תוספתא כפשוטה על יבמות יא:ט

155. חרש שנחלץ, והרשת שחלצה וכו'. עיין לעיל פ"ב, שו' 38, ד"ה החרשת, וש' 43, ד"ה החרש. וכל הברייתא כאן ברמב"ן ק"ד רע"ב, והובאה בשמו במגיד משנה פ"ד מה' יבום הי"ג. וברייתא זו נסמכה למשנתנו פ"י מ"ו שדברה בקטן שבא על יבמתו, ולא הזכירו שם חליצה, עיין בתוספתא להלן, שו' 58, ד"ה בן תשע, ואילך. ובמשנתנו פי"ב מ"ד: החרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, והחולצת לקטן, חליצתה פסולה. ובפיה"מ להר"מ שם: ודין חליצה פסולה הנזכרת בכל זה הפרק שאי אפשר בו יבום אחר כך, ואינה מותרת לאחרים אלא בחליצה שניה כהלכתה. 41 ועיין בחיבורו פ"ד מה' ייבום הכ"ו ובבלי גיטין כ"ד סע"ב. וזאת המשנה לר' מאיר, אבל דעת חכמים חליצת קטן אינה כלום ואינה פוסלת (כלומר, ומותר לייבם אחר חליצתו). והלכה כחכמים. ומלשון הר"מ משמע שאף בחרש וחרשת אין כאן אלא חליצה פסולה ולא הותרה לאחים, ואסור לייבם אחריה, אבל בשני התלמודים לא אמרו כן לדעת ר' מאיר (עיין להלן) אלא בחולצת לקטן, 42 כמו שסוברים רוב הראשונים. אבל במאירי, הוצ' דיקמן 387 סע"א, פירש שכוונת התלמוד היא גם לחרש, עיי"ש. אבל לא בחרש, וברייתא שלנו הרי היא דברי ר' מאיר, וכלל אתם גם שוטה, ומוכח מתוכה שאף חרש וחרשת אין חליצתם כלום, 43 ובאמת אם נאמר שפיסול החליצה אינו אלא לחומרא לפסול על האחין ועל עצמו, ומן התורה אינה כלום, הרי דברי ר' מאיר קיימים (עיין מ"ש להלן הע' 48). ועיין רש"י למשנתנו ק"ד ב', ד"ה החרש. ועיין מ"ש בערוך לנר שם, וכן, כנראה, הבין גם המאירי, 384 ע"א, בדברי רש"י, ולא עלה מעולם על דעת רש"י לומר שאם אין שם אח אחר חליצתה כשרה בדיעבד. כמו חליצת שוטה, כפי שהוכיח ממנה הרמב"ן הנ"ל. והרמב"ם בפ"ד מה' ייבום הי"ג והט"ז פסק שחליצת חרש וחרשת וקטן אינה כלום. וכן מפורש בה"ג, עיין אוה"ג, עמ' 204. ובירושלמי שם (פי"ד ה"ד, י"ב ע"ד) אמרו בשם ר' יוחנן: שאינן יכולין לומר ואמר ואמרה וכו'. וכן בבבלי ק"ד ב' אמרו בשם דבי ר' ינאי לפי שאינם באמר ואמרה. וכבר הקשו הראשונים 44 תוספות ק"ד ב', ד"ה והא, הרמב"ן, הרשב"א הריטב"א ועוד. למה להם טעם זה, והרי חליצה צריכה כוונה, 45 להלן פי"ב הי"ג, בבלי ק"ו א', ירושלמי פ"ה סה"ד, ז' ע"א, ספי"ב, י"ג ע"א. והללו אינן בני דעת, וחליצתם פסולה. 46 ובבבלי ק"י א' העמיד רבה את משנתנו בפקתת ונתחרשה עיי"ש. וכבד הכריעו רוב האחרונים בכמה ראיות שאין הבדל בין חרש וחרשת מלידתן ובין נולדו בפקחות ונתחרשו אח"כ. ותירצו שאם ב"ד עומדים על גביהם ומורים להם לעשות חליצה כתיקונה, אין כאן משום כוונה. ועיין שם בתוספות 47 הנ"ל (לעיל הע' 44). ועיין גם בשאר הראשונים שנביא להלן בפנים, שו' 56. שהזכירו תוספתא זו לעניין שוטה, ומ"מ לא השגיחו בה לעניין חרש. ובירושלמי להלן שם למשנתנו הנ"ל (פי"ב ה"ה, י"ב ע"ד, תרומות פ"א ה"ב, מ' ע"ג, חגיגה פ"א ה"א, ע"ה ע"ד) משמע שפירשו את משנתנו בחרש ששומע ואינו מדבר (כלומר, באלם), וכן פירש במאירי (ק"ד א', הוצ' דיקמן, עמ' 383) את משנתנו, ולהלן שם כתב: ואם כן מה שאמרו בגמרא הטעם באלו משום דליתנהו באמר ואמרה, ריבותא בעלמא קאמר, לומר שכל שאינו באמר ואמרה אינו חולץ, ולאיתויי אלם ואלמת שחליצה פסולה בהם וכו'. והוא מפי' הרמב"ן והרשב"א, עיי"ש, ועיין גם בריטב"א. אלא שלשיטת הראשונים הנ"ל אף בחרש וחרשת אין כאן אלא חליצה פסולה, אבל המאירי פוסק כשיטת בעל ה"ג והרמב"ם הנ"ל שאינה כלום, עיין לעיל שם בסמוך, ולהלן שם ק"ה ב' (387 ע"א), והוא כפשוטה של התוספתא כאן, ועיין להלן. ועיין בקרן אורה ק"ד ב', ומ"ש לעיל ספ"ב, שו' 38, ד"ה החרשת (בשם בה"ג) ולהלן שם, שו' 43, ד"ה החרש (בשם הנ"ל).

256. והחולצת מן השוטה, וכן שוטה שחלצה. בהלכה זו כולם מודים שאין חליצתה כלום ואינה פוסלת כלל. והביאוה בתוספות ק"ד ב', ד"ה והא, תוספות הרא"ש שם, ד"ה ואמרי, תוספ' גיטין כ"ב ב', ד"ה והא, ר"ן שם פ"ב סי' תל"ג, שו"ת הרשב"א ח"א סי' כ"ו וסי' תקצ"ג (בשם התוספות), סמ"ג עשין נ', ק"ל ע"א, שו"ת מהר"ח או"ז סי' רל"ה, מרדכי כאן מצות חליצה סי' קי"ט (בשם התוספות) ורמב"ן הנ"ל. ועיין לעיל פ"ב, שו' 38, ד"ה החרשת, ושו' 43, ד"ה החרש, ומש"ש.

3וחולצת מן הקטן. במשנתנו פי"ב הנ"ל: והחולצת לקטן חליצתה פסולה. וכ"ה להלן פי"ב סה"י. והעמידוה בבבלי ק"ה רע"ב כר"מ, וכן משמע בירושלמי, עיין מ"ש להלן, שו' 68, ד"ה ר' מאיר או'. אבל לדברי חכמים אין חליצת קטן כלום. וכן אמרו בפירוש להלן שו' 68: ר' מאיר או' חולצת מן הקטן נפסלה מזה ומזה, עיין מש"ש. ברם אף ר' מאיר לא אמרה אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא אין חליצתו כלום, עיין בבלי ס"א ב' ובמקבילות שצויינו בגליון, וממילא תצא מזה ומזה וכו'. ועיין בבאור הגר"א אה"ע ס' קס"ט ס"ק מ"ג, אות קכ"ח. 48 ולדבריו ז"ל אין החליצה כלום לר"ע (ור"מ משום ר"ע אמר לה, וליה לא סבירא ליה), שאם אינה אלא פסולה למה תצא לשיטת הר"מ בפ"ד מה' ייבום הכ"ז ושו"ע אה"ע סי' קס"ט ס"ק נ"ה. ועיין קרן אורה ק"ו סע"א, ד"ה ודרך אגב.

456-57. וכן שוטח שחלצה תצא וכו'. המלים "וכן שוטה שחלצה" חסרות בד, בכי"ע ובקג"נ. ובכי"ו הוא לכאורה שיבוש ברור, שהרי הלכה זו כבר נשנית לעיל. ברם שיבוש זה מאלף הוא, שכן העתיק בחידושי הרמב"ן הנ"ל (ק"ד רע"ב) מכאן: וכן קטנה שחלצה תצא וכו'. וברור שכן היתה הגירסא ברמב"ן לפני המגיד משנה (פ"ד מה' ייבום הי"ג) שקיצר הלכה זו במלת "כו'", ולפי גירסת ד, כי"ע וקג"נ אין מקום במגיד משנה למלה זו, עיי"ש. ומכאן נראה שאף בכי"ו צ"ל: וכן "קטנה" במקום וכן "שוטה". ובמשנתנו פי"ד מ"ד הנ"ל: קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל, ואם לא חלצה חליצתה פסולה , 49 כ"ה, כנראה, נוסח הבבלי, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 710, ועיין מ"ש להלן. וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' ייבום הט"ז. ועיי"ש במגיד משנה, אבל כבר העיר בצפנת פענח במקומו על דברי הר"מ בפ"ד מה' עבדים הי"ג, שמפורש שם: אעפ"י שהיא חליצה פסולה . והעמידוה בבבלי (ק"ה ב') כר' מאיר, דאמר איש כתוב בפרשה, ומקשינן אשה לאיש, ומסתבר שהוא מדאורייתא, כפשוטם של דברים. אבל הראשונים ז"ל 50 עיין בתוספות ק"ה ב', ד"ה קטנה, בכורות י"ט ב', ד"ה איש, הרשב"א, הריטב"א ונ"י בסוגיין. מפרשים גם את הבבלי לפי הגירסא כשירה, ואומרים שההיקש אינו אלא אסמכתא בעלמא, ולר' יוסי חולצת לכתחילה 51 ועיין בתוספות ק"ה ב', ד"ה רבא, ובבבלי גיטין ס"ה א', ובראשונים שם. ועיין בתוספות נדה מ"ח א', ד"ה וחכ"א. ובמשנה שבירושלמי, הוצ' לו, קויפמן (בגוף הכ"י), פרמה, ד"נ ועוד הגירסא היא: כשירה . וכן יוצא ברור מסוגיית הירושלמי במקומו, והעמידוה כר"מ, משום שבירושלמי מפורש 52 פ"ד ה"א, ה' ע"ג, פי"ב ה"ב (בד"ו סה"ה), י"ב ע"ד, פי"ג, י"ג סע"ד, י"ד ע"א, סוטה פ"ד ה"ג, י"ט ע"ג. שקטנה אינה חולצת לר"מ רק משום חשש שמא תימצא איילונית, ובדיעבד לא קנס בה. 53 עיין בירושלמי סוטה הנ"ל. ומסתבר כשיטת הר"ש משנץ (בתרומות פ"ה מ"ב. ועיין בתוספות בכורות כ"ב ב', ד"ה תירום) שיש כאן חילוף בין מסורת א"י ובבל. 54 וכן נראה מתשובת רב חנניה גאון שגרס במשנתנו: חליצתה פסולה , עיין גנזי שכטר ח"ב, סוף עמ' 181, ובדברי הרל"ג שם, עמ' 169. אמנם מתשה"ג הקצרות סי' רנ"ג מוכח שגרסו במשנתנו "כשרה", אבל כבר הוכיח מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"א ס"ג (ירושלים תר"ץ), עמ' 143 ואילך שבקובץ זה מצויות הרבה תשובות שמקורן בס' המעשים לבני א"י, ושם הרי גרסו במשנתנו: חליצתה כשירה . וכנראה שלספרי הגאונים הללו כיוון הרשב"א בחידושיו, עיין אוה"ג, עמ' 290. ועיין באו"ז ח"א סי' תרע"ב, צ"ד ע"ב, שהאריך בזה, ועיין להלן פי"ב הי"ב, שו' 53, ד"ה קטנה, ומש"ש. ולפי זה גירסת הרמב"ן (וכי"ו ?) היא מסורת בבלית, ולפיה פוסל ר' מאיר חליצת קטנה ואינה כלום, משום דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש. אבל ברוב הנוסחאות חסרה בבא זו, והיא בשיטת בני א"י שבדיעבד לא קנס ר' מאיר בחליצת קטנה. ותופעה זו מצויה בתוספתא, עיין מ"ש במבוא לתוספת ראשונים ח"ד, עמ' י"ג, ולעיל ח"ב (כלאים), עמ' 633, ד"ה נמצאנו.

557. תצא (היא) ושלשה עשר דבר בה וכו'. וכ"ה ("היא") גם בד. אבל בכי"ע, בקג"נ וברמב"ן ליתא. ועיין מ"ש לעיל, שו' 31–33, סד"ה כל ולדות. ואינו מסתבר שהירושלמי כיוון לברייתא שלנו כאן, שהרי לא נזכר כאן בשום נוסח תצא מזה ומזה , והמחוור כמו שכתבנו שם שהירושלמי כיוון לתוספתא בגיטין.