תוספתא כפשוטה על יבמות יב:יד

162-63. חולצין לאשה, אע"פ שאין מכירין אותה. ממאנין לאשה, אע"פ שאין מכירין אותה. בקג"נ (בטעות): אע"פ שמכירין (וכאן מסתיימים הקטעים שבידי). ובבבלי ק"ו א' נחלקו אמוראים בהלכה זו, ורב הונא אומר כשיטת התוספתא כאן, ומסיק: לפיכך אין כותבין חליצה אלא אם כן מכירין, ואין כותבין גט מיאון אלא אם כן מכירין, וכמו שמסיקה התוספתא כאן בסיפא. אבל רבא (שם וב"ב קל"ח ב') חולק וסובר שאין חולצין אלא אם כן מכירין ואין ממאנין אלא אם כן מכירין, לפיכך כותבין גט חליצה אעפ"י שאין מכירין וכותבין גט מיאון אעפ"י שאין מכירין. ובתוספות שם ק"ו א', ד"ה ורבא, הקשו (בשם הר"ר יהודה) מן התוספתא כאן, ותירץ (הנ"ל): דתוספתא מיירי מדאורייתא, ואמוראי דהכא איירי דרבנן. וכתב עליהם זקן זקני הגאון בעל קרן אורה ז"ל במקומו: ולא הבנתי, דהא תני התם נמי ממאנין אע"פ שאין מכירין, והתם ליכא למימר דמדאורייתא קאמר וצ"ע. ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו ז"ל, וכי יש לנו פסוק במקרא על כך, והרי היינו יכולים לסבור שיש לחשוש מן התורה, אחרי שתקנו חז"ל מאון. וכן כתב בפסקי רי"ד במקומו, שאנו צריכים להכיר את הממאנת "שיש לחוש אע"פ שיודעים ב"ד שעכשיו היא ממאנת, שמא אביה קיבל קידושין בחייו, שהן קדושי תורה, ואין לה כח לעקרן במיאונה, ואם יכתבו גט מיאון יסברו העולם כי בעודה יתומה נתקדשה, ונמצאת אשת איש יוצאה בלי מאון וכו". וכע"ז כתב במאירי במקומו ("שמא אביה קדשה ומחזקת עצמה באחרת"). ועיין גם ברשב"א ובריטב"א במקומו. ולפיכך כתבו בתוספות שמ"מ מדאורייתא אין חוששין וכו'. ועיין בס' ישרש יעקב שהביא בשם גדולי האחרונים שמן התורה היבם והיבמה נאמנים, ואין צורך כלל בראייה, עיי"ש. ברם הברייתא בעצמה קשה, ולמה באמת הזקיקו את האשה להביא אח"כ ראייה שחלצה, או מאנה, ולא אמרו שאין חולצין ואין ממאנין אלא אם כן מכירין, ונותנין לאשה גט חליצה, או גט מיאון, ולא תצטרך אח"כ לראייה. וכן הקשה בפיסקי רי"ד במקומו: וא"ת מה לה לזה הדוחק וכו', עיי"ש. ועיין גם באו"ז ח"א סי' תרע"ה, צ"ה ע"ג, מ"ש בשם רבינו שמחה. ולא עוד אלא שלהלן נראה 112 שו' 64–65, ד"ה בראשונה. שבירושלמי כאן ומו"ק מביאין נוסח שטר חליצה בשם "תמן אמרין", והוא תמוה, ולמה לא הביאו את הנוסח שלהם. ואף השאלות במו"ק שם: אילו הן שטרי חליצה ? אילו הן שטרי מיאונין ? אינן מובנות, והרי הנוסח שלהם אינו מעלה ואינו מוריד, לעניין משנתנו שם. 113 ואם יתעקש המתעקש לומר להפך שבא"י כתבו שטרי חליצה ומיאונין בנוסח ארוך (עיין מ"ש להלן רפי"ג, ד"ה ונראה), ובמועד אמרו שלא יאריך, ויכתוב נוסח קצר (כנוסח בבל), אף אתה אמור לו שהעיקר חסר מן הספר. ולא עוד אלא שעדיין תישאר השאלה למה לא הביאו בירושלמי כאן פי"ב וסנהדרין פ"א את נוסח א"י. ולולא דברי רבותינו היה נ"ל שהלכה זו יסודה בשעת השמד, ובא"י לא כתבו לא שטרי חליצה ולא שטרי מיאון, כפי שנראה להלן. ואף בגט אמרו (בבלי קכ"ב א', גיטין ס"ו א'): תנא ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין, כלומר בשעת השמד 114 כמו שפירש לנכון במאירי כאן, הוצ' דיקמן, עמ' 497. ועיין מ"ש להלן כתובות פ"א, הע' 5. כותבין גט אעפ"י שאין מכירין את הבעל, וכן מוכח מפסק הר"מ בפ"ב מה' גירושין ה"ד בהשוואה להי"ג שם. 115 כפי שהוכיח בשו"ת הב"ח החדשות סי' צ"ב. אלא שקולא זו לא היתה אלא בשעת הסכנה גרידא, ומיד שעברה הסכנה חזרו לדין תורה, ואין כותבין גט אלא אם כן מכירין. 116 עיין במשנת ב"ב פ"י מ"ג, בבבלי שם קס"ז ב', ובירושלמי שם בסוגיין ובגיטין פ"ד ה"ב, מ"ה ע"ג. אבל את הגט עצמו קרעו מיד בשעת השמד ומשעת השמד ואילך (להלן כתובות פ"ט ה"ו, בבלי גיטין ס"ד א'. ועיין במשנת כתובות פ"ט מ"ט), ואעפ"י שכבר עבר השמד, ולא היה צורך בקריעת הגט. 117 "מן הסכנה ואילך" (משנת כתובות פ"ט מ"ט, תוספתא שם פ"ט ה"ו). ועדיין נשאר בא"י זכר למנהג השמד עד הזמן האחרון. וכ"ה בחילופי מנהגים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' י"ג: א"מ אין קורעין את הגט, ובני א"י קורעין אותו, עיין בהוצ' ר"מ מרגליות, סוף עמ' 120 ואילך. והפוסקים האשכנזים החזיקו במנהג א"י, ויפה שער הגאון מורו של בעל תרומת הדשן שמנהג זה מקורו משעת השמד, 118 תרומת הדשן, פסקים סי' מ': מה שנהגו לקרוע את הגט וכו', אבל מורי אומ' דשמא זה הטעם הוא כדאיתא פרק המקבל (גיטין ס"ד א') דבשעת השמד הוצרכו לקרוע, אע"ג דהאידנא השמד בטל, מ"מ נהגו לקרוע כבתחילה, וכן מצינו בתקיעת שופר שנהגו לתקוע אחר הקריאה משום שמד (ר"ה ל"ב ב'), ואע"ג דשמד בטל מנהג לא בטל (לשון הירושלמי בכתובות פ"א ה"ה, כ"ה ע"ג). ועיין ירושלמי שביעית פ"ד ה"ב, ל"ה ע"ב, תרומות פי"א ה"ז, מ"ח ע"ב (ומקבילה בשבת פ"ב ה"ב, ד' ע"ד), שבת פ"ו ה"ב, ח' ע"א. ועיין רש"י שבת כ"ד א', ד"ה המפטיר, ובאוה"ג שם, התשובות, עמ' 26, סי' פ' (אבל עיי"ש סי' ע"ט) ובגנזי שכטר ח"ב, סוף עמ' 523 ואילך. ועיין להלן הע' 121. והפוסקים מצאו אסמכתא למנהג זה גם בבבלי. 119 עיין בבלי ב"מ י"ח א', ב"ב קס"ח ב'. וכנראה ששם סמכו על המשניות (עיין גיטין ס"ו א') ועל הברייתות (ב"ב שם), ואסמכוה על טעם אחר (שלא תגבה בגט את כתובתה, כפירושם של כמה מן האחרונים). והדברים הללו הם בגט גרידא, שהרי בלי כתיבת הגט ומסירתו לא תתגרש, אבל בחליצה ובמיאון שאין השטר אלא לראייה בעלמא, הרי הדעת נותנת שחז"ל גזרו בשעת השמד שלא יכתבו כלל לא שטרי חליצה ולא שטרי מיאונין, שלא יכניסו את עצמם בסכנה בחנם, 120 עיין בשטמ"ק כתובות ג' ב' מ"ש על קושיית הגמרא: נהגו, לגמרי ניעקריה. וכשתרצה להנשא תביא עדים על החליצה ועל המאון, כמפורש להלן בסיפא. ונראה שגזרה זו של חז"ל היתה קיימת גם אח"כ ולא בטלו בא"י 121 עיין מ"ש לעיל הע' 118. ובר"מ פ"ב מה' ממרים ה"ב: אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים, או התקינו. ועיין ר"מ פ"ט מה' שמיטה הכ"ד ובכ"מ שם. את גזרתם שלא יכתבו שטרי חליצה ומאון עד תקופת הגאונים. 122 ומס' המעשים לבני א"י (תרביץ ש"א ס"א, עמ' 100) אנו רואים שבאותו זמן כבר כתבו שטרי חליצה (ובארמית של א"י). וכנראה, שסמכו על מנהג בבל. ולפ"ז כל המשניות (עיין משנת מו"ק פ"ג מ"ג, ב"מ פ"א מ"ח) שנזכרו בהן שטרי חליצה ומאון הן מתקופה שלפני השמד, עיין להלן שו' 64–65 סד"ה בראשונה. והברייתא שלנו היא מתקופה שלאחר השמד, אחרי שגזרו שלא לכתוב שטרי חליצה ומאון. ועיין מ"ש להלן רפי"ג, שו' 1, ד"ה בראשונה. אבל בבבל מעולם לא הפסיקו לכתוב שטרי חליצה ומיאון, אלא שרב הונא סמך על הברייתא שלנו שחולצין אע"פ שאין מכירין, ואח"כ כותבין כשמכירין.

263. האשה שאמרה חלצתי, תביא ראיה לדבריה וכו'. בבבלי (ק"ו א'): לפיכך אין כותבין גט חליצה אלא אם כן מכירין וכו'. ובהגהות המיוחסות להגר"א הגיהו גם בתוספתא: לפיכך האשה שאמרה חלצתי וכו'. ובתוספתא אין הכרח לכך, עיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה והדברים, והיא הלכה בפני עצמה. ועיין להלן רפי"ד. ובאו"ז ח"א סי' תרפ"ז, צ"ז ע"א: וכ"כ מורי הר' שמחה לכך צריכה גט לראיה שתנשא בו אפי' לכשתגדיל וכו', ותניא בתוספתא האשה שאמרה חלצתי תביא ראיה לדבריה, מיאנתי צריכה ראיה לדבריה. כלומר, כדי שלא תצטרך לטרוח להביא ראיה לדבריה תקנו גט מאון.