלפל 13 עיין מ"ש על "פלפל" ר"ח ילון בתרביץ ש"ו, עמ' 225. בקטמא וכו'. וכן בתשובת מר שר שלום גאון (אוה"ג, עמ' 23): ושק על התיבה ועל הספרים . וכן בתשובת רב האיי (שם, עמ' 24): וכד נחית שק על תיבותא וספרי 14 וכ"ה בלקוטות הרמב"ן בסוגיין, אבל בפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' ל"ד: על תיבותא דספרי וכו'. והוא "תיקון", עיין בהערה שם. וכו'. ועיין אשכול ה"א, הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 133, 135.

240. ולא היו מתעלפין עליה, אחד יושב ומשמרה כל היום. וכ"ה בד ובכי"ע (אלא ששם: ואחד יושב). ובכי"ל: ולא היו מתחלפין עליה, אלא אחד יושב וכו'. ובירושלמי פ"ב ה"א, ס"ה ע"א: ביומוי דר' אילא הוון שבקין ארונא ועללין לון. אמר ליה ר' זעורה לא כן תני לא היו מתחלפין עליה כל היום, אלא אחד היה יושב ומשמרה כל היום. והוא מתעלפין הוא מתחלפין, 15 וכן במגילת הסרכים (7, VI): על יפות איש לרעהו וכו'. וכבר תקנו משמי: עליפות, חליפות. ועיין מ"ש בן-חיים ב"עברית וארמית נוסח שומרון" ח"ב, עמ' 551, הע' 306. וכן להלן סוף מכות בכי"ע: ולא היו מתעלפין עליו, אבל בד ובכי"ו: מתחלפין עליו. וכ"ז הוא מפני עגמת נפש שהניחו את התורה בודדת.

340-41. זקן שבהם או' לפניהם דברי כיבושין. פיסקא ממשנתנו רפ"ב. ודברי כיבושין הם דברי עידוד, עיין מ"ש על מלה זו ר"י ווארטסקי במצודה של ראבידוביץ ח"א (לונדון תש"ד), עמ' 110 ואילך, ובתרביץ שכ"ב (תשי"א), עמ' 110 ואילך.

441. בניי יתבייש אדם מחבירו, ואל יתבייש אדם ממעשיו וכו'. כלומר, ולא זו בלבד שעיקר התשובה היא עזיבת הדרך הרעה (כמבואר במשנתנו) אלא מוטב שיתבייש אדם מחבירו ויודה לו שגזל אותו ויחזיר לו את הגזילה, מאשר יתבייש אדם כל ימיו בפני עצמו ממעשיו הרעים. ובדא"ר זוטא פ"ב (היגר, מס' ד"א, עמ' 80, ועיי"ש בהערות): מוטב שתבוש מעצמך ואל תבוש מאחרים, ואל יכלימוך שפתיך, ואל יבזך פיך וכו', ועיין ירוש' פ"ב ה"א, ס"ה ע"א, ובבלי ט"ו סע"ב, ואינו עניין לכאן.

542. מוטב יתבייש אדם מחבירו, ואל יהא הוא ובניו מציבין ברעב. בד ובכי"ל: מצובין ברעב, והיא היא והכוונה שמוטב לו להתבייש מחבירו, להודות ולהחזיר את הגזל (כנ"ל), ואל יהא הוא ובניו צבין ברעב, 16 נפיחי כפן, עיין בבלי כאן י"ט ב' ושבת ל"ג א'. שהרי בעון גזל הגשמים נעצרים, כבבלי ז' ב'. ובכי"ע בטעות: מצירין מרעב. ובד, כי"ע וכי"ל: מחבירו וממעשיו וכו', ופירושו שיחזיר את הגזל ויתוודה בדברים שבין אדם למקום (וחטאתי נגדי תמיד) וכו'.

644. הכזה יהיה צום אבחרהו וכו'. בילקוט המכירי ישעי', עמ' 228: תוספתא דתענית אמ"ר אלעזר הכזה יהיה צום אבחרהו וכו'. ולפנינו כאן לא נזכר ר' אלעזר בשום נוסח. וכנראה שהוא גליון שנכנס שלא במקומו, ומי שהוא רצה להשלים את מאמר ר' אלעזר לפסוק זה מן הבבלי שבת נ"ד ב' וקידושין ס"ב ב'.

746. אם היה שרץ וכו'. ערוגת הבושם ח"ב, עמ' 144, מכירי הנ"ל, ירושלמי פסחים פ"ו ה"א, ל"ג ע"א. 17 בהוצאות שלנו, והיא חסרה שם בקטעים מן הגניזה ובראשונים, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 466. ובירושלמי כאן פ"ב ה"א, ס"ה ע"א, ובאיכ"ר פ"ג מ"א, בשם ר' בא בר זבדא, בשנוי סדר מן התוספתא. וכן בבבלי ט"ז א' בשם רב אדא בר אהבה. אבל בכי"י שם (עיין בהוצ' מלטר): ת"ר וכו'. ועיין להלן בשם בן סירא.

847-48. השליך שרץ מידו עלתה לו טבילה בארבעים סאה וכו'. וכ"ה ("מידו") בכל הנוסחאות ובמכירי הנ"ל, ובכי"ו בטעות ובאשגרה מלעיל: בידו. ובאיכ"ר הנ"ל: כשהשליכו אם יטבול בארבעים סאה יטהר. ובבבלי הנ"ל: זרקו מידו כיון שטבל בארבעים סאה מיד עלתה לו טבילה. ובכי"י ובראשונים (עיין בהוצ' מלטר): זרקו מידו מיד עלתה לו טבילה וכו'. וכן בירושלמי הנ"ל: השליכו מידו מיד טהור, כלומר אפילו עדיין לא עלה מן המקוה. ועיין בפי' הרא"ש נדרים ע"ו א' ובהגהות הרש"ש שם, בגליון התוספות שבת ל"ה א' ד"ה וירד ובגליוני הש"ס לר"י ענגיל שם. ובבן סירא ספל"ד: טובל ממת ושוב נוגע בו מה יועיל ברחיצתו? כן אדם צם על חטאיו ושוב הולך ועושה אלה. עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 466, בשם הגר"ל גינצבורג.

948-49. ואו' נשא לבבינו אל כפים וגו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: ואיפשר כן, אית בר נש דנסב ליביה ויהיב גו ידיה? אלא מהו נישא, נשוי ליבינן לכף ידינן, ואחר כך אל אל בשמים. ובאיכ"ר הנ"ל: איפשר דליביה דבר נש נסיב מיניה וחזר עלייה, אלא נשווי לבינן לגבי ידינן ואחר כך אל אל בשמים. ובהוצ' בובר, עמ' 136: כד ליבא דבר נש מתנסיב מיניה הוא עביד תתובית (צ"ל: תתובה) אלא מהו וכו'. והירושלמי פירש: נשוה ונדמה את לבנו לידינו לראות אם הלב דומה לידים, שלא יהיו מטונפות בגזל, עיין ר"ח ט"ז א'. וכן בתרגום איכה ג', מ"א: נטול לבננא בריר , 18 בידן ? ואם אין כאן שיבוש כוונתו: נישא את לבבנו נקי. ונרמי חטוף וגזילן מן ידנא וכו', כלומר "כפים" הוא גזל, עיין בבלי ז' ב'. ובבבלי ח' א': אין תפלתו של אדם נשמעת אל אם כן משים נפשו (בהוצ' מלטר: לבו) בכפו, שנאמר נשא לבנו אל כפים, ועיי"ש במיוחס לרש"י. ושמא "בכפו" הוא כמו "לכפו", והיינו ששם לבו לכפו, נותן את דעתו לכפו, לגזל שבידו להחזירו.