תוספתא כפשוטה על יבמות יב:טו

164-65. בראשונה היו כותבין שטרי חליצה, קרבת לקדמנא וכו'. עיין בח"ד שנדחק מאד בפירוש הכוונה של "בראשונה" כאן, ולבסוף הסיק שנ"ל שאח"כ הוסיפו על הנוסח, כתקנת רב יהודה בבבלי ל"ט ב'. ובירושלמי כאן פי"ב ה"ו, י"ג ע"א: תמן אמרין קרבת קדמנא ושלפת סיניה מעילוי ריגליה וכו'. וכן שם במו"ק פ"ג ה"ג, פ"ב ע"א: אילו הן שטרי חליצה ? תמן אמר[ין] דקרבת קודמינא ושרת סיניה מעילוי ריגליה וכו'. ולא נזכרה שם המלה "בראשונה". ולא עוד אלא שהביאו את הנוסח בשם חכמי בבל, כאילו להם לא היו כלל שטרי חליצה. אבל בירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב, י"ט ע"א: תני בראשונה היו כותבין שטרי חליצה במותב פלוני ופלוני חלצה פלנית בת פלוני לפלוני בר פלוני בפנינו דקרבת לקדמנא ושחת (צ"ל: ושרת) סיניה מעילוי ריגליה וכו'. וכבר שערנו לעיל שמשעת השמד ואילך לא כתבו בא"י שטרי חליצה, 123 כבתוספתא שלעיל, עיין מ"ש לעיל שו' 62–63, ד"ה והדברים. ולפיכך הביאו נוסח שטר חליצה שבבבל, ושם מעולם לא בטלו את שטרי חליצה ומיאון, שהרי לא היה שם שמד באותו זמן, ובסנהדרין הביאו ברייתא קדומה (מעין הברייתא שלפנינו כאן) ששנתה את נוסח החליצה מלפני תקופת השמד, והוא הפירוש גם בברייתא בתוספתא כאן, בראשונה היו כותבין שטרי חליצה וכו', כלומר, לפני תקופת הסכנה, השמד. ועיין להלן רפי"ג ומש"ש. ולפי הנחתנו כאן, צריך לומר שהמשניות (מו"ק פ"ג מ"ג, ב"מ פ"א מ"ח) שהזכירו שטרי חליצה ומיאון הן הלכות עתיקות מלפני תקופת השמד, כמו שכתבנו לעיל.

265. ורקת קדמנא רוק דמיתחזי. וכ"ה גם בד (אלא ששם: דמתחזה) ובכי"ע. ובמשנתנו ספי"ב: וירקה בפניו . רוק הנראה לדיינים . ולהלן סוטה פ"א סה"ח: רוק יבמה, כדי שיראה לעיני הזקנים. ובספרי כי תצא פי' רצ"א, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 310: לעיני הזקנים . רוק הנראה לעיני הזקנים (וכ"ה לעיל שם בריש הפיסקא, עמ' 309). אבל בכ"י ברלין שם: רוק הנראה לעינים. ובירושלמי סנהדרין פ"א הנ"ל: ורקת קדמנא רוקא דמיתחזי לנא על ארעא. וכ"ה הגירסא "על ארעא" גם בירושלמי יבמות ומו"ק הנ"ל, אבל שם חסרה המלה "לנא". 124 וכבר הראינו לעיל, שו' 63–64, ד"ה בראשונה, שהירושלמי בסנהדרין היה לו מקור אחר. ובבבלי יבמות ל"ט ב' ברוב הנוסחאות: רוקא דמיתחזיא לבי דינא על ארעא. ובתוספות שם ד"ה דמתחזיא: נראה דל"ג על ארעא, דלא צריך, כדאמר בפרק מצות חליצה (ק"ו ב') וכו'. ועיין בתוספות ק"ו סע"ב שהעידו שגירסא זו ("על ארעא") היא בכל הספרים 125 בס' התרומה סי' קל"ג, ד"ה הלכך (הראשון) כותב: "וגם יש ספרים שאינו כתוב", ומביא ראיות מיבמות ק"ו ב'. והביאו גם את הירושלמי סנהדרין, והוסיפו: שמא למצוה מן המובחר הוא דבעינן הכי. ובפסיקתא זוטרתי סוף כי תצא (בכ"י שבידי): ושדיא רוקה מפומה על ארעא קדם יבם, וצריכי דייני למיחזי רוקא דנפיק מפומ' על ארעא. ובסדר חליצה מהלכות גדולות 126 וכן היה גם בהלכות פסוקות אלא שחסר שם דף, עיין בהוצ' ר"ס ששון, עמ' קס"ב, הע' י"ד. ויש להשלימה ע"פ הלכות ראו, עמ' 121. ועוד (עיין אוה"ג, עמ' 209): ושדיא רוקא נפישא על ארעא . ובס' המעשים לבני א"י (אוה"ג שם, עמ' 211): והיא רקקה רוק רב עד דמתחמי לדינא, ואין לא איתחמי היא חזרא ורקק' רוק רב וכו'. ועיין שו"ע שם סי' קס"ט ס"ק נ"ג. ובירושלמי כאן במקומו, מיד אחרי נוסח גט החליצה של "תמן" ("רוק דמיתחזי על ארעא") אמרו: אמר ר' אבהו מכיון שנר' הרוק שיוצא מתוך פיה, אפי' הפריחתו הרוח כשר. ובבבלי ק"ו ב' הסיקו שאם קלטתו הרוח לפני שהגיע כנגד פניו (כגון שהיא היתה ארוכה והוא גוץ) לא עשתה כלום, אבל אם הגיע לאיזה מקום כנגד פניו, וקלטתו הרוח, יש כאן רקיקה כשירה. ומכאן שבין לפי הירושלמי ובין לפי הבבלי אין צורך שיגיע הרוק לארץ. ועיין ראבי"ה ח"ד סי' תתצ"ד, עמ' מ"ב. ולהלן שם בירושלמי: רקה דם וכו' אם יש בו צחצוחית של רוק כשר. הגידמת וכו', אמ' ליה אם יש בו צחצוחית של רוק כשר. וכ"ה הגירסא בב"ר פפ"א, ב', הוצ' תיאודור־אלבק, ריש עמ' 971. ובבבלי ק"ה סע"א: יבמה שרקקה דם תחלוץ, 127 ואינה צריכה רקיקה אחרת, עיין רש"י לעיל שם, ד"ה יבמה, ובתוספות שם, ד"ה יבמה, ובר"מ פ"ד מה' ייבום הכ"ג. לפי שאי אפשר לדם בלא צחצוח רוק. ולהלן שם חילקו בין שתתה ומצצה, ובמצצה, לפי רוב הראשונים, הרקיקה כשירה (ואעפ"י שיש מפרשים להפך, הרי לענייננו כאן אין הבדל). ואפשר היה להדחק ולומר, שהתנאי בירושלמי ובמדרש "אם יש בו", הכוונה להבדל בין מציצה ושתיתה, שבשתיתה (או מציצה, לשיטת הר"ח) אפשר שלא תהא צחצוחית של רוק בדם. 128 וכן בפסיקתא זוטרתי, כי תצא, במקומו: ירקה דם. אם יש בה לחלוחית רוק יצאת. ותפס לשון הירושלמי והמדרש, ובוודאי שלא ראה סתירה ביניהם לבין הבבלי. אבל מפשוטה של לשון בוודאי הכוונה שבכל רקיקה קיים תנאי זה, וצריך לראות את צחצוח הרוק בדם. ובס' המעשים לבני א"י (אוה"ג, עמ' 206): ואם רקקת דם, ויש ברוק צינורין של דם הרוק כשר, ואם אדם (=דם) רבי תחזור ותירוק. ויש כאן חומרא יתירה שאינו כשר אלא ביש בו צינורין של דם, אבל אם הדם הוא רב, אעפ"י שהרוק ניכר, פסול. 129 ובכגון דא הרי אינו שייך ביטול ברוב, כקושיית הראשונים (רבינו ברוך בס' החכמה שהובא במרדכי סוף חולין סי' תשל"ז, הרי"ד בפסקיו בסוגיין, כ"ה ע"ג מן הספר, או"ז ח"א סי' תרע"א, צ"ד ע"א), כמו שאמר רבינו ברוך (הנ"ל). ומכל מה שכתבנו לעיל אנו רואים שלמעשה החמירו שתרוק רוק רב (רוקא נפישא) דמיתחזיא לבי דינא על ארעא. והנה אם רקקה דם בעניין שאי אפשר שלא יהא שם צחצוחי רוק, הרי לשיטת הראב"ד 130 הובא בס' הזכות להרמב"ן בסוגיין וברא"ש פי"ב סי' י"ב. ועיין בשו"ת דברי חיים ח"א אה"ע סי' ק"ה, ופשיטא שיש לחלק. ולפי הרי"ד בפסקיו כאן, אין צורך כלל שיראו את הרוק, ומספיקה הידיעה שאי אפשר לדם בלי צחצוחי רוק, עיי"ש. וכן מפורש באו"ז ח"א סי' תרע"א, צ"ד ע"א. אבל רבינו ברוך בס' החכמה סי' שס"ה (לפי מדרכי סוף חולין) בתירוצו הראשון כותב שבנידון שלנו "איירי כגון שהוא בעין, וניכר", וכן באו"ז הנ"ל אחרי שכתב שמספיק אם הדיינים יודעים שיש רוק בתוך הדם, אעפ"י שהרוק אינו נראה כלל, חזר וכתב: וההיא וכו' דת"ר ג' צריכין שיראו עפר סוטה ואפר פרה ורוק יבמה (סוטה ט"ז ב'), והתם פי' צריך שיהא ניכר עפר סוטה בתוך המים, א"כ היה נראה לפרש צריך שיהא הרוק ניכר בתוך הדם, דומיא דעפר סוטה ואפר פרה, מיהו רבי' שלמה ופר"ח פירשו וכו', ואינם רוצים לפרש שיהא הרוק ניכר בתוך הדם, דומיא דעפר שניכר בתוך המים. ונראה שהחומרות הללו יסודן בא"י, ושם הצריכו שיהא הרוק רב, 131 אעפ"י שאמרו בירושלמי פיאה פ"א ה"א, ט"ו ע"א: אילו (כלומר, עפר סוטה, רוק יבמה וכו') אף על פי שהוא מוסיף אין בעשייתן מצוה, מ"מ הצריכו שיהא שיעור ניכר לעינים, ושיראו שהוא רוק. ועיין בלשון התוספתא סוטה פ"א ה"ח שהבאנו לעיל בפנים, רד"ה ורקת. וניכר שהוא רוק. ובספרי בי תצא פי' רצ"א, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 310: ונקרא שמו בישראל , ר' ישמעאל אומר חליצה בשכיבה, ורקיקה כדי שכבת זרע (עיין מ"ש להלן). ובדפוסים וברוב כתה"י אין זכר ממאמר ר' ישמעאל, אבל כ"ה בספרי כת"י ברלין וכת"י מדרש חכמים. וספק גדול בעיני אם המאמר הוא מעיקר הספרי, 132 ואף הר"א פינקלשטין הדפיס מאמר ר' ישמעאל באותיות קטנות לסימן שלדעתו אינו מעיקר הספר. אבל הוא בוודאי בא ממקור חז"ל, ולכאורה לית ליה פיתרא. ובהגה"מ פ"ד מה' ייבום ה"ז אות ט' כתבו: ופירש הטעם בה"ג וז"ל וכו' וגם מטיפה סרוחה שבגופך 133 במלא"ש ספי"ב מביא כן בשם הטור אה"ע סוף סי' קס"ט בסוף פי' סדר חליצה. ולא מצאתי את הדברים בטורים שלפנינו אלא בדרישה בסי' ההוא, אות י"ט. ומה שהביא בשם ר' יחיאל מפריס, עיין בשו"ת מהר"ם מרוטנברג, דפוס פראג, סי' שע"ו. ועיין ברמזי בעל הטורים על התורה במקומו. היית יכול לקיים לאחיך זרע, לכך וירקה בפניו, טיפה סרוחה. וכן בהגהות מרדכי בפירקין סי' ק"כ: ואני הכותב שמעתי שהרקיקה דומה לשכבת זרע, וסימן לדבר הוא, כמו שהרוק הזה נשחת 134 בס' התרומה סי' קל"ג ד"ה הלכך (הראשון): וצריך לחלוץ קודם שתאכל האשה, מפני הרוק, פן תאכל דברים הגורמים רוק לבא, כדאמר רבא (ק"ו ב') אכלה תומא וכו'. וכן כתבו כמה מן הפוסקים, עיין בב"י טור אה"ע סי' קס"ט. אבל רבינו בחיי, כי תצא, רכ"ז ע"ג, כתב: "כי הרקיקה הנמאסת תרמוז לדבר הנמאס המתגלגל מן הגוף דרך חוט השדרה (כלומר, שכבת זרע), שהנפש מתלבשת ומתעטפת בו, ולכך הצריכו חכמי האמת ז"ל להיות הרוק תפל, קודם שתאכל היבמה, כדי שלא יהא מצד האכילה, אלא מן הלחות שבגופה, כעין אותו דבר הנמאס הבא מלחות הגוף". וכנראה, שכל הקשר בין הרוק ובין הזרע בא מכמי האמת. כך הוא משחית זרעו של אחיו. ואף הדברים שהביאו בשם בה"ג אינם נמצאים בשום נוסח שלפנינו. וכנראה, שאף ההוספה הנ"ל בספרי נובעת מאותם מקורות "והחליצה בשכיבה 135 והמוסיף בספרי לא מצא כאן שום סתירה למה שנאמר לעיל בספרי: ועמד ואמר , שאין אומר דבריו אלא בעמידה, משום שהכוונה לאמירה גרידא, אבל לא לעצם החליצה, עיין מ"ש לעיל, שו' 43–44, ד"ה והחולצת. והרקיקה כדי שכבת זרע ", ויש לרקיקה שעור, כדי שכבת זרע, 136 בכעדשה, עיין בבלי נדה מ"ג ב'. ולר' ישמעאל עצמו, אם הוא מקיש בעל קרי לזב שיעורה בחתימת פי האמה, עיין פסחים ס"ז ב' ובתוספות שם, ד"ה ואיתקש. וצריך שיהא ניכר שהוא רוק, 137 שיהא קשור, עיין תוספתא טהרות פ"ה סה"א ובר"ש שם פ"ד מ"ו, ומ"ש בתס"ר ת"ד, עמ' 62. בדומה לשכבת זרע, 138 שהיא קשורה, כתוספתא זבים פ"ב ה"ד, בבלי נדה ל"ה ב'. ולא מים. 139 שמא מלאה פיה מים ורקקה. ולפ"ז "רוקא דמתחזיא לבי דינא על ארעא" פירושו שהדיינים צריכים לראות את הרוק כשהוא על הארץ, ופירשוהו המחמירים שצריכים לראות שהוא רוק (קשור) ולא מים, ושיהא ניכר כן גם כשהוא על הארץ. וסיכום יפה לדעה זו בזוהר חדש, כי תצא, מ"ז ע"ב: ר' אבהו אמר ר' יוחנן צהבה (צריכה ?) רוקא דמתחזי לכולא דאיהו רוקא, ולא מים , ולא אתכסי בעפרא. סוף דבר, נראה שנוסח גט חליצה חלו בו שינויים והוספות במשך הזמן. ודומה שהנוסחא "על ארעא" שבירושלמי ושבבבלי הוא מן הנוסח העיקרי, ומתחילה כתבו: ורקת קדמנא על ארעא רוק דמתחזי וכו'. והכוונה היתה שרקקה על הארץ, ולא בפניו ממש, כדעת הביתוסין. 140 מגילת תענית, ארבעה בתמוז. ובספרי כי תצא פי' רצ"א, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 310: וירקה בפניו. יכול בפניו ממש. ת"ל לעיני הזקנים וכו'. ובמדרש תנאים, עמ' 176: וירקה בפניו. על הארץ, או בפניו כשמועו, הדין נותן וכו', עיי"ש משא ומתן בין ר' אליעזר ובין תלמידיו. ואח"כ: ר' יונתן אומר בפניו. על הארץ . אתה אומר בפניו על הארץ, או בפניו כשמועו וכו'. אבל אח"כ כשפסקה סכנת הביתוסין ונפסקה הלכה שאין צורך כלל שיגיע הרוק לארץ, אלא מכיוון שהגיע באיזה מקום כנגד פניו, אפילו הפריחת' הרוח, כשר, העבירו את "על ארעא" לבסוף, כלומר, רוקא דמיתחזי לנא (או: לבי דינא) על ארעא, והיינו רוק שאפשר היה לראות אותו על הארץ, למעט צינור כל כך דק שהיה מתאדה באויר, לפני שיגיע לארץ, ומכאן הנוסח: רוקא נפישא על ארעא, או: רוק רב עד דמתחמי לבי דינא, עיין מ"ש לעיל, ד"ה ובסדר.

366-67. ר' שמעון אומ' משם ר' עקיבא חליצה מעכבת, ואין רקיקה מעכבת. ודעת ר' עקיבא מפורשת במשנתנו פי"ב מ"ג. וכבר סתמה כן התוספתא לעיל, שו' 56–57, ד"ה חלצה ולא רקקה. ובספרי כי תצא פי' רצ"א הנ"ל: ר' שמעון (כנוסח כתה"י. בדפוסים: ישמעאל) אומר חליצה מעכבת ורקיקה מעכבת. והוא כפסק הירושלמי שהבאנו לעיל, שו' 56–57, ד"ה ובירושלמי. אבל בכ"י רומי בספרי (עיין בשנו"ס בהוצ' הר"א פינקלשטין): ואין הרקיקה מעכבת. והוא כבתוספתא כאן.

467-68. ר' שמעון בן לעזר אומ' הואיל ולא רצה להקים לאחיו שם בישראל, יבוא ויטול לו השם תחת השם וכו'. וכן במדרש הגדול כי תצא, כ"ה, י': ונקרא שמו בישר' ר' שמעון בן אלעזר אומ' הוא לא רצה להקים לאחיו שם בישראל, אף הוא יבוא ויטול לו שם 141 הגירסא "השם" שבד ובכי"ו היא יותר מקורית, ויש כאן לעג לחולץ ע"פ המליצה שבמשנת ברכות ספ"ב. מתוך שם , מה יקרא, ונקרא שמו ביש' בית חלו' הנ'. ואין ספק שהעתיק מן התוספתא כאן, ובחנם הכניס הרד"צ הופמן פיסקא זו לתוך מדרש תנאים, עמ' 167–168. ובחסדי דוד ציין לנכון לירושלמי כאן ספי"ב, י"ג ע"א: מאן דאמר חליצה גנאי, על ידי שפגם דבר אחד מן התורה, יבוא ויטול פגמו, ונקרא שמו בישראל בית הלוץ הנעל.

569. מצוה בדיינין, לא מצוה בתלמ'. ר' יהודה אומ' מצוה על כל וכו'. פיסקא ממשנתנו ספי"ב, ספרי כי תצא פי' רצ"א.

670. חלוץ הנעל חלוץ הנעל. וכ"ה בכי"ע. ובד: חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל. וכ"ה במשנה שבמשניות. ובכמה נוסחאות פעמים, ובמשנה שבבבלי רק פעם אחת חלוץ הנעל. ועיין גם בספרי סוף פי' רצ"א, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 311, ובשנו"ס שם. ועיין להלן, שו' 71, ד"ה חלוץ. ובב"י טאה"ע סי' קס"ט (ד' ווארשא, ק' ע"א): ומ"ש ומצוה לכל העומדים שם לומר חלוץ הנעל ג"פ (=ג' פעמים) שם במשנה ונקרא שמו וכו' לומר חלוץ הנעל ג"פ . והיה אפשר לפרש שהיה לפניו במשנה ג' פעמים חלוץ הנעל, אבל לא שבמשנה עצמה היה כתוב: ג' פעמים. אבל הוא ממשיך ומביא את הברייתא: ואמר לנו ענו כולכם חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל. ומכאן משמע שבמשנה עצמה היה כתוב לפניו: ג' פעמים, וכן במדרש הגדול (מדרש תנאים, עמ' 167): ר' יהודה אומ' מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל חלוץ הנעל שלשה פעמים . ואפשר שהוא ניסח בעצמו ע"פ הגאונים (עיין אוה"ג, עמ' 211) והפוסקים. וכבר העיר בס' הישר לר"ת סי' קמ"ד, הוצ' הרש"ש שלזינגר סי' ק', עמ' 71: שכן רוב דברי חכמים משולשין מגל זו וכו' במנחות (פ"י מ"ג), וכן חלוץ הנעל ג' פעמים וכן רוב דברים. ועיין גם בס' המנהיג סי' קנ"ג, ד"ב, עמ' 109. והר"ח אלבק בס' האשכול ח"ב, עמ' 25, הערה ד', אסף את המקומות שבמשנה, תוספתא, תלמוד וראשונים על סיגנון זה. ובספרי הנ"ל (עיי"ש בשנו"ס אצל הר"א פינקלשטין, עמ' 311) בכ"י לונדון ומדרש חכמים: לומר בית חלוץ הנעל. וכן הכריע באו"ז ח"א סי' תרס"ט, סוף אות ח', צ"ג ע"ד, בשם מורו. ועיין לעיל שם בריש אות ח'. ועיין בשו"ע אה"ע סי' קס"ט, סדר חליצה, ס"ק נ"ד וס"ק נ"ה. ועיין בפי' ר' אליהו מזרחי כי תצא כ"ה י', ובתוספ' יו"ט למשנתנו.

7אמ' ר' יהודה מעשה והיינו יושבין וכו'. ספרי פי' רצ"א הנ"ל, בבלי ק"א ב', ק"ו ב', קידושין י"ד א'.

871. חלוץ הנעל חלוץ הנעל. וכ"ה בד ובכי"ע ובבבלי קידושין הנ"ל. ובבבלי כאן ק"א ב': חלוץ הנעל. ובבבלי ק"ו ב': חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל. ועיין בשנו"ס בספרי הנ"ל, ומ"ש לעיל, שו' 70, ד"ה חלוץ. ועיין ראבי"ה ח"ד סי' תתצ"ד, סוף עמ' מ"ד (בשם רב יהודאי).