תוספתא כפשוטה על תענית א:ז

129-31. אי זהו יחיד ר' שמעון בן לעזר או' לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד תלמיד חכם עושה אלא אם כן מנוהו בית דין על הצבור. וכ"ה בכי"ל, אלא ששם: יחיד עושה תלמיד חכם עושה וכו'. ובכי"ע כגי' כי"ל, אלא שאחרי המלים "תלמיד חכם עושה" נשמט ע"י הדומות, עיין בשנו"ס. ובד משובש. והברייתא מפרשת את משנתנו (פ"א מ"ד): התחילו היחידים מתענים, ועיין לעיל שו' 13. ובבבלי י' א': מאן יחידים. אמר רב הונא רבנן. ועיין לעיל יומא פ"א, שו' 51. ובירושלמי פ"א רה"ד, ס"ד ע"ב: אילו הם היחידים, אילו שהן מתמנין פרנסין על הציבור. ועיין ספרי האזינו פי' ש"ו, הוצ' הר"א פינקלשטין, סוף עמ' 339. ובבבלי י' ב': תניא אידך לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד עושה דברי ר' שמעון בן אלעזר. אבל בכי"י ובראשונים (עיין בהוצ' מלטר): לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, והתלמידים עושין דברי וכו'. ועיין בברייתא שלעיל בבבלי שם. ומתוך התוספתא ברור שר"ש בן אלעזר אינו מדבר בתלמידים שרוצים לעשות את עצמם יחידים, אלא בכל אדם שרוצים לעשות את עצמן יחידים, או תלמידי חכמים, כפי שמוכח מן הסיום "אלא אם כן וכו'", והוא כגירסא שלפנינו בבבלי, וכלישנא אחרינא שבמיוחס לרש"י. ועניין התלמידים לא נזכר כלל בתוספתא. ובראבי"ה ח"ב סי' תת"ן, עמ' 599: ובירושלמי (הנ"ל) וכו' מכיון שהוא מתמנה על הציבור ונמצא נאמן כדיי הוא מצלייא ומתענייא, פירוש שנאמן לציבור לעמוד בעדם מפני האומות כשבאים שונאי ישראל לידי צער (עיין ירושלמי הוריות פ"ג, מ"ה רע"ג) ראויים להתקבל תפלתן. ובתוספתא תניא איזה יחיד כל שמינוהו בית דין פרנס בדבר צער , והוא הוא. וכן בכותב לעין יעקב סי' מ' בשם תוספות (בשם אבי העזרי): ובתוספתא תניא אי זהו יחיד כל שמינוהו רבים פרנס בדבר צער. וכ"ה ברא"ש פ"ב סי' כ"ב. ובמרדכי פ"א פי' תרי"ח: שנינו בתוספ' אי זהו יחיד כל שמינוהו בית דין פרנס ע"י כך שאירע להם צער, ונזדקק להם. וכע"ז גם באגודה פ"א סוף סי' ג', קל"ה ע"ב. ועיין בפיסקי תוספות פ"א סי' י"ב (בשם ירושלמי), ובאהצו"י, עמ' 63. ולפ"ז מדברים כאן בפרנס מיוחד שנמנה בשעת צרה. ועיין בתוספות י' ב' ד"ה איזהו. אבל, כנראה, שבטופס שהיה לפני הראבי"ה נכפלו המלים "בדבר צער" בטעות מלמטה, ושאר הראשונים שהבאנו לעיל העתיקו ע"פ הראבי"ה.

231-32. ר' שמעון בן גמליאל או' דבר שהו של צער הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה ותלמיד חכם עושה וכו'. בירושלמי ברכות פ"ב רה"ט, ה' סע"ג: תני כל דבר שהוא של צער וכו', כגירסת התוספתא. ובבבלי י' ב' הנ"ל: רבן שמעון בן גמליאל אומר במה דברים אמורים בדבר של שבח, אבל בדבר של צער עושה וכו'. ולפי גירסת כי"י וראשונים ברישא שם בבבלי, אפשר היה לפרש שר"ש בן גמליאל מדבר בתלמידים גרידא אבל לא בכל אדם, אבל מגירסת התוספתא והירושלמי ברור שבכל אדם אנן קיימין. ועיין במשנת פסחים פ"ד מ"ה, בבבלי שם נ"ה א' וברכות י"ז ב'. ועיין בבבלי כאן ל' ב', בדק"ס שם, הערה ל', בהגהות חות יאיר ברי"ף סוף תענית, ומ"ש בגבורות ארי כאן י' ב'. ועיין מ"ש בקרן אורה בסוגיין ומ"ש בפירושי על הלכות הירושלמי להרמב"ם, עמ' כ"ו, הערה ל'.

334-35. ר' שמעון בן לעזר אומ' משם ר' מאיר וכן היה ר' דוסא או' בדבריו חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו זרע וכו'. וכ"ה בבבלי ב"מ ק"ו ב' לפי גירסת כי"י, עיין דק"ס שם, עמ' 312, הערה ה'. ובהוצ' שלנו שם: רשב"ג משום ר"מ אומר, וכן היה ר' שמעון בן מנסיא אומר כדבריו וכו'. ובב"ר פל"ד, י"א, עמ' 322: רבן שמעון בן גמליאל (כגי' הוצאות שלנו בבבלי) משם ר' מאיר, וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו וכו'. והברייתא שלנו נסמכה למשנתנו ספ"א: יצא ניסן וירדו גשמים, סימן קללה, שנאמר הלוא קציר חטים היום וגומר. ולר' יהודה להלן, מרחשון וכסלו זרע וכו' אדר וניסן קור, אייר וסיוון קציר וכו', כלומר, יצא ניסן נכנס קציר.