תוספתא כפשוטה על יבמות יב:ו

121-22. כהנת שנתערבו ולדיה בולד שפחתה וכו'. וכן בד: שנתערבו ילדיה וכו'. ובקג"נ: שנתערבו וולדיה או ולד שפחתה וכו'. אבל בכי"ע: שנתערב וולדה וכו'. וכן ברש"י כתובות כ"ח ב', ד"ה ה"ג: ורישא דברייתא כהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה וכו'. 13 ורש"י כיוון לתוספתא כאן, וגירסתו כגירסת כי"ע, עיין מ"ש לעיל, שו' 16–18, ד"ה ברם רש"י. ורש"י תיקן את הגירסא משום שהיה לפניו בתלמוד "דתנן" (כגי' כי"מ שם) אין חולקין וכו', ותיקן "דתניא" וכו', משום שלפנינו קטע מן התוספתא כאן. וכ"ה במשנתנו פי"א מ"ה. אבל בה"ג ה' חלה, ד"ו ט"ו סע"ב, גורס גם במשנתנו: כהנת שנתערבו ולדיה וכו'. ועיין בח"ד מה שכתב על גירסת התוספתא.

222. אין אוכלין במורם מקדשי קדשים, שאין עבדי כהנים וכו'. ב"מורם" לאו דווקא (ולא נקטה, אלא אגב סיפא, כפירוש המפרשים), אלא אין אוכלין בקדשי קדשים, משום שאין עבדי כהנים אוכלין מהם. ובמשנתנו ליתא.

323. אבל אוכלין במורם מקדשים קלים, שעבדי כהנים אוכלין מהן. כלומר, במורם משלמים, מתודה ואיל נזיר, שהוא מותר גם לעבדי כהנים, כמשנתנו בזבחים פ"ה מ"ו-מ"ז. ובמשנתנו: הרי אלו אוכלים בתרומה. ובירושלמי שם: שכן עבדי כהנים אוכלין בתרומה.

423-25. שניהן יוצאין לגורן ונוטלין חלק אחד, שאין נותנין לעבד אלא אם כן היה רבו עמו. ר' יוסה אומ' וכו'. וברש"י כתובות כ"ח ב', ד"ה ה"ג: שניהן יוצאין לגורן ונוטלין חלק אחד שאין חולקין תרומה לעבד כו'. ובמשנתנו הנ"ל: וחולקים חלק אחד בגורן. ובבבלי צ"ט ב': חלק אחד פשיטא, 14 ברש"י שם: חלק אחר ס"ד . חלק אחד משמע של כל אחד. ומחקוה בדפוסים. אבל אף בפיסקי רי"ד (כ"ד ע"א מן הספר): חלק א' ס"ד , פי' וכי הכהנים בחלק נוטלים על הגורן, הכל לפי דעתו של בעל הבית, אם רוצה להרבות לזה ולמעט לזה הרשות בידו, אלא אימא חלק בא' (צ"ל: כא'). ולפי פירושו מתורצת קושיית הראשונים בסוף פירקין, ק"א א', עיי"ש בתוספות, ברשב"א ובריטב"א. אבל עיין בתוספות רי"ד קידושין נ"ח ב', ומ"ש לעיל ח"א (פיאה), עמ' 179. וצ"ע. אימא חלק כאחד. תנן כמ"ד אין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו, דתניא אין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר יכול שיאמר וכו'. וכ"ה ("דברי ר' יהודה") גם בבבלי כתובות כ"ח ב'. ובתוספתא לא נזכר בשום נוסח "דברי ר' יהודה". וכן סתמה התוספתא בכמה מקומות (עיין להלן) כר' יהודה. ובירושלמי פי"א ה"ה, י"ב ע"א: וחולקין חלק אחד על הגורן. הדא היא דתני ר' חייה נשים ועבדים אינן חולקין על הגורן וכו'. ופירשו את משנתנו "וחולקין חלק אחד" ששניהם ביחד במעמד אחד חולקין, כפירוש הבבלי, וכמו שמפורש כאן בתוספתא. ועיין גם בירושלמי כתובות פ"ב ה"י, כ"ו ע"ד. ונראה שהברייתא שלנו ברייתא בבלית היא, 15 ועיין גם בבלי כתובות כ"ד ב' ובתוספות שם, ד"ה ואיבעית אימא. ולא היתה ידועה לירושלמי, 16 ולא עוד אלא שלא מצאתי בירושלמי כלל את הדעה שחולקין לעבד תרומה בלא רבו. אמנם בירושלמי כתובות פ"ב ה"ז, כ"ו ע"ד: אמר ר' ישמעאל בי ר' יוסי מימי לא העדתי עדות, ופעם אחת היעדתי והעליתי עבד לכהונה. ופירשו המפרשים ע"פ הבבלי שם כ"ח ב' וכאן צ"ט ב', אבל מתוך העניין שם משמע שהעבד חלק בב"ד (כגון שהיה אפוטרופוס לישראל, עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"א, תרומות, עמ' 303, ובהע' 31 שם), עיי"ש. אבל עצם הדבר שר' יוסי סובר שאין מעלין מתרומה ליוחסין מוכח אף מלהלן כתובות פ"ב ה"ג, שו' 39–40, עיין מש"ש, ד"ה ר' העלה. שאם לא כן למה הביאו כאן ממרחק לחמם, ולא הביאו את התוספתא שפירשה את משנתנו במקומה. והתוספתא עצמה סתמה במקומות אחרים כת"ק (=ר' יהודה שבבבלי), עיין פיאה פ"ד ה"ד וה"ה (ולהלן כתובות רפ"ג) ותרומות ספ"י ומ"ש שם לעיל ח"א, עמ' 480.

526. הגדילו התערובות ושחררו זה את זה וכו'. וכ"ה במשנתנו פי"א מ"ה הנ"ל. ופירשו בבבלי ק' א': אימא כופין ומשחררין זה את זה. וכן העתיקו בגיטין מ"ב ב' ותמורה ח' א': הגדילו התערובות משחררין זה את זה. וכן בירושלמי כאן פי"א ה"ה, י"ב ע"א: כיני מתניתא משחררין זה את זה. ואין כאן הגהה אלא פירוש, ושחררו שעשו כהלכה, מפני שכן חייבים לעשות, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוסח המשנה, עמ' 385 ואילך, אלא שאני כמוסיף על דבריו, שכן מפורש בה"ג ה' חלה, ד"ו ט"ו ע"ג: אלא אמר רבא הכי קאמר (ולא: אימא!) הגדילו התערובות משחררין 17 ואף לפניו חסר "כופין אותן ו", כמו שחסר בפי' רי"ד (כ"ד ע"א מן הספר) שהעיר עליו מהרי"ן אפשטין שהזכרנו בפנים. זה את זה וכו'.

626-27. אינן אוכלין במורם מקדשים קלים, שאין הזרים אוכלין מהן. במשנתנו הנ"ל: ואינן אוכלין בתרומה, ועיין לעיל, שו' 23, ד"ה אבל אוכלין ומש"ש.

727-28. ר' יהודה או' מוכר הוא את התרומה ולוקח בדמיה חולין, שכל שאינו אוכל קדשי אחרים אינו אוכל קדשי עצמו. במשנתנו הנ"ל: ואינן חולקין על הגורן (כלומר, אפילו באו שניהם יחד, עיין בתוספות צ"ט ב', ד"ה ואינן) ומוכרין את התרומה (כלומר, שהם מפרישין מתבואתן) והדמים שלהם. ותמה בח"ד מה בא ר' יהודה להוסיף על משנתנו. ברם בה"ג ה' חלה ד"ו, ט"ו רע"ג, גורס במשנתנו: ואין מוכרין את התרומה, ואם מכרו הדמים שלהן. וכן בריטב"א למשנתנו: וי"ג (=ויש גורסים) אין מוכרין את התרומה, ואם מכרו הדמים שלהם. ובנוסחאות ישנות גרסי' כדגרש"י ז"ל. וכן במאירי שם (הוצ' דיקמן, ריש עמ' 362): ויש גורסין ואין מוכרין את התרומה, כלומר שצריכים הם ליתנה לכהן מספק, 18 ועיין בהגהות הרש"ש לסוטה מ"ח א', ד"ה מפריש. ועיין בתוספות רע"א דמאי פ"א לתיו"ט, אות ו', שם פ"ד סמ"ד להרע"ב, אות מ'. ואם מכרו הדמים שלהם, שאין מוציאין ממון מספק. ואם גירסא זו נכונה, הרי בא ר' יהודה לחלוק על משנתנו, והוא סובר שמותר לו למכור את התרומה, ודווקא באכילה אסור מספק.