תוספתא כפשוטה על יבמות יא:י

158. בן תשע שנים ויום אחד וכו'. פי' ממשנתנו פ"י מ"ח.

259. שביאת בן תשע שנים ויום אחד כמאמר בגדול. ירושלמי פ"ה ה"ו, ז' ע"א, פ"י ה"ח (ד"ו הי"ז), י"א ע"ב, בבלי נ"א ב', ס"ח א', צ"ו א', נדה מ"ה א'. והיא חולצת משום אשת שני מתים. עיין מ"ש לעיל רפ"ז, ד"ה העושה. ולעצם העניין, עיין מ"ש להלן, שו' 69, ד"ה ולעצם.

359-60. ר' שמעון אומ' או חולצת וכו'. עיין במשנתנו פ"ג מ"ט, פ"י מ"ז, מ"ח ומ"ט. ועיין מ"ש לעיל רפ"ז, שו' 2, ד"ה שאם.

460-61. שאם ביאתו ביאה תתיבם, שהיא אשתו של ראשון, אין ביאתו ביאה תתיבם, שהיא אשתו של שיני. וכ"ה בד. ופירושו שאם ביאתו ביאה הרי היא אשתו, והשני מייבם אותו מכוחו, ואם אין ביאתו ביאה ונמצא שלא היתה אשתו כלל, הרי היא אשתו של היבם השני. ויותר נראה שהגירסא הנכונה היא בכי"ע: שאשתו של שיני , אין ביאתו ביאה תתיבם שאשתו של ראשון , כלומר, של הבעל הראשון שמת. וכן היה, כנראה, בקג"נ, וכ"ה לעיל ברפ"ז שו' 2, ד"ה שאם, עיין מש"ש. ועיין גם להלן, שו' 69–70, ד"ה אם.

561-64. בן תשע שנים ויום אחד (שבא על יבמתו) פוסל על ידי אחין בדבר אחד והאחין פוסלין על ידיו בארבעה דברים. הוא פוסל על ידי אחין בביאה, והאחין פוסלין על ידיו בביאה, בגט, במאמר, ובחליצה. המלים המוקפות אינן בכי"ע ובקג"נ. וכן נעתקה הברייתא בבבלי צ"ו א'. ולפי פשוטה ברור שקטן פוסל בביאה בין בתחילה בין בסוף, ובשאר דברים אינו פוסל כלל, אפילו בתחילה, וכן מוכח מן הסיפא להלן. אבל במשנתנו פ"י מ"ו: בן תשע וכו', אלא שהוא פוסל תחילה, והן פוסלין תחילה וסוף. כיצד, בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו פסל על ידי אחין, באו עליה אחין ועשו בה מאמר, נתנו גט או חלצו פסלו על ידו. ומלשונה מוכח שאינו פוסל בביאה אלא בתחילה, אבל לא בסוף. והעמידוה בבבלי שם בדרך חיסורי מחסרא שהוא פוסל תחילה וכו', במה דברים אמורים במאמר וכו'. ואת הברייתא בתוספתא כאן שמפורש בה שאינו פוסל אלא בביאה תירצו שמאמר שאינו פוסל אלא בתחילה, לא פסיקא ליה, אבל ביאה שפוסלת בין בתחילה בין בסוף פסיקא ליה, עיי"ש. ברם בסיפא של התוספתא כאן מוכח שהיא סוברת שמאמר אינו פוסל כלל אפילו בתחילה, וכן מפורש בירושלמי פ"ה ה"ו, ז' ע"א, שאין מאמר לקטן לחכמים. 55 לפי פירוש המפרשים בירושלמי שם אין מאמר לקטן לכולי עלמא, והוא הפשט הפשוט שם. ואשר לגט, עיין בפיה"מ להר"מ פ"י מ"ז, וחזר בו בפ"ה מה' יבום הי"ח. וכן אמרו בירושלמי כאן רה"ז (ד"ו רהי"ד), י"א ע"ב (על משנתנו פ"י מ"ז: בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ואחר כך בא עליה אחיו שהוא בן תשע שנים ויום אחד פסל על ידו): הא בסוף אינו פוסל! 56 כלומר, הרי בסוף קטן אינו פוסל, כמפורש במ"ו שקטן אינו פוסל אלא בתחילה, אבל לא בסוף, ולמה אמרו שאחיו הקטן פוסל על ידו. והמפרשים נדחקו מאד בפירוש הירושלמי שם, אבל קרוב לוודאי בעיני שקושיית הירושלמי היא על משנה ז'. וכל הסוגייא בירושלמי אח"כ שייכת לסוף משנה ח': נשא אשה ומת הרי זו פטורה, שהובאה בסוגייא שם. והואיל וכל הסוגיא הוכפלה בירושלמי קידושין פ"א הכניסוה כאן שלא במקומה, כרגיל בירושלמי, עיין מ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו, סוף עמ' כ"ט, ועוד בכ"מ. אלא לאחר מאמרו (אבל) [אמרו], 57 כנ"ל להגיה, שהרי בכי"י הירושלמי מקצרים תכופות את המלה "אמר" ואת המלה "אבל", וכותבים בקיצור: א'. והירושלמי רומז בדיבור "אמרו" לסיפא של התוספתא כאן שמפורש בה שמאמר אחר מאמר בקטן שניהם אינם כלום, אבל ביאה לאחר ביאה פוסלת. לאחר ביאתו פוסל. אלא שהוא פוסל בדבר אחד והן פוסלין בארבעה דברים. כלומר הביאו את הברייתא שלנו, והעמידו משנה ז' (וה"ה מ"ח) כמותה, והיא חולקת על משנה ו' הסוברת שאף ביאה אינה פוסלת אלא בתחילה. 58 ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 635, והגהתו בירושלמי אינה נראית, ולא עוד אלא שאין להשוות את הירושלמי עם הבבלי, שהרי בירושלמי מוכח שאין מאמר לקטן כלל, וכמו שמוכח אף מן הסיפא כאן. ועיין קרן אורה צ"ו א' שהעיר על הירושלמי והתוספתא, עיי"ש.

665. כך האחין לא יפסלו זה על ידי זה וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע. ובקג"נ: כן הן אין פוסלין זה את זה וכו', והיא היא.

7(בביאה ו) בגט. וכ"ה בד. והמוקף היא ט"ס, ואינו בכי"ע ובקג"נ.

865-66. ובמאמר, ובחליצה. וכאן מפורש שאין פוסלין זה על זה במאמר, והיינו שגם המאמר הראשון אינו כלום, כשם שהחליצה אינו כלום, וכן מפורש להלן: לא עשה ולא כלום, כלומר, ששניהם לא עשו ולא כלום. והוא בניגוד לשיטת הבבלי צ"ו א', ושם הביאו ברייתא בשם ר' מאיר שיש לו גט ויש לו מאמר. ברם ר' מאיר סובר להלן שקטן יש לו גם חליצה, עיי"ש. ועיין מ"ש לעיל, שו' 61–64, ד"ה ברם בסיפא. ועיין בקרן אורה הנ"ל.

966. כיצד, שני אחין בני תשע שנים ויום אחד וכו'. הברייתא מפרשת גם את משנ' פ"י מ"ז: בן תשע שנים שבא על יבמתו ואח"כ בא עליה אחיו שהוא בן תשע וכו', וכמו שמסיקה התוספתא בסיפא. ומוסיפה הברייתא שדווקא בביאה פוסל ע"י אחיו, ושניהם שוב אינם יכולים לייבם אבל במאמר ובגט ובחליצה לא עשו כלום, ושניהם יכולים אח"כ לייבם, עיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה ובמאמר.

1068. ר' מאיר או' חולצת מן הקטן נפסלה מזה ומזה. במשנתנו פי"ב מ"ד: והחולצת לקטן חליצתה פסולה. וכ"ה להלן פי"ב סה"י, ועיין לעיל, שו' 56, ד"ה וחולצת. והעמידוה בבבלי ק"ה רע"ב כר"מ, אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום, כחכמים לעיל ברישא. וכן משמע בירושלמי פ"ה ה"ו, ז' ע"א, פ"י ה"ח, י"א סע"ב. 59 בשם שמואל. וכן בבבלי ק"ה ב': אמר רב יהודה אמר שמואל וכו', כגירסת בה"ג (ד"ו נ' ע"ד, ד"ב עמ' 248), הגאונים (עיין אוה"ג, עמ' 205) והראשונים (תוספות צ"ו א', ד"ה ר"מ, גיטין כ"ה א', ד"ה קטן, ועוד). ובבבלי צ"ו א': והתניא וכו' ר' מאיר אומר עשו חליצת בן תשע כגט בגדול. ופסקו כל הפוסקים כחכמים. אבל בה"ג ד"ו ה' יבמות נ"א ע"א, ד"ב, עמ' 249: בן תשע שנים ויום אחד שחלץ ליבמתו צריכה חליצה מן האחים. ואין מייבמין לה וכו', ואם מת ואין לו אחים חליצתה כשירה, ופסלה מן הכהונה. והדברים מבוארים בתשובת רב חנניה גאון בגנזי שכטר ח"ב, עמ' 180, שפירש שגזרו כן משום חשש בעלמא, עיי"ש. והרל"ג במבואו שם (עמ' 169) תמה עליה ועל בה"ג, ברם הגאון בעצמו כתב שם (עמ' 181): ומסמכינן ליה על מימריה דשמואל (גיטין כ"ד ב') דאמר שמואל כל מקום שאמרו חכמים וכו' חליצה פסולה, פסולה ופוסלת, פסולה דאסורה לעלמא ופוסלת בין לו בין לאחים וכו'. ועיין בתוספות כאן צ"ו א', ד"ה ר"מ, תוספ' ישנים ק"ה ב', ד"ה זו, תוספ' גיטין כ"ה א', ד"ה קטן, שנדחקו מאד ליישב את הסתירה בדברי שמואל. ובירושלמי כאן פי"ב ה"א, י"ב ע"ג, מפורש גם בדברי ר' אלעזר (בניגוד למסורת הבבלי גיטין כ"ה רע"א) שחליצת קטן פסולה ואם רצה להחזיר לא יחזיר, כפסק הגאונים. ובס' המעשים לבני א"י (תרביץ ש"א ס"א, תשרי תר"ץ, עמ' 92): כל אדם שלא הביא סימנין אינו כשר לא לחלוץ ולא לייבם, ואם בהדיטות (כלומר, אם חלץ בהדיטות) תמתין עד שיביא סימנין ויחלוץ לה על כורחו פעם שנייה וכו'. ומפשוטה של לשון משמע שמוכרח לחלוץ ואינו יכול שוב לייבם, כפסק בה"ג והגאון. ועיין מ"ש בתרביץ ש"א ס"ב (טבת תר"ץ), עמ' 137, ונעלם ממני שכ"ה גם שיטת בה"ג (גנזי שכטר, עדיין לא הגיעו לידי באותו זמן). ועיין מ"ש להלן פי"ב, שו' 46, ד"ה באנפוליא.

1168-69. בא זה ובעל, בא זה ובעל וכו'. משנתנו פ"י מ"ז בשינוי לשון.

1269. ר' שמעון או' הראשון יקיים וכו'. וכן במשנתנו הנ"ל: ר' שמעון אומר לא פסל. וכבר תמהו הראשונים למה לא פסל, ואם ביאת הראשון ביאה, הרי זנתה תחתיו, עיין רש"י נ"א ב', בתוספות שם, ד"ה אי, רש"י למשנתנו פ"י הנ"ל, ד"ה ור"ש, ובגמרא שם (צ"ו ב'), ד"ה ביאת שני, ובתוספ' ישנים שם, ד"ה אי, ובפי' ר"א מן ההר, עמ' רל"ד. ורוב הראשונים נוטים לפרש שבא עליה השני בשוגג עסיקינן. והר"א אב"ד (לפי הרמב"ן נ"א ב' ועוד) מחדש שאפילו זנתה במזיד מותרת לחזור לו הואיל ונתמעטה ממיתה מגזירת הכתוב, אשת איש, ולא אשת קטן (קידושין י"ט א'). ולעצם העניין אמרו לעיל, שו' 59, שביאת בן תשע שנים ויום אחד כמאמר בגדול (עיין מש"ש), ומפשוטה של לשון משמע שמן התורה אינו קונה כלל, 60 והטעם, כנראה, משום שאינו בר הקמת שם, אלא שהתורה ריבתה במפורש שהוא זוקק לייבום, והוא שייך בה, עיין בבלי קי"א ב', ובתוספ' שם, ד"ה קרי, ובתוספות ב' א', ד"ה ואחות אשתו. אלא שהחכמים עשו את ביאתו כמאמר, לחומרא, עיין בתוספות ס"ח א', ד"ה קניא, קידושין י"ט א', ד"ה ומדאורייתא, ועוד. 61 עיין רשב"א ותוספ' רי"ד קידושין י"ט א', ריטב"א כאן ס"ח א'. וברמב"ן צ"ו א' האריך בזה, ונוטה לפרש שמדאורייתא קונה אותה 62 כדעת דש"י בקידושין י"ט א' (ועיין בלשונו כאן צ"ו א', וברמב"ן שם, ובפירושו לסנהדרין נ"ב ב'). ובנודע ביהודה מהדו"ק אה"ע סי' נ"ד מוכיח שכ"ה דעת הרמב"ם ברפ"ג מה' איסורי ביאה. וכ"ה שיטת הראב"ד (הביאו הרשב"א בקידושין י"ט א'), והוא מסתייע מבבלי קי"א ב' הנ"ל, עיי"ש. וכן סובר אף הר"א מן ההר כאן, עמ' קס"א. וכן היא, כנראה, דעת בעלי התוספות שהובאו בריטב"א ל"ט א' שפירשו את הבבלי שם "ביאת קטן" קטן ממש (בן תשע שנים ויום א'), ועיין במאירי שם, הוצ' דיקמן, עמ' 161. ועיין בקרן אורה נ"א ב', סד"ה אלא. ועיין שו"ת דברי חיים להגר"ח מצאנז ח"א אה"ע סי' ק' ובשו"ת עונג יו"ט אה"ע סי' קע"ט. לכל דבר של ייבום, אבל מדבריהם עשו אותה כמאמר לגמרי, והוא מסתייע מלשון התוספתא להלן בסוף פירקין, עיין מש"ש. ומדברי ר' שמעון להלן משמע שהוא מסתפק אם הראשון קונה מדאורייתא, כשם שהוא מסתפק במאמר של גדול, ובאמת לכאורה אינם דומים, ועיין בקרן אורה נ"א ב', ד"ה והא ביאה, ולהלן שם לדברי התוספות, ד"ה אי, עיי"ש.

1369-70. אם ביאת הראשון ביאה וכו'. בבלי נ"א ב', צ"ו א'. ועיין לעיל, שו' 60–61, ד"ה שאם.