תוספתא כפשוטה על תענית ב:ב

17. כל משמר שיש בו ארבעה וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל חסרה המלה "כל". ובר"ח י"ז א': וכן הוא מפורש בתוספתא משמר שיש בו ד' בתי אבות, או ז' בתי אבות, או ח', או ט' וכו'. וכן בראבי"ה הנ"ל: משמר שיש בו וכו'. ועיין גם בערוך ובערוגת הבשם הנ"ל. ובירושלמי פ"ד ה"ב הנ"ל: ויש משמר שהיה בו חמשה וכו'. וכנראה שהמלה "שיש" היא באשגרה מלמטה בסמוך, והכוונה שכל משמר יש בו לא פחות מארבעה בתי אבות ולא יותר מתשעה, עיין ח"ד. ועיין בבאורי הגר"א למשניות ראש תמיד שכתב: ובירושלמי איתא שהיו כמה משמרות שלא היה להם אלא ב' או ג' בתי אבות. ואינו נמצא בירושלמי שלפנינו.

28. שלשה מקריבין שני שני ימים וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל. ובר"ח הנ"ל: ג' מהן מקריבין כל אחד ב' ימים והרביעי מקריב יום אחד, ורבינו כתב דרך פירוש. ובכי"ע: שלשה מקריבין שנים שני ימים וכו'. וכ"ה בראבי"ה הנ"ל, וצ"ל כלפנינו. ועיין מ"ש להלן, שו' 11, ד"ה משמר שיש בו שבעה.

39-10. משמר שיש בו חמשה, שלשה מקריבין שני שני ימים, ושנים מקריבין יום אחד. וכ"ה בד (אלא ששם נשמטה המלה "שני") ובכי"ל. אבל בכי"ע: משמר שיש בו שלשה חמשה, שנים מקריבין שנים ימים ושלשה מקריבין יום אחד. וכ"ה מלה במלה בראבי"ה הנ"ל (אלא ששם: שני ימים במקום "שנים ימים"). וברור שהמלה "שלשה" היא ט"ס (כנראה תיקון מן הגליון שנכנס שלא במקומו), וצ"ל: משמר שיש בו חמשה וכו', ולגירסא זו שנים מקריבין כל אחד שני ימים, ושלשת הנשארים כל אחד מקריב יומו. וכן בירושלמי הנ"ל: משמר שהיה בו חמשה, ג' מקריבין ג' ימים, ושנים מקריבין ארבעה ימים. וכן גרס בירושלמי גם בר"ח כ"ז ב', אבל בפיסקא מן התוספתא שהביא (י"ז א' הנ"ל) קיצר. וגירסא זו יותר הגיונית, ולפי הנוסחא שלפנינו קשה למה יעבדו שלשה בתי אבות שני ימים כל אחד ואחד, ואילו שני בתי אבות יעבדו בין שניהם רק יום אחד. ועיין בבבא שלהלן בסמוך.

411. משמר שיש בו שבעה כל אחד ואחד מקריב יומו. בר"ח י"ז א': כל אחד משמר (צ"ל: משמש) יומו. ועיין ערוך ערך בית אב וערוגת הבשם הנ"ל. ומכאן, וכן מן המקבילה שבירושלמי, וכן ממה ששנינו לעיל ולהלן בסמוך, מוכח שאף בשבת שמש בית אב מיוחד, ועיין ירושלמי שקלים ספ"ו, נ' ע"ב, ובבלי מנחות ק"ז ב' וברש"י שם ופסחים נ"ז א' ד"ה ולערב. וכבר העירו על הסתירה בין המקורות ובין הפירושים ברש"י עצמו, עיין מ"ש הגר"י פיק בראשון לציון ריש תמיד, בשו"ת חתם סופר או"ח סי' ר', בציון ירושלים לירושלמי שקלים הנ"ל, בס' הר המריה פ"ד מה' כלי המקדש הי"א, אות כ"ד, בגליוני הש"ס לר"י ענגיל כאן ט"ו ב' ועוד. ועיין מ"ש הר"י בנת בלוח התיקונים לס' מועד שהוציא לאור (עם תרגום בגרמנית), עמ' 533 ואילך.

5ברם עצם שעת היום שבה היו מתחלפין בתי אבות לא נתבאר במפורש במקורות. אנו יודעים שבית האב הראשון של המשמר היה נכנס בשבת 2 בפי' לרה"י המיוחס לתלמיד רב סעדיה גאון, עמ' 37: והיו ד' משמרות (הוא מבאר להלן שם שהם משמרת הכהנים, משמרת הלוים המשרתים את הכהנים, משמרת השוערים, משמרת המשוררים) באים אל הקדש ביום הששי ויוצאות ביום הששי האחר. וכן להלן שם, עמ' 41: ואלו ד' משמרות היו משרתים בשבוע עד יום ששי. ואמנם יש בספר זה כמה דברים תמוהים. ועובד בתמיד של בין הערבים (עיין לעיל סוכה פ"ד, שו' 70 ואילך), והיה מגיף את דלתות העזרה ערבית (עיין בבלי שם נ"ו ב'). ואם נניח שביום ראשון בבוקר נכנס בית אב אחר, הרי בשבת שלאחריו בבוקר צריך להכנס בית אב שכבר שמש בשבוע זה, ונמצא שבית אב אחד עובד שני ימים, בניגוד למה ששנינו כאן. ויוסף הכהן בספרו נגד אפיון ס"ב פ"ח סי' ק"ח כותב שחלקים מן המשמר (בתי אבות) עובדים בימים קבועים (של השבוע), והם מתאספים בכל יום באמצע היום (mediante die) ומקבלים את המפתחות מן הכהנים היוצאים, ומשמע מדבריו שהיו בתי האבות מתחלפים ביום. ולפ"ז היתה החלוקה שוה, והיו בתי האבות מתחלפים בכל יום לפני תמיד של בין הערבים, וכל אחד מהם שמש יומו משבת לשבת. אבל מקורות התלמוד מתנגדים לו, 3 מעצם דברי ר' יוחנן בירושלמי ובבבלי שהזכרנו בפנים אין סתירה לדברי יוסף הכהן, שהרי אמרו לעיל בסמוך שכל משמר שהיו בו פחות משבעה בתי אבות היה לכל הפחות בית אב אחד מקריב שני ימים, ובכגון דא אמרו שמי שזכה בפייס בתמיד של שחר זוכה בתמיד של בין הערבים. ומן הברייתות שם יש קצת סיוע לדברי יוסף הכהן שהיה עד ראיה למה שהוא מספר. ועיין גם בתוספות יומא כ"ו א' ד"ה ואי משכחת. ואם ישאל השואל הרי פשיטא שצריך פייס אחד לתמיד של בין הערבים, אם בתי האבות מתחלפים לפניו, אף אתה אמור לו ששאלה זו קיימת גם לתירוץ של שני התלמודים, ובעל כרחינו היא גופא קא משמע לן שבאותו זמן מתחלפים הכהנים. אבל מתוך המשא והמתן בירושלמי ובבבלי מוכח שבימות החול מעולם לא היה פייס בין הערבים. עיין ירושלמי יומא פ"ב ה"ג, ל"ט ע"ד, ובבלי שם כ"ו א'. וצ"ל שבית אב הראשון שהתחיל בשבת אחרי הצהרים משלים את יומו בשבת הבאה עד שנכנס המשמר החדש. ועדיין אינו ברור מי מתעסק בעבודת הלילה, החדש או הישן. ובמשנת תמיד פ"א מ"א: וזקני בית אב ישנים שם. ופירש שם המפרש שהכוונה לבית אב שצריכים לעבוד למחר, וכן פירש הרא"ש שם, וכן משמע מפירוש המיוחס להראב"ד שם. ועיין בח"ד להלן רה"ג ובס' יד דוד י"ז א'. ועיין בבלי זבחים כ' ב', ובתוספות שם כ' א' ד"ה מיתיביה. ואין משם ראייה לא לכאן ולא לכאן, ואפשר שאנשי בית אב של יום העבר נשארו בפנים להשגיח על המזבח, וזקני בית אב של יום הבא היו נכנסים מבערב והיו ישנים בבית המוקד כדי להשגיח אח"כ על הפייס של תרומת הדשן שהיא תחילת העבודה של יום, 4 עיין בירושלמי יומא ספ"א, ל"ט ע"ב, בבלי שם כ"ב א' ומקבילות. ועיין מ"ש להלן, שו' 24, ד"ה ופירושו. 12. ששה מקריבין ששה ימים וכו'. וכ"ה בד, בערוך ובערוגת הבשם הנ"ל. ובכי"ע בטעות: ששה מקריבין שמונה ימים.

614. יש מהן שקבעו עצמן לעולם. הבא בשבת, בא בשבת לעולם וכו'. בר"ח י"ז א': ויש באלו כ"ד משמרות שהפילו גורלות , מי שעלה גורלו ביום ראשון נקבע במשמרתו להיות הוא משמש ביום ראשון לעולם, ומי שנקבע ביום שני כמוהו וכו', ועיין להלן. ובהשגות הרמב"ן על ס' המצות להר"מ, עשין ל"ו: ומבואר בתוספתא יש מהן שקבעו עצמן לעולם הבא בשבת בא בשבת לעולם, לאחר שבת, לאחר שבת לעולם וכו'.

715-16. יש מהן שמגדילין פעם אחת בחודש, יש מהן שמגדילין פעם אחת בשנה וכו'. וכ"ה ("מגדילין") גם בד ובכי"ל. וכ"ה בראבי"ה הנ"ל (לעיל, שו' 6–7), עמ' 630 (בכי"א, עיי"ש הערה 6), ברמב"ן הנ"ל ובריטב"א ט"ז ב' במשנה (וכ"ה בריטב"א כ"י ירושלים). ובכי"ע ובראבי"ה בכי"ל: יש מהן שמדלגין וכו'. ובירושלמי פ"ד הנ"ל: מגרילין (רק פעם אחת). אבל בר"ח כ"ז ב': ויש שמגדילין על כל משמר, ויש שהוא מגדילין בכל שבוע ושבוע. נמצאנו למדים שהגירסא מגדילין היא בלי שום ספק הנכונה, אלא שהראבי"ה פירש ע"פ הר"ח (י"ז א') הנ"ל מגדילין - מגרילין. וברמב"ן הנ"ל (וממנו בריטב"א הנ"ל) פירש: ועניין ההגדלה הוא שלא קבעו לעצמם משמר, אלא באים ומסייעים לעובדים שם ומגדילים המשמר, ואין להם זמן אלא ברצונם פעם אחת בשבוע וכו'. ועיין ש"א ספ"ב ובתרגום שם. ובתס"ר ח"א, עמ' 220, שערתי שאין מגדילין אלא מוציאים גודל. והרי המלה הרגילה "מצביעים" אינה נמצאת אלא פעם אחת, ופירושה כמו שאמרו בירושלמי יומא פ"ב, ל"ט רע"ד: מהו הצביעו, הוציאו אצבע, ועיין בבלי שם כ"ב ב'. ובמשנה שם רפ"ב: הממונה אמר להם הצביעו וכו', ואין מוציאים גודל (עיין דק"ס שם, עמ' 53, הערה ג') במקדש. אבל מחוץ למקדש (אנשי בית אב בינם לבין עצמן) היו מוציאין גודל, ומגדילין. ברם לגירסא זו (וכן לפירוש הר"ח והראבי"ה הנ"ל) קשה מה עניין "חודש" לכאן, 5 לפי הרמב"ן ניחא, והכוונה שהממונים היו מגדילים בכל חודש את המשמרות ומספחים להן כהנים שלא היה להם משמר קבוע. והרי אין משמר משמש ושונה בחודש אחד, 6 וכבר תמה ע"ז בהר המריה פ"ד מה' כלי המקדש, אות כ"ד. ושמא הכוונה כאן לכהנים שלא הכירו את משמרתם וחלקו אותם לחדשי השנה, והם הם שהגדילו (הפיסו בגודל) בינם לבין עצמם בכל חודש. ועיין מ"ש להלן, שו' 20–21, ד"ה והנה. אלא שבכי"ל באמת חסר "יש מהן שמגדילין פעם אחת בחודש", ולא נזכר שם אלא שנה, שבוע ומשמר, והיינו שיש שהיו מגדילין פעם אחת בשנה, כלומר קובעין עצמן ליום ידוע לכל השנה, שמשמשים בה פעמים, או שלש פעמים, ויש שקובעין עצמן לשבע שנים, ויש שמגדילין על כל משמר ומשמר, ועיין הגירסא בירושלמי. ואף שהגירסא "פעם אחת בחודש" מקויימת ע"י שאר הנוסחאות והראשונים הנ"ל, יש להניח שהיא לאו בדווקא, ובאשגרה ממשנת סנהדרין רפ"ה. ועיין להלן. ועיין היטב בפירוש לדבה"י המיוחס לאחד מתלמידי רב סעדיה גאון, עמ' 45, ובשרידים מפי' ר"א לתענית, עמ' 67, ובתוספות הרא"ש להלן רפ"ד. 7 הובא בפתח עינים להרחיד"א רפ"ד. ורק על פיהם אפשר להבין את הדברים התמוהים שבפי' לדבה"י שזכרנו בפנים. ואפשר איפוא שהכוונה כאן למעמד הקבוע בירושלים, ובו היו מגדילים (מגדילין ע"י הוצאת גודל) בכל חודש. ועיין היטב בריש מגילת תענית, ושמא הם הם שהביאו את הקרבנות לפני שגברה יד הפרושים, עיי"ש.

817. כל שמכיר את משמרתו וכו'. ירושלמי פ"ב הי"ב, ס"ה סע"ד, בבלי י"ז א'.

917-18. והוא מבתי אבות קבועין אין אסור אלא אותו היום בלבד. וכן בבבלי הנ"ל: ויודע שבתי אבותיו קבועין וכו', ובירושלמי הנ"ל: ואינו 8 עיין במיוחס לרש"י י"ז א' ד"ה ואיני יודע, ובתענית הוצ' מלטר, עמ' 63, בשנו"ס לשו' 19. ואעפ"י שהגירסא "ואינו" היא גם בשרי"ר, עמ' 179 (שם: ואנו, והיא היא), מ"מ נראה שכאן צ"ל: "והוא" כמו שהוא בתוספתא וברוב נוסחאות הבבלי. ועיין מאירי, עמ' 52. מבתי אבות קבועין וכו'. ובר"ח י"ז א': מי שעלה גורלו ביום ראשון נקבע במשמרתו להיות הוא משמש ביום ראשון לעולם וכו', לפיכך אמרו [המכיר] משמרתו באיזה חדש ובאיזה שבוע זמנו, ובית אב שלו באיזה יום מן השבוע זמנו, והוא מן הקבועים לעולם, אסורין לשתות יין בו ביום, מ"ט אמרינן שמא יבנה הבית ויהיה שתוי, ואינו יכול לשמש בו ביום וכו'. ועיין בידיעות המכון לחקר השירה העברית ח"ה, עמ' קי"א, ואנו למדים משם שנהגו להכריז בא"י (כאלף שנים אחרי החורבן): היום שבת קדש וכו', איזו היא המשמרת, כך וכך, משמרת כך וכך, הרחמן ישיב את המשמרות (צ"ל: המשמרת) למקומה מהרה בימינו אמן. ועיי"ש עמ' קי"ב. ולמדנו מפירוש הר"ח שבתי אבות קבועין פירושו בתי אבות שקבעו עצמן לעולם לשמש ביום ידוע בשבת של משמרתה, כמפורש ברישא. וכן בפי' ר"ג י"ז א': שיודעין באיזה יום עובדין בית אב שלו. ובר"מ פ"א מה' ביאת מקדש ה"ז: ויודע שבתי אבותיו קבועים בעבודה היום . וכן במאירי, עמ' 52: ויודע שבית אב שלו קבוע לעבודת אותו היום . וכ"ה בספרו לסנהדרין, עמ' 76. והוא כפירוש הר"ח ור"ג הנ"ל. ובחנם מחקו בר"מ את המלה "היום", והיא ישנה בכל הנוסחאות. אבל לפירוש הרמב"ן והריטב"א הנ"ל "בתי אבות קבועין" פירושו בתי אבות העיקריים, ולא מן הנטפלים והנספחים שהגדילו את הקבועין, עיין מ"ש לעיל. ועיין במיוחס לרש"י ד"ה קבועין.

1019. ואין מכיר את בית אב שלו, והוא מבתי אבות קבועין אסור כל אותה שבת. וכע"ז בבבלי הנ"ל בהוצ' שלפנינו, ועיין בשנו"ס בהוצ' מלטר, עמ' 63, ובהשגות הרמב"ן על סה"מ להר"מ הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: וכל מי שהוא מכיר אנשי משמר שלו ואינו מכיר אנשי בית אב שלו, ואינו מבתי אבות קבועים אסור כל אותה השבת. ובבבא זו היה אפשר לפרש: או שאינו מבתי אבות קבועים, כלומר, הוא מבתי אבות שהיו מגדילים על כל משמר ומשמר, כפירוש הר"ח והר"ג הנ"ל, עיין מ"ש לעיל, אבל עיין לעיל בירושלמי ולהלן שם, ובמיוחס לרש"י ד"ה ואינו יודע, ובשנו"ס הנ"ל.

1120-21. כל שאין מכיר לא את משמרתו ולא את בית אב שלו והוא מבתי אבות קבועין אסור כל אותו חודש. וכ"ה בכי"ל: כל אותו החדש. ובד: אסו' כל חדש. ובכי"ע לקתה הנוסחא בחסרון ע"י הדומות, ולא נשרדה מן הסיפא אלא המלה "חודש". ובבבלי הנ"ל: ויודע שבתי אבותיו קבועין שם אסור לשתות יין כל השנה. ובירושלמי הנ"ל: וכל מי שאינו מכיר לא אנשי משמר שלו ולא אנשי בית אב שלו ואינו מבתי אבות קבועים. ר' אומר וכו', ודברי החכמים חסרים שם. ועיין מ"ש להלן. והנה נוסח התוספתא "אסור כל אותו חודש" או "אסור כל חדש" (כגי' ד) קשה מאד, וחדש מאי עבידתיה, ואי אפשר להגיה נגד ארבע נוסחאות. ועיין מ"ש לעיל הערה 6, ואם השערתנו נכונה הכוונה כאן לאותו חודש שהיו רגילים לשמש בו. ו"מבתי אבות קבועין" פירושו מבתי אבות שהיו קבועים בחודש ידוע שהיו מגדילין בו. ויותר נראה שהברייתות שלנו נסמכו לשתי הבבות של משנתנו פ"ב מ"ז: אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים וכו', אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים מלספר ומלכבס וכו'. ושתי הבבות הראשונות שלנו נסמכו לרישא של משנתנו (שתיית יין) אבל הבבא האחרונה שלנו נסמכה לסיפא של משנתנו (לאיסור תספורת). והתוספתא עוסקת בזמן הבית, ובכהנים שהם חוץ לירושלים, כפירוש המאירי ועוד, עיין להלן, ולשיטת התוספתא (וכ"ה שיטת הירושלמי, עיין להלן) לא נאסרו כהנים ביין יותר משבוע אחד (והוא, כשהם מכירים את משמרתם), ואם אין מכירים את משמרתם לא נאסרו כלל ביין, אם הם חוץ לירושלים. ודין תספורת כדין שתיית יין במכירים את משמרתם, אבל אם אין מכירין את משמרתם אסורים בתספורת כל חדש (כגי' ד. ובשאר הנוסחאות היא אשגרה מן הבבות שלעיל), שהרי אם יגדלו פרע יותר מחדש יפסלו מעבודה, ואפילו בזמן משמרתם מגלחים, אם במקרה גדלו פרע, עיין מאירי, עמ' 51, ובליקוטי ר' בצלאל אשכנזי שהביא בפתח עינים, ק"ד ע"א. וההבדל בין שתיית יין ותספורת היא ששתיית יין לא נאסרה אלא משום עבודה, ואם הם חוץ לירושלים, ואף אין יודעים את זמן משמרתם, לא אסרו להם שתיית יין, משום ספק ספיקא. אבל תספורת אסורה, משום שהוא רגל שלהם (עיין ירושלמי למשנתנו ובמקבילות במו"ק רפ"ג, ובבלי כאן י"ז א', מו"ק י"ד א'), ואסורה אפילו אם אינו מכיר את משמרתו, אלא שלא יכלו לאסור אותה יותר מחדש, משום גדול פרע. ועיין להלן בתוספתא בדין תספורת אחרי החורבן, אבל דין שתיית יין אחרי החורבן לא נזכר בתוספתא כלל. ועיין בצפנת פענח השמטות לה' שבת פ"ל ה"ג, שממנו למדתי לפרש כן. ונראה שכ"ה שיטת הירושלמי שהסמיך ברייתא שלנו לתספורת, עיי"ש, וכפי שנציע להלן כדברי רבי. ובבבלי שיטה אחרת, ופירשו את כל הברייתא ביין גרידא. ועיין מ"ש להלן.

1221-22. ר' אומ' אומ' אני שיהא זה אסור לעולם אלא שתקנתו קלקלתו. בבבלי י"ז א' הנ"ל (וכן להלן שם וסנהדרין כ"ב ב'): רבי אומר, אומר אני אסור לשתות יין לעולם, אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו. ובירושלמי הנ"ל: ר' אומר אומר אני שהוא אסור לעולם, אלא שתקנתו (בשרי"ר: שתיקנתו) קלקלתו שהוא מותר בהספד . כמה דתימר קלקלתו תקנתו, שהוא אסור בהספד ודכוותה קלקלתו תקנתו שיהא אסור במלאכה. פירוש המפרשים הוא דחוק מאד, ואעפ"י שאף בשרי"ר גורס "בהספד", מ"מ נראה קרוב בעיני שצ"ל: בתספר' (במקום "בהספד"), ור' אומר שהיה בדין שיהא אסור בתספרת לעולם (אם אינו מכיר את משמרתו), וכשיקראו אותו לירושלים יסתפר כדי להתכשר לעבודה (עיין בבלי י"ז ב', וסנהדרין כ"ב ב'), אבל מה אעשה שתיקנתו (כגי' שרי"ר) קלקלתו, כלומר הקלקלה שלו, שאינו יודע את משמרתו, ויצטרך להאסר לעולם בתספורת, היא תקנתו 9 עיין כפו"פ פ"ו, עמ' פ"ו (ד"ר, כ"ג סע"ב) שפירש להפך שתקנתו תהיה קלקלתו. ועיין בשנו"ס אצל מלטר, עמ' 64, שו' 1. ופירושו קשה, עיין ירושלמי מגילה פ"א ה"א, ע' ע"א, ובהערת ר"ז דימיטרובסקי לחי' הרשב"א מגילה, עמ' 32, הע' 408. והוסיף בכפו"פ שם: אבל הירושלמי יש בו פי' אחד, וכנראה שכוונתו שיש בו פירוש אחר בברייתא לעיקר העניין, ולאו דווקא ל"תקנתו קלקלתו". ומתירה אותו להסתפר מפני שהיא גזירה שאינו יכול לעמוד בה. 10 עיין מ"ש הריטב"א ט"ז סע"ב בשם מודו. ואפשר לפרש גם ע"פ פירוש המאירי סנהדרין, עמ' 76 (ואעפ"י שכל הפירושים נאמרו לעניין שתיית יין, הם קיימים גם לעניין תספורת), או ע"פ פירוש בעל ערוך לנר בסנהדרין כ"ב ב'. ושואל הירושלמי: כמה דתימר קלקלתו תקנתו, שהוא אסור בתספר' (כצ"ל במקום "בהספד"), כלומר, במכיר את משמרתו, שאף רבי מודה בה שהוא אסור בתספרת כל אותה השבת, ודכוותה קלקלתו תקנתו שיהא אסור גם במלאכה, כלומר, האף לעניין מלאכה קלקלתו תקנתו, והוא אסור במלאכה כל אותה השבת, כדין המשמר בירושלים, כמפורש להלן פ"ג, שו' 13–14. אבל עיין מ"ש להלן, עמ' 1338. וברור ששיטת הבבלי הנ"ל היא אחרת כמפורש שם, אבל אף מתוך הבבלי לא נתברר אם הברייתא עוסקת בזמן הבית, או לאחר החורבן. ושיטת המאירי היא שכל הברייתא מדברת בזמן הבית לרבות גם דברי רבי, וממילא לא ידעינן מה סוברים החכמים בדין שתיית יין אחר החרבן, ולפיכך דייקו בבבלי י"ז רע"ב (וסנהדרין כ"ב ב') מדברי אביי שהחכמים אוסרים אפילו אחרי החרבן, אבל מתוך הברייתא שבבבלי אין להוכיח כלום. ועיין באוה"ג, עמ' 29, ובפי' ר"ג, בר"מ פ"א מה' ביאת המקדש ה"ז, 11 עיין במעשה רוקח שם שהביא בשם ספר כ"י את דברי הר"ח בסוגיין (ועל פיו צריך לתקן את הנוסחא שבדפוסים כאן) וציין גם ליד רמה בסנהדרין כ"ב ב'. בכ"מ ובהר המריה שם. ועיין בחי' הר"ן סנהדרין כ"ב ב' ד"ה מכלל, בקרן אורה כאן י"ז א' ובהגהות הרש"ש שם, ובערוך לנר לסנהדרין שם.

1322. מפני מה אנשי משמר מותרין וכו'. חוזר למשנתנו פ"ב מ"ז הנ"ל, ונותן לה טעם. ובבבלי י"ז א' נשנית בבא זו בתחילת הברייתא שלנו (לפני הבבא: כל שמכיר את משמרתו וכו'), וממנה הסיקו: מכאן אמרו כל כהן שמכיר משמרתו וכו', מפני שלשיטת הבבלי כל הברייתות לעיל בשתיית יין גרידא עסיקינן. ובירושלמי פ"ב רהי"ב, ס"ה ע"ד, 12 גירסא יותר מתוקנת בשרי"ר, עמ' 178. הביאוה כפירוש למשנתנו הנ"ל, ואח"כ פירשו את עניין איסור התספורת, ואח"כ הביאו את הבבות שלעיל (כל שמכיר את משמרתו וכו'), עיין מ"ש לעיל.