תוספתא כפשוטה על תענית ב:ד

126-27. יום שיני וחמשי הוחדו לתענית צבור. וכ"ה בד ובכי"ל. אבל בכי"ע: יחיד יושב בתענית ציבור. וכן מעתיק בראבי"ה ח"ב סי' תתמ"ט, עמ' 596, בשם התוספתא פרק שני דתענית. ולפי הגירסא שלנו הוא דין המשנה בפ"ב מ"ט שכל תעניות ציבור הן ביום שני וחמישי, שלא להפקיע את השערים. ועיין מאירי, עמ' 19. אבל גירסת כי"ע והראבי"ה נראית יותר מקורית, והכוונה, כנראה, ליחידים 14 ונקטה התוספתא "יחיד" (ולא "יחידים" בלשון רבים) ע"פ הברייתא לעיל פ"א, סוף שו' 29 ואילך. ועיקר הפירוש בס' הוספות ותקונים לס' ראבי"ה, עמ' 181. שמתענים על הגשמים (פ"א מ"ד), וכן אמרו בבבלי י' סע"א: תניא נמי הכי כשהתחילו היחידים להתענות מתענין שני וחמישי ושני וכו'. והוא הדין ביחידים שמתענים אחרי י"ג תעניות של ציבור (ספ"א), כמו שפסק הר"מ בפ"ג מה' תעניות ה"ט. 15 במאירי עירובין ספ"ג מ"א א' כתב בשם "יש מפרשים" שהיחידים המתענים על הגשמים מתענים בכל יום שירצו, ולא השיג עליהם כלום. אבל במגן אבות שלו, עניין כ"ג, הביא את דבריהם, ומוכח מתוכם שלא אמרו כן אלא במתענין אחר שבע תעניות אחרונות, וממילא אין סתירה מפורשת לשיטתם מן הבבלי י' א', אבל מדברי הר"מ שהבאנו מוכח שלא כדבריהם. וכן דחה אותם גם המאירי, במגן אבות שלו. ואע"פ שדין היחידים הוא שלא כציבור, ואוכלים משחשיכה, מ"מ קוראת להם התוספתא "תענית ציבור", כשם שניסח המאירי, עמ' 19: ואפילו יחיד המתענה לשם הצבור אינו מתחיל אלא בשני. 16 ועיין מ"ש להלן, שו' 28–29, ד"ה מה בין. ובראבי"ה הנ"ל (לפני שהביא את התוספתא) העיר על מדרש תנחומא (וירא הוצ' בובר סי' ט"ז), והעתיקו להלן שם בשם הריצב"ש, ועיי"ש, עמ' 597, הערה 1. ואמרו שם: ומנין סמכו הדורות שיהו מתענין בשני ובחמישי וכו', ולכך התקינו חכמים שיהו מתענין בשני ובחמישי. והמדרש הובא ע"י כמה מן הראשונים, עיין בהערת בובר שם, ועיין בשלטה"ג רפ"ג כאן. ובשבה"ל השלם סוף סי' רע"ז הביא את המדרש והסמיך לו את הירושלמי בפסחים פ"ד ה"א, ל' רע"ד (תענית פ"א ה"ו, ס"ד ע"ג): ובשני ובחמישי עד דיתפני תעניתא וכו', וכנראה שהבין שמדברים בכל יום שני וחמישי. ור"נ ברילל אסף את כל המקורות שלנו ושל הגויים המעידים שנהגו בא"י להתענות בכל יום שני וחמישי. 17 המגיד שי"א, עמ' 310, ועמ' 317, שם שי"ב, עמ' 23, ועמ' 47. ועיין מ"ש קרויס בצופה האנגלי סדרא ישנה ח"ו, עמ' 235, וגינצבורג בגנזי שכטר ח"א, עמ' 483, ועמ' 548, ולאחרונה אלון בתרביץ ש"ד, עמ' 285 ואילך, וכמעט שלא הוסיפו כלום על דברי ברילל, וכולם כיוונו מדעתם, ולא ידעו אחד מהשני. ועיין בבלי שבת כ"ד א', תענית י"ב א', גמרא של סוף מגילת תענית, הוצ' ליכטנשטין בשנו"ס, עיי"ש. ובמס' סופרים רפכ"א, הוצ' היגר, עמ' 354: והתלמידים 18 כלומר, היחידים שבתוספתא כאן לפי כי"ע והראבי"ה. מתענין בשני 19 כ"ה בכ"י אדלר. ובשאר הנוסחאות: מתענין בו. כלומר בניסן, ונוספה מלה זו ("בו") ע"פ המנהג שלנו להתענות בה"ב. ובחמישי. 20 היגר הוסיף בגוף הנוסח שלו: ושני. אבל מלה זו אינה ברוב הנוסחאות, עיין בשנו"ס שם. ועיין ב"י טאו"ח סי' תכ"ט. וכן בס' מנהג טוב סי' ס"ז (הצופה ההגרי חי"ג, עמ' 232): ומנהג טוב להתענות בכל מיני עינויים כל שני וחמישי שבשנה, לבד ר"ח וכו'. ובב"ר פע"ו, הוצ' תיאודור־אלבק, עמ' 900: מתענין היו עליהם בשני וחמישי (והעיר ע"ז ר"א אפשטין בהחוקר ש"א, עמ' 333). ועל דברי החכמים הנ"ל יש להוסיף שכן נהגו גם הכותים והפלשים, עיין מ"ש ר"א אפשטין בספרו אלדד הדני, עמ' 163, ובהערה 1 שם. וכן נמצא בהשבעת משומדים מתקופת ביצנץ על מנהג הפרושים, עיין בסה"י לכבוד סימאנסען, עמ' 141. ולפי כ"ז אפשר שהכוונה בתוספתא כאן גם ליום שני וחמשי של כל השנה, שבו היו היחידים מתענים.

227. ובהן בתי דינין יושבין בעיירות. משנת כתובות רפ"א. והיא מתקנות עזרא, עיין ירושלמי מגילה פ"ד ה"א, ע"ה ע"א, בבלי כתובות ג' א' (ועיי"ש בתוספות ד"ה שבתי), ב"ק פ"ב א'.

327-28. ובהן נכנסין לבתי כנסיות וקורין. וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: ובהן יושבין בבתי כנסיות וקורין. וכ"ה בראבי"ה, עמ' 596 הנ"ל. והנכון כלפנינו, עיין הלשון במשנת מגילה פ"א מ"ג, שם מ"א ואילך ("יום הכניסה"). ואף היא מתקנות עזרא, כירושלמי מגילה הנ"ל, וכ"ה במס' סופרים רפ"י. ובמכילתא ויסע פ"א, עמ' 154, (ותנחומא שנדפס מכבר בשלח סי' י"ט) אמרו: התקינו להם הנביאים והזקנים שיהיו קורין בתורה, בשבת בשני ובחמישי. וכ"ה במכילתא דרשב"י, עמ' 103, ובבבלי ב"ק פ"ב א' (אלא שבשניהם חסר "והזקנים"). ותירצו בבבלי שם שהראשונים תקנו שיקרא אחד שלשה פסוקים, או שיקראו שלשה אנשים שלשה פסוקים, ובא עזרא ותיקן שיקראו שלשה אנשים, ועשרה פסוקים. אבל בירושלמי ומס' סופרים הנ"ל מוכח שלפני עזרא לא היו קורין כלל בשני וחמישי, וכן מוכרח מדברי הירושלמי במגילה פ"א סה"א, ע' ע"ב.

428. ובהן מפסיקין למקרא מגלה. וכ"ה בד. ובכי"ע: לקרית מגילה. ובכי"ל: ובהן מספיקין מקריאת מגלה. ובראבי"ה הנ"ל דלג על פיסקא זו, וכנראה שקיצר. והברייתא סתומה מאד. ונראה שאין "למקרא" אלא "במקרא" (עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1110 ואילך), בזמן שקורין את המגילה, והכוונה שביום שני וחמישי מפסיקין מסדר הפרשיות כשקורין בהן את המגילה לבני הכפרים (מגילה פ"א מ"א ואילך), ואעפ"י שלא חל פורים בהם. וכאמרם במשנת מגילה פ"ג מ"ד: לכל מפסיקין בראשי חדשים בחנוכה ובפורים, ובכמה נוסחאות: לראשי חדשים לחנוכה וכו'. והחידוש כאן הוא שאף שבכל מקום קורין בסדר הפרשיות, אבל לבני כפרים שמקדימים ליום הכניסה מפסיקין מסדר הפרשיות, וקורין ויבא עמלק. 21 וכן נראה מלשון השאילתות ויקהל סי' ס"ז (וסדר רב עמרם השלם ה"ב, צ"ד ע"א): ואסור (כלומר, בזמן הזה שבטלו את יום הכניסה) לכפרים ולעיירות גדולות ולכרכים שאין מוקפין חומה מימות יהושע בן נון לקרוא מגילה ולקרא בספר תורה בויבא עמלק, ולהזכיר על הניסים במודים אלא יום ארביסר בלבד. ומכאן משמע שבראשונה כשהיו קורין את המגילה ביום הכניסה היו קורין בתורה בויבא עמלק באותו יום. ובתקון יששכר (ד"ו של"ט), ס"א ע"ב, מביא שפעם הל ט"ו אדר בשבת, ונפלה מחלוקת בין חכמי ירושלים (שהיא עיר מוקפת חומה, ועיקר פורים שלה חל בשבת), ויש שסברו שצריכים להוציא ס"ת בי"ד ולקרוא בו ויבא עמלק. ובכנה"ג או"ה הגהות ב"י פי' תרפ"ה כתב: וכמרומה לי שמנהג בני רומניא בקושטנטינא להוציאו. ולפ"ז הוא הדין שקורין ויבא עמלק ביום הכניסה לבני כפרים. ואפילו לדעת החולקים על המנהג הנ"ל (עיין בב"י טאו"ה סי' תרפ"ה בשם "מצאתי כתוב") שסוברים שאין מוציאין ס"ת בי"ד הטעם הוא משום שעיקר פורים למוקפים הוא בט"ו אפילו אם חל בשבת, ולא נדחית קריאת המגילה אלא משום גזירה דרבה, ואין טעם להקדים את הקריאה בתורה לפני שבת שהוא עיקר זמנה (עיין שו"ת הרלב"ח סי' ל"ב), אבל בבני כפרים שלא יכנסו לעיר בפורים (לפי פירושם של כמה מן הראשונים), הרי לא יקראו פרשת עמלק בפורים עצמו, וממילא דוחה את סדר השבוע, ודינם יהיה כדין העיירות, בזמן שחל י"ד בשבת (בשעה שהיו מקדשים ע"פ הראיה) שנדחות ליום הכניסה (כמשנת מגילה פ"א מ"ב). ועיין במס' סופרים פי"ז ה"ו, הוצ' היגר, עמ' 305, ובהערות מיללער, עמ' 233. ושמא פירושו כפשוטו שמפסיקין ביום ב' וה' לבני הכפרים למקרא מגילה, ואין קורין בפרשת השבוע כלל, מפני שהן דחוקין וטרודין ביום השוק. ועיין בבלי מגילה ג' א' ואילך. ובפורים עצמו קורין ויבא עמלק.

528-29. מה בין תענית צבור לתענית יחיד וכו'. לא נתבאר בוודאות מה היא תענית יחיד שבתוספתא כאן. ולעיל שו' 26–27, ד"ה יום שיני, בררנו לפי גירסת כי"ע והראבי"ה ש"יחיד" שם הכוונה ליחידים שהוזכרו במשנתנו פ"א מ"ד ומ"ז. וכן מוכח מן הבבא האחרונה כאן שהביאוה בבבלי לעניין תענית "יחידים" הנ"ל, 22 וכן מסתבר שהייתי יכול לטעות שדינם כציבור, שהרי הם ממשיכים את תעניות הציבור, ולא פטרו את הציבור אלא משום שאין מטריחין את הציבור יותר מדאי, כמפורש בבבלי י"ד ב'. עיין מ"ש להלן שו' 35–36, ד"ה תענית צבור אין מפסיקין. והראשונים נחלקו בפירוש "יחיד" כאן, עיין מ"ש להלן, שו' 31, ד"ה תענית צבור נכנסין. ואשר לתענית ציבור כאן נראה שהתוספתא כיונה לתעניות האמצעיות והאחרונות, כפי שמוכח להלן, שמנתה מתחילה את הדברים הנוהגים בשתיהן (ולא בראשונות), ודלא כשיטת הבבלי. ועיין מ"ש להלן.

629. תענית צבור אוכלין ושותין מבעוד יום וכו'. עיין במשנתנו פ"א מ"ו. אבל בתענית "יחידים" אוכלים משחשיכה, כמפורש במשנתנו פ"א מ"ד, ומוסיפה התוספתא שאף בסוף (עיין בסוף פירקין) דינם כן, עיין לעיל שו' 26–27, ד"ה יום שיני. ועיין מ"ש להלן, ולעיל הערה 22.

730. תענית צבור אסורין במלאכה וכו'. עיין במשניות הנ"ל.

831. תענית צבור נכנסין לבתי כנסיות וקורין מה שאין כן בתענית יחיד. עיין בבלי ט"ו ב'. והמלה "וקורין" חסרה בד, ובכי"ל חסרה כל הבבא, אבל היא ישנה גם בכי"ע, וכן הביא הראבי"ה ח"ב סי' תתמ"ט, עמ' 596 הנ"ל. וכן להלן שם סי' תתס"ג, עמ' 625: דאילו בתענית יחיד אין קורין בתורה כדמפרש בתוספתא דתענית. וממנו בשו"ת מהר"מ ב"ב הוצ' רבינוביץ סי' שט"ו, במרדכי סי' תרכ"ט וברא"ש פ"א סי' כ', עיי"ש בהערות ר"א אפטוביצר, והביא שם הראבי"ה בשם אביו ר' יואל שהיו תמיהים על מה סמכו הראשונים כשמתענים בשביל גזירה שקורין ויחל, שהרי אין קורין אלא בתענית ציבור ממש, ואפילו אנשי ננוה שהוצרכו לגשמים לא היו אלא כיחידים, עיין בבבלי י"ד ב' ובמקבילות בירושלמי. ולשיטת התוספתא לא שינו את סדר הקריאה אלא בשניות ובאחרונות כשאר הדברים שנשנו כאן, עיין מ"ש לעיל ומ"ש להלן. ועיין במס' סופרים פי"ז ה"ח, עמ' 303 ואילך, ובשנו"ס שם, עמ' 304, וברוקח סי' רי"א. 23 ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תקצ"ה, עמ' 330 ואילך, ובהערות שם. וכתב הרא"ש בשם הראב"ד שתעניות בה"ב, במקום דאיכא דעביד להו ואיכא דלא עביד להו, אע"פ שמכריזין עליהן בבית הכנסת דינן כתענית יחיד, ואין קורין בהן ויחל, ושליח ציבור אינו אומר ענינו בין גואל לרופא אלא בשומע תפילה כיחיד. וכן הביא בשמו בארחות חיים ח"א ה' תענית, צ"ג רע"ב, וסיים (בשמו): אלא דעמא דבר הכי, ולא מעיקר שמעתא. ובב"י טאו"ח סי' תקס"ו הביא בשם הגהת מרדכי ישן: נראה דתענית יחיד, ר"ל כגון מי שיש לו חולה בתוך ביתו וכיוצא בזה, דלא שייך לקהל אחד ולא למדינה וכו', כי לקהל או לקהלות לא קרי בתוספתא תענית יחיד וכו', אבל בין כסא לעשור אין קורין בתורה, לפי שכל אחד מתענה לבדו לשוב ולשבור לבו, ואינו אומר עננו בין גואל לרופא, דמיקרי יחידים לענין קביעות. ובטאו"ח סוף סי' תקס"ו הביא בשם רב שר שלום גאון שבכל תעניות צבור, וכל תעניות שגוזרין על הגשמים (כלומר, ואפילו בחו"ל, עיין להלן) וכל דבר הצריך להם אומרים ויחל בשחרית ובמנחה וכו', ותשובת הגאון היא באוה"ג מגילה, עמ' 59. ועיין בשו"ע ובנו"כ שם. ועיין מ"ש להלן בסמוך לעניין תענית ציבור בחו"ל. ועיין בקרן אורה כ"ו ב' ד"ה הר"ן, ולדעתו התוספתא מדברת כאן פעמים בכולן, פעמים באמצעיות ואחרונות, ופעמים באחרונות גרידא, והוא דחוק, ועיין מ"ש להלן.

932. מוציאין את התיבה לרחובה של עיר וכו'. בבבלי י"ד א' וט"ו ב' מוכח שלא עשו כן אלא בשבע תעניות האחרונות, אבל מלשון התוספתא מוכח שלשיטתה נהגו כן גם באמצעיות, כשאר הדברים שמנתה ברישא, עיין מ"ש לעיל. ועיין לעיל פ"א רה"ח, שו' 39. ועיין להלן מגילה פ"א, שו' 34, ובבלי כאן י"ג סע"ב, וכפשוטה של הברייתא.

1033. מתפללין עשרים וארבע ברכות וכו'. אף כאן הכוונה לשניות ולאחרונות, עיין להלן מגילה ובבלי הנ"ל. וכן אמרו, בלשון ראשון שבבבלי י"ג ב', אבל אח"כ הסיקו שם שאין מתפללין כ"ד אלא באחרונות בלבד, וכן פסקו הפוסקים. אבל עיין בר"ן שנביא להלן ובריטב"א י"ב ב' סד"ה ומה אלו, אלא שאף הוא הסיק: מ"מ אין לנו לזוז משיטת רבותינו ז"ל. ועיין רשב"א מגילה הוצ' רח"ז דימיטרובסקי, עמ' 113. והנה כאן אמרו בפירוש שאין מתפללין כ"ד אלא בתענית ציבור, ובבבלי (י"א ב', וש"נ) אמרו שאין תענית ציבור בבבל, אלא תשעה באב בלבד. ועיין גם בירושלמי כאן פ"ב ה"א, ס"ה ע"א, שם סה"א, ס"ה ע"ב, ובשו"ת הגאונים שנביא להלן. ולפ"ז אין להתפלל כ"ד בתעניות שגזרו בחו"ל. ובריטב"א י"ד ב' ד"ה ור"י נשיאה, ובר"ן פ"א סי' תתי"ט הביאו את התוספתא כאן, ופירשו שלא אמרו שאין תענית ציבור בבבל אלא לעניין חמשה עינויין 24 עיין במיוחס לרש"י י"א ב' וברש"י כת"י שהביא היות בצייטשריפט פיר הבראעישע ביבליאוגרפיא חי"ב, עמ' 62. ובטול מלאכה, אבל לעניין כ"ד ברכות יש תענית ציבור בבבל. ועיין בפירוש שבה"ג ד"ב, עמ' 190. ועיין בריטב"א י' א' ד"ה מאן יחידים, ומה שהאריך בעניין זה הרמב"ן בלקוטות בריש מכילתין. תדע לך שלא כיוונו בבבלי הנ"ל לכ"ד ברכות, שהרי בתשעה באב שהוא תענית ציבור אפילו בבבל אין אומרים כ"ד ברכות, כמפורש בבבלי פסחים נ"ד ב', ועיין ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ד, נ"ח ע"ד. ועיין בשו"ת הגאונים הרכבי סי' רנ"ט, עמ' 133 (אוה"ג, עמ' 26), ועיין בר"ן פ"ד סי' תתל"ה, ונביא אותו להלן. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' שע"ז, ומ"ש עליו בתשב"ץ ח"ג סי' רכ"ד, שו"ת הרשב"ש סי' שפ"ה, וברכי יוסף או"ח סי' תקע"ה אות ח'-ט'.

1134-35. תענית צבור כהנים נושאין כפיהן ארבעה פעמים ביום וכו'. משנתנו רפ"ד, ועיין מ"ש להלן רפ"ג. ובמנהיג ה' תעניות סי' ט"ו, מ"ח ע"ב: ותניא נמי במה בין תענית צבור לתענית יחיד, תענית צבור הכהנים נושאים את כפיהם ד' פעמים ביום, מה שאין כן בתענית יחיד. והסתייע מכאן שבכל תענית ציבור יש נעילה, אבל לא השגיח ב"מוסף", מפני שהבבלי חולק עליה, עיין מ"ש להלן. וזקן זקני הגאון בעל קרן אורה כ"ו ב' ד"ה הר"ן (ס"ג סע"ג) הוכיח מכאן שלפי התוספתא התפללו בתענית ציבור מוסף ונעילה, וכפשוטה של משנתנו ברפ"ד. ובבבלי שם כ"ו ב' שאלו: תעניות ומעמדות 25 הר"ח במקומו, הר"י מיגש בשו"ת שלו סי' מ"ח (והעיר עליו ביד דוד כ"ו ב', באו"ש שנביא להלן ועוד), הר"מ בפיה"מ (ועיין בחיבורו פ"ו מה' כלי המקדש, ה"ד) ועוד לא גרסו בקושיית הבבלי "ומעמדות". מי איכא מוסף? חיסורי מיחסרא וכו'. ותירוץ הבבלי לא יתכן בתוספתא שלא הזכירו בה כאן יום הכיפורים כלל. ועיין בקרן אורה שם רפ"ד ד"ה במשנה שהזכיר את שיטת בעל המאור בריש ברכות, ואת הירושלמי כאן רפ"ד ששנו שם: את שמע מינה תלת. את שמע מינה שמתענין במעמדות. ושמתפללים ארבע וכו'. ולפי פשוטו הדברים עונים אף על תעניות, כמו שהביא המאירי, עמ' 74 בשם "יש מפרשים". 26 כנראה שהכוונה לבעל המאור ריש ברכות הנ"ל בפנים, אלא שדבריו נתקצרו בדפוסים (וכפירושו של בעל ק"ע בירושלמי כאן רפ"ד, ועיין גם בנועם ירושלמי שם). וכן כנראה פירש גם בעל המאור בבבלי מגילה כ"ב א': "או דילמא הכא נמי (כלומר, בתענית ציבור) איכא מוסף תפילה" שהכוונה לתפילה שמוסיפין בין שחרית למנחה, ועיין במאירי כאן סוף עמ' 73, ובריטב"א כ"ו רע"ב, ועיי"ש כ"ו רע"א. וסרה בזה תמיהת בעל יד דוד מגילה כ"ב א' ד"ה רב איקלע, משום שנראה שבעל המאור בעצמו הביא ראייה זו. ובראבי"ה ח"ב סי' תתע"ז, עמ' 635: בירושלמי בריש פירקין בתעניות ובמעמדות וכו' (כלומר פיסקא מן המשנה). וכי יש מוסף בתענית. שמע מינה תלת וכו'. ואע"פ שהמלים "וכי יש מוסף בתענית" חסרות לפנינו בירושלמי, אבל בוודאי שהירושלמי בא לתרץ קושיא זו ואומר, שאנו למדים מן המשנה שיש מוסף בתענית. 27 דברי ר"א אפטוביצר שם בהע' 11 לא נאמרו אלא לפלפולא בעלמא. וכן משמע מפסקי רי"ד רפ"ד שפירש שפירוש הירושלמי עונה אף על תעניות, אף שהבבלי חולק עליו בזה. ולפי פשוטו חולק הבבלי 28 כמפורש שם כ"ו ב', וכמו שהוכיחו הראשונים. ועיין בפירוש תלמיד הרמב"ן, עמ' ל"א (והע' 63 שם צריכה תיקון). על הירושלמי, 29 וכן הבין גם בראבי"ה הנ"ל, שהביא את הירושלמי, ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תקע"ה, עמ' 306. ומה שאמרו במגילה כ"ב א' "מוסף תפילה" הכוונה לברכת ענינו כפירש"י שם, או לתפילת נעילה, 30 כבמנהיג, מ"ח ע"ב, שהזכרנו לעיל בפנים: או דילמא הכא נמי איכא מוסף תפילה, ומאי ניהו תפלת נעילה. ומסיגנונו משמע קצת שהיתה לפניו הוספה זו בגמרא גופא. ועיין גם מ"ש ר' ישעי' דטראני בחידושיו ובפסקיו רפ"ד כאן, הרמב"ן בלקוטות כאן, וממנו בריטב"א מגילה כ"ב א', ובר"ן כאן פ"א סי' תתי"ט, עיי"ש. או להוספת ו' ברכות. 31 עיין בריטב"א כאן כ"ו א' וברשב"א מגילה, עמ' 112. ובר"ן רפ"ד הביא את התוספתא כאן (עיי"ש בהגהות הב"ח), והסיק: אלמא כ"ד ברכות ותפילה ונעילה כי הדדי נינהו, וכיון דליכא כ"ד בראשונות נעילה נמי לית בהו, אלא שאם נסמוך על ראייה זו נצטרך לומר דאיכא כ"ד באמצעיות כסידריה דרב אשי (י"ד א') כיון דנעילה אית בהו וכו'. ועיין גם במאירי, עמ' 75. וכבר הראינו לעיל, שו' 28–29 ואילך, שהתוספתא מדברת כאן בתעניות האמצעיות והאחרונות, ודברי המאירי והר"ן מוכרחים לפי שיטת התוספתא. ובריטב"א כ"ו א' ד"ה בתעניות: אבל לא נהגו כן (כלומר להתפלל נעילה) בכל ספרד, וטעם הדבר שאעפ"י שנעילה אינה צריכה חומר תעניות, מ"מ תענית צבור בעי וכו', לעניין תפילת נעילה שהיא תפילה גמורה לעצמה, עשינו עצמינו כיחידים שאין היחיד מתפלל נעילה, כדאי' בתוספתא. ועיין בלקוטות הרמב"ן בריש מכילתין. ושיטת המיוחס לרש"י (כ"ו א' סד"ה נעילת), קצת גאונים שהביא במאירי, עמ' 75, הר"מ פ"ד מה' תעניות סהי"ח, הראב"ד (עיין בלקוטות הרמב"ן הנ"ל ובמגיד משנה שם), הרי"ד רפ"ד ובקונטרס הראיות (עיין שלטה"ג רפ"ד) ועוד שמתפללים נעילה בכל התעניות. ויש פוסקים שאין מתפללים נעילה אלא באחרונות, עיין מאירי, עמ' 75, ובטאו"ח סוף סי' תקע"ט ד"ה נעילה ובב"ח שם. ברם כבר אמרנו שהתוספתא כאן מדברת באמצעיות ובאחרונות גרידא.

1235-36. תענית צבור אין מפסיקין לימים טובים הכתובים במגלה, מה שאין כן בתענית יחיד. בבבלי י' סע"א: תניא נמי הכי כשהתחילו היחידים להתענות מתענין שני וחמישי ושני ומפסיקין בראשי חדשים ובימים טובים הכתובין במגילת תענית. והיא כברייתא שלפנינו ברישא 32 לעיל, שו' 26–27, עיין מש"ש ד"ה אבל. ובסיפא כאן, ועיין בגמרא של סוף מגילת תענית. ומכאן שתענית יחיד השנויה כאן כוונתה לתענית "היחידים" שבמשנתנו, עיין מ"ש לעיל, שו' 28–29, ד"ה מה בין, ועיין ר"מ פ"ג מה' תעניות ה"י. והברייתא נסמכה למשנתנו ספ"ב: אין גוזרין תענית על הצבור בראש חדש בחנוכה ובפורים, ואם התחילו אין מפסיקין דברי רבן גמליאל. והשלימה התוספתא שבתענית יחיד אפילו אם התחילו מפסיקין, ואפילו אם הם מתענים אחרי התעניות האחרונות, עיין מ"ש לעיל, שו' 29, סד"ה תענית צבור אוכלין. ועיין היטב בס' ההשלמה כאן, עמ' 238, ועמ' 242. ועיין בפי' תלמיד הרמב"ן, סוף עמ' מ'. ועיין בבלי י"ב א' ובגמרא של סוף מגילת תענית ובירושלמי נדרים פ"ח ה"א, מ' ע"ד. ועיין בפיסקי תוספות כאן פ"א סי' כ"ז, בריטב"א י' א' ובב"ח טאו"ח סי' תקע"ב. והנה התוספתא כאן פסקה שבתעניות ציבור אין מפסיקין, ולא חילקה בין התחילו ובין לא התחילו, ברם לפי מה שכתבנו לעיל שהברייתות כאן מדברות בשניות ובאחרונות, הרי בהן כבר התחילו, 33 עיין בגבורות ארי י"ב ב' ד"ה גוזרין וד"ה והא דתנן. וכדבריו משמע בירושלמי רפ"ג. עיין ירושלמי פ"ב רהט"ו, ס"ו ע"א, ובבלי י"ח ב' (עיי"ש בדברי ר' אחא). 34 עיין בפיה"מ להר"מ, אבל בנוסחאות כ"י הוצ' קלנר, סוף עמ' 12: אם התחילו אין מפסיקין רוצה לומר, אם התחילו להתענות תענית אחת וכו'. וכ"ה בהוצ' שיק, סוף עמ' 13. אבל הגירסא שלפנינו בפיה"מ "שעה אחת" היתה כבר לפני הריטב"א ספ"ב.