תוספתא כפשוטה על יבמות א:ו

115-16. כך פוטרות מן האירוסין. בירושלמי פ"א ה"ו, ג' א', ובבבלי כאן י"ג ב' ויומא י"ג ב' למדו שארוסה זקוקה לייבום, ואמרו כאן שאם היא ערוה פוטרת צרתה, ופשוט הוא. ועיין בהלכות פסוקות, הוצ' ר"ס ששון, עמ' קמ"א.

216. במי דברים אמורים וכו'. עיין מ"ש על צורה זו לעיל ח"א, עמ' 227, הערה 14.

316-17. אבל באשה שיש לו בה קדושין צרותיהן חולצות ולא מתיבמות. התוספתא סתמה את דבריה, ומשמע שכל שיש לו בה קידושין צרתה חולצת, בין אם היא אסורה מדרבנן, בין אם היא אסורה מדאורייתא. ורוב הפוסקים פסקו שבכולם צרתה מתייבמת, עיין ר"מ פ"ו מה' יבום ה"כ, רש"י י"א ב', סד"ה פסולה (וציין לו בס' חוסן ישועות, עיין להלן), תוספות מ"ד א', סד"ה אלמא, ריטב"א כ' א', טואה"ע סי' קע"ד ועוד, עיין מ"ש להלן. וברי"ף פ"ב סי' ט"ו הביא בשם מקור בלתי ידוע 9 הפתיחה "ירושלמי" עונה רק על הרישא כמו שהבין לנכון בקרבן נתנאל על הרא"ש פ"ב סי' א' אות נ'. והראשונים שהביאו גם את ההמשך בשם הירושלמי העתיקו ע"פ הרי"ף, כרגיל. שצרת מחזיר גרושתו וצרת שנייה מתייבמת. והנה ההלכה הראשונה מבוארת גם בירושלמי פ"י סה"א, י' ע"ד (ובמקבילה בסוטה פ"א, ה"ב) ובבבלי י"א ב' ואילך, וצרת שנייה שאני, שאף השנייה אינה אלא מדרבנן, אבל עדיין לא שמענו כלום על איסורי חייבי עשין, או חייבי לאווין ועשין (ועיין בפי' ר"א מן ההר, עמ' כ"ג), ובפרט לשיטת בני א"י שאף חייבי לאווין אסורין להתייבם מדאורייתא (אפילו בביאה ראשונה), עיין ספרי דברים פי' רפ"ט ופי' ר"צ ובירושלמי כאן פ"א ה"א, ב' ע"ג. ובמאירי ק"ט א' (אלבק, עמ' 403, דיקמן, עמ' 410): ובלקוטי גאונים ז"ל ראיתי שנסתפקו בצרת שנייה אם מתייבמת, הואיל והיא גופה לא מיתסרא אלא מדרבנן וכו', ומכריעים בה שמותרת 10 ועיי"ש במאירי מה שהקשה מצרת אשת שני מתים. ועיין מ"ש להלן פ"ה, שו' 40–41, ד"ה ברם. וכו'. ומכאן שאם היא אסורה מדאורייתא אף הם מודים שצרתה חולצת. ולעיל שם (עמ' 89, עמ' 82): "ומ"מ יש פוסקין שאף צרותיהן חולצות ולא מתייבמות". ועיין במה שהאריך בחוסן ישועות בריש מכילתין, ובוודאי שקשה לקבל דבריו שהתוספתא כאן מדברת בשניות גרידא, עיי"ש. ועיין במהרש"א ק"ח ב' ומ"ש בס' ישרש יעקב שם. ועיין בהגהות הרש"ש כ' א' שציין לבאור הגר"א באה"ע סי' קע"ד, אות ב', שמגיה בתוספתא "או" במקום "ולא", 11 ולפי הגהתו עונים דברי ב"ה על כל הבבא, ואף על הרישא (שהרי בסיפא אף ב"ש מודים), והיינו שעריות פוטרות צרותיהן בין מן הנישואין ובין מן האירוסין, אבל אם יש לו בה קידושין הצרות מתייבמות, וב"ש מתירין את הצרות אפילו בעריות וכ"ש בשאר איסורים, ועיין מ"ש להלן בפנים. והוא ע"פ שיטת הראשונים הנ"ל. אבל הגהה זו מתנגדת לכל נוסחאות התוספתא, לרבות קג"נ, ורבינו ז"ל היה לפניו רק נוסח הדפוס. ולפי כל הנוסחאות דעת התוספתא היא כ"יש פוסקין" שהביא במאירי הנ"ל, ושמא סמכו עליה. ועיין מ"ש להלן פ"ו, שו' 26–27, ד"ה ברם.

417-18. דברי בית הלל, בית שמיי מתירין את הצרות לאחין. וכ"ה בד ובכי"ע. והתוספתא נקטה את לשון משנתנו (פ"א מ"ד), ולאחים פירושו לכל האחים, להתייבם. והיא מוסיפה על משנתנו שלאו דווקא בחמש עשרה נשים נחלקו ב"ש וב"ה אלא אפילו בשאר נשים אסורות, וב"ה אוסרין את הצרות להתייבם (עיין מ"ש לעיל בסמוך), וב"ש מתירין, שאינן עדיפות מן העריות שאין קידושין תופסין בהן ליבם, שאף הן צרותיהן מותרות להתייבם. ברם בקג"נ כאן: דברי בית שמאי. בית הילל מתירין את הצרות לאחין. ובדרך אולי ושמא אפשר לשער שזו היא הגירסא הנכונה, ולפנינו תקנו ע"פ המשנה, ולא עוד שרוב רובן של המקורות מקדימין דברי בית שמאי לדברי בית הלל, 12 ירושלמי סוכה פ"ב ה"ח, נ"ג ע"ב: תנייא חמון סבין מינון ואקדמון. ועיין בבלי עירובין י"ג ב'. ולפי גירסת רוב הנוסחאות קדמו כאן דברי ב"ה לדברי ב"ש. ואשר לפירושה נראה ש"במי דברים אמורים" שלפנינו מפרש את משנתנו פ"א מ"ד: ב"ש מתירין הצרות לאחין, ופירשה התוספתא שלא התירו ב"ש את הצרות לאחים אלא בעריות, מפני שצרת הערוה היא כצרת ערוה שלא במקום מצוה, כסברת הבבלי י"ג ב'. ודווקא במקום שיש "פנימית" ו"חיצונה" 13 עיין ירושלמי פ"א רה"ו, ג' ע"א, ובבלי י"ג ב'. נתרבתה החיצונה לייבום, משום ש"ערוה אבראי קיימא ותתייבם צרתה", 14 עיין בבלי מ"ד א'. אבל באסורות שקידושין תופסין בהן ליבם, האסורה עומדת בפנים ואוסרת גם את צרתה, 15 ועיין היטב בירושלמי פ"ג ה"א, ד' ע"ג, ובבלי כ"ז א'. אלא שמסתבר שלב"ש לא גזרו בצרת אחות זקוקתו, משום שלדבריהם צרת אחות אשתו מתייבמת, ולא יהא הטפל חמור מן העיקר (ועיין היטב בסברת הר"י בתוספות י"ט ב', ד"ה ר"ש), אעפ"י שלפי הסברא שכתבנו בפנים יש מקום לומר שאחות זקוקתו שאינה ערוה מדאורייתא תאסר את צרתה. מחמת "אם אין את מייבמני אין את מייבם צרתי", 16 עיין מ"ש להלן פ"ה, שו' 40–41, ד"ה ברם. אבל בעריות ממש אין כלל זה נוהג לב"ש, משום שהערוה עומדת מחוץ, וכמו שכתבנו לעיל. וב"ה חולקים וסוברים שאין חייבי לאווין ועשין וכדומה להן אוסרות את צרותיהן כלל והן מתייבמות, כשיטת רוב הפוסקים, עיין מ"ש לעיל, שו' 16–17, ד"ה אבל באשה.