תוספתא כפשוטה על יבמות יב:ז
תוספתא כפשוטה על יבמות · Tosefta Kifshutah on Yevamot 12:7
Open in the reader →129. מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים, וניסית וילדה, ואין ידוע. פיסקא ממשנתנו פי"א מ"ו. וכאן הפירוש הוא שנישאת מיד אחר מיתת בעלה וילדה לאחר תשעה חדשים, הרי יש כאן ספק אם הוא בן תשעה חדשים לראשון, או לשני, ושמא הוא בן שבעה לשני (שנתעברה ממנו אחר חדשיים). וכן אם ילדה שבעה חדשים לאחר מיתת בעלה, הרי יש כאן ספק בן תשעה לראשון, בן שבעה לראשון, או בן שבעה לשני.
229-31. אם בחזקת הראשון הוא, הרי הוא בנו של ראשון, ואם בחזקת השני הוא, הרי הוא בנו של שני. כלומר, אם ילדה תשעה חדשים לאחר מיתת בעלה הראשון (עיין לעיל) ונבדקה (עיין בבלי מ"ב א') ולא הוכר עוברה לאחר ארבעה חדשים, הרי הוא בן שבעה לשני. ואם ילדה שבעה חדשים לאחר מיתת בעלה והוכר עוברה חודש לאחר הנישואין הרי בן תשעה לראשון. ועיין תשב"ץ ח"ב סי' צ"א. והוא הדין אם השני לא היה ראוי להוליד הרי הוא בחזקת הראשון, ואם הראשון לא היה ראוי להוליד הרי הוא בנו של שני.
331-32. ספק בן תשעה לראשון, ובן שבעה לאחרון, הכה את זה וחזר והכה את זה, קלל את זה וחזר וקלל את זה, פטור. וכ"ה בד ובכי"ע. ובמשנתנו פי"א מ"ז: ופטור על מכתו ועל קללתו של זה ושל זה. ובבבלי שם ק"א א': ת"ר הכה זה וחזר והכה זה קלל זה וחזר וקלל זה וכו' חייב. ולפ"ז משנתנו היא בשהכה וקילל אחד מהם, והוא פטור לכולי עלמא, או שהכה וקילל אותם זה אחר זה, ומשנתנו כר' יהודה בברייתא שם, שהוא חולק 19 ולפי מסורת אחרת בדברי ר' יהודה, אפילו הכה או קלל אותם בבת אחת פטור, עיין מ"ש להלן, שו' 33–34. על הת"ק. והגירסא בבבלי בדברי הת"ק בטוחה, שהרי כן הוא גם במכות ט"ז א' ובחולין פ"ב ב' וצ"א א'. וסובר הת"ק שהתראת ספק שמה התראה. ברם בירושלמי ספי"א, י"ב רע"ב, גורס כגירסתינו כאן בתוספתא, ומפרשים שאפילו למ"ד התראת ספק שמה התראה, הרי כאן אי אפשר לעולם לעמוד עליו, ובכל אחד ואחד לא ידע לא הוא ולא המתרה אם הוא עובר עבירה, עיי"ש.
432-33. הכה שניהם כאחד, וקלל שניהם כאחד, חייב. וכ"ה בד ובכי"ע ובירושלמי הנ"ל. וכ"ה בבבלי הנ"ל, אלא ששם אינו מחלק הת"ק בין הכהום וקללום בזה אחר זה ובין הכהום וקללום כאחד.
533-34. ר' יהודה או' המכה את אביו ואת אחר כאחת חייב, המקלל את אביו ואת אחר כאחת חייב. בד: המכה את אביו ואת אחר כאחת פטור , המקלל וכו' חייב. ובכי"ע: המכה את אביו ואת אחר כאחד והמקלל את אביו ואת אחר כאחד פטור. ובבבלי הנ"ל: ר' יהודה אומר בבת אחת חייב, בזה אחר זה פטור. והתניא ר' יהודה אומר פטור בבת אחת ? תרי תנאי אליבא דר' יהודה. מאי טעמא דמאן דפטר ? א"ר חנינא נאמר ברכה למטה (כלומר, בקללת אביו ואמו) ונאמר ברכה למעלה (כלומר, כלפי מעלה, כי יקלל אלקיו) מה למעלה שאין בה שותפות, אף למטה שאין בה שותפות, ואיתקש הכאה לקללה. ובירושלמי הנ"ל: הכה שניהן כאחת קילל שניהן כאחת חייב, ר' יהודה פוטר וכו', קריי דרש ר' יודה, אביו וודאי, ולא הספק וכו'. וכן במכילתא דעריות בספרא קדושים פ"ט סה"ח, צ"ב ע"א: אביו ודאי ולא הספק וכו', והכוונה למשנתנו הנ"ל, והיא סוברת שאפילו קילל את שניהם בבת אחת פטור, וכמו שראה לנכון בהגהות מהרי"ד שם, פ"ב ע"א (ופירושי הראשונים שם צ"ע). ולפ"ז אין ספק בעיני שגירסת כי"ע היא הגהה של ת"ח ע"פ הירושלמי והבבלי, כמו שרגיל בכ"י זה (עיין מ"ש במבוא לח"ג, ריש עמ' י"ד). ואשר לגירסת ד הרי לכאורה נראה שצ"ל להפך, והיינו בהכאה חייב ובקללה פטור, משום שאנו למדים ברכה מברכה, ומה למעלה אין בה שותפות אף למטה אין בה שותפות, והוא סובר שלא איתקש הכאה לקללה, כמו שהציע בח"ד. ועיין באור שמח פ"ה מה' ממרים ה"ג שפירש את התוספתא ע"פ גירסת הדפוסים, אלא שפירושו דחוק מאד. ולפיכך נראה שגירסת כי"ו היא הנכונה, ואין לה שום יחס לא לירושלמי ולא לבבלי, שהרי בשני התלמודים מדברים בהכה את הספיקות בבת אחת, ועל כל אחד ואחד יש לו ספק שמא אינו אביו, וכל אחד הוא אביו ספק ולא ודאי, אבל בנידון שלנו הרי התוספתא שינתה את לשונה ואמרה: המכה את אביו ואת אחר וכו', כלומר אביו ודאי שהכהו עם אחר בבת אחת, ולפיכך מחייב ר' יהודה. והחידוש הוא שהייתי אומר שפטור על הקללה משום שיש כאן שותפות ולמדים ברכה מברכה של מעלה שאין בה שותפות, ומקישים הכאה לקללה, קא משמע לן שהפטור בהכה וקלל בבת אחת הוא רק בשאינו יודע מי הוא אביו, משום דילפינן כן מן הכתוב (כתו"כ וירושלמי הנ"ל), אבל אם אחד מהם הוא וודאי אביו לא איכפת לנו אם הוא מכה או מקלל אחר עמו. ועיין מ"ש זקן זקני בקרן אורה ק"א א', ומדבריו למדתי לפרש את גירסת כי"ו.
634. היו לה בנים מן הראשון וכו'. כל הברייתא עד סוף ההלכה נשנית במשנתנו פי"א מ"ו.
735. הן חולצין וכו'. שהרי הוא להם והם לו ודאי אחין מן האם וספק אחין מן האב, ומספק חולצין ולא מייבמין.
836. הוא להן חולץ ומיבם. שאם הוא אחיו מן האב, הרי מקיים מצות יבום, ואם אינו אחיו, הרי היא זרה לו. ומספק אינה ניתרת לשוק בלי חליצה.
936-37. והן לו אילו חולצין ואילו מיבמין. כלומר, ספק אחיו מן הראשון חולצין (ואינם יכולים לייבם שמא אינם אחיו, והיא זקוקה לייבום לאחיו מן השני) וספק אחיו מן השני מייבמין, שאם הם אחיו הרי מייבמים כדין, ואם אינם אחיו, הרי הראשונים אחיו, וכבר חלצו לה. והוא הדין להפך, שספק אחיו מן השני חולצין מתחילה, ואח"כ מותרת להתייבם לספק אחיו מן הראשון.