תוספתא כפשוטה על יבמות יד:א

11-2. האשה שאמרה גרשני בעלי, חלץ לי יבמי, נתיבמתי ליבמי ומת, הרי זו אין נאמנת. ההלכה הראשונה מפורשת במשנה כתובות פ"ב מ"ה. ואמרו בירושלמי רפט"ו, י"ד סע"ג, שאשה נאמנת לומר שמת בעלה, מאחר שאם יבוא הוא מכחיש, כלומר, והיא דייקא ומינסבא, שהרי אם יבוא המת ברגליו לא תוכל להכחישו, מה שאין כן בגירושין שתוכל לעמוד בדבריה ולטעון שהוא גירשה, עיין ר"מ פי"ב מה' גירושין הט"ו. ובחליצה צריך עדים (עיין בבלי ק"ה ב' ובתוספות שם ד"ה ר"ש), וכן אמרו לעיל פי"ב הי"ד: האשה שאמרה חלצתי תביא ראיה לדבריה. וכשם שצריכה ראייה לחליצה כך צריכה ראייה שנתייבמה. 1 ואינו עניין למחלוקת אם ייבום צריך עדים, עיין מ"ש לעיל פ"ז, הע' 12, ועדים כאן לראייה בעלמא. ואפילו אם יש עדים שמת היבם (והיו לו בנים מאשה אחרת), ונשאר עוד אח, והיא טוענת שנתייבמה, והיא פטורה מן החליצה ומן הייבום, אינה נאמנת. ובזו הרי בוודאי אינה נאמנת, שהרי לעולם אי אפשר להכחיש אותה. ואם היא טוענת לא נתייבמתי ומת יבמי, הרי משנה מפורשת היא (ספט"ו) שאינה נאמנת, אלא אפילו אם היא אומרת נתייבמתי, ועכשיו אני מעידה שמת בעלי אינה נאמנת, מפני שאין אנו מאמינים לה על הייבום, והיא כאומרת מת יבמי. ושמא הכוונה כאן שאמר' גרשני בעלי ומת, חלץ לי יבמי ומת (והמלה "ומת" שבסיפא עונה על כולן) אינה נאמנת. ואמרו בירושלמי רפט"ו, י"ד ע"ד: אמר ר' בא בעלה שנישאת לו לרצונה נאמנת, יבמה שנפלה לו על כרחה אינה נאמנת. ר' הושעיה בעי הגע עצמך שנישאת לו על כרחה (כלומר, שאביה השיאה כשהיא קטנה בעל כרחה), מעתה לא תהא נאמנת ? והירושלמי לא חש לתרצה, משום שבנשואה לא חלקו אלא ביש קטטה בינו לבינה אחרי הנישואין, ואין אנו נותנים לב כלל למה שהיה לפני הנישואין, והוא הדין אם בוודאי נתייבמה, אפילו בעל כרחה, נאמנת לומר שמת בעלה. ודווקא לפני שנתייבמה אנו חוששים שהיא אינה רוצה בו (עיין בבלי צ"ד א', קי"ח ב'). ועיין ר"מ פ"ג מה' ייבום הי"א, ומ"ש בקרן אורה ספט"ו. ומשיטת הגאונים (עיין אוה"ג, עמ' 183–186) בוודאי מוכח שהטעם משום דסניא ליה הוא לאו דווקא, שהרי בלאו הכי אין כאן הטעם של "משום חומר שהחמרת עליה בסופה היקלת עליה בתחילתה", שהרי אם נישאת ויש לה בנים מן השני לא תצא לשיטתם, ולפיכך כתב הר"מ הנ"ל לשיטתיה (בפ"ב מה' ייבום הי"ה) שהטעם הוא משום שאיסור לאו קל לה.

22. כל אילו שאין נאמנות להעידה, אף היא אין נאמנת להעידן. כלומר, כל אילו שנשנו במשנתנו פט"ו מ"ד: חמותה, בת חמותה, צרתה, יבמתה ובת בעלה. ואף הכלה ואשת האב אינן נאמנות להעיד לחמותה ולבת בעלה. ובירושלמי פט"ו ה"ד, ט"ו ע"א: תני כשם שאין נאמנות עליה כך אינה נאמנת עליהן. וכ"ה להלן שם ה"ח, ט"ו ע"ב. ובבבלי קי"ז א': והתניא (כ"ה בכי"מ) חוץ משבע נשים, ההיא ר' יהודה היא, דתניא (כ"ה בכי"מ) ר' יהודה מוסיף אף אשת אב והכלה. אמרו לו אשת אב היא בכלל בת הבעל, כלה הרי בכלל חמותה וכו', כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם (משלי כ"ז י"ט). וכן בפי' רי"ד לבבלי שם (ל' סע"ג מן הספר): והכי תניא בתוספתא בפ' האשה והללו שאין נאמנות להעידה אף היא אינה נאמנת להעידן. ירושלמי. תני כשם וכו'.

32-4. עד אומ' מת ועד אומ' לא מת, אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת, הרי זו לא תנשא. פיסקא ממשנתנו פט"ו סמ"ה. ולא נתבאר במשנתנו מה דינה אם נישאת. ולעיל שם במ"ד: עד אומר מת, ונישאת, ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא. ובבבלי שם קי"ז ב': טעמא דנשאת, הא לא נשאת לא תנשא, והא אמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, ואין דבריו של אחד במקום שנים. הכי קאמר עד אחד מת והתירוה להנשא, ובא אחד ואמר לא מת לא תצא מהיתירה הראשון. ולכאורה מוכח משם שאם באו בבת אחת ולא התירוה להנשא, אף אם נישאת תצא, עיין בתוספות שם, ד"ה הא, ובתוספות סוטה ל"א ב', ד"ה כאן. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

44-6. ר' מנחם בי ר' יוסה אומ' עד אומ' מת (ועד אומ' לא מת) ונשאת, ובא אחר ואמ' לא מת, הרי זו לא תצא, אבל כתחלה עד אומ' מת ועד אומ' לא מת, אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת, שאע"פ שנשאת תצא. הגירסא שלפנינו (וכ"ה בד) בוודאי משובשת, שהרי אם בא אח"כ עד ואמר לא מת יש כאן שנים במקום אחד, והיא אשת איש גמורה, כמשנתנו פט"ו מ"ד. ולפיכך הקפנו את המלים "ועד אומ' לא מת". וכן העתיק בפי' רי"ד קי"ז ב' (ל' ע"ד מן הספר): ומצאתי בתוספתא בפ' האשה ר' מנחם בר' יוסי אומר עד א' אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת ה"ז לא תצא. בתחלה עד א' אומר מת ועד א' אומר לא מת וכו' אע"פ שנשאת תצא. פי' אם בתחלה קודם שתנשא, או שיתירוה להנשא, בא עד שני והכחישו אע"פ שנשאת תצא. וגרסינן בירושלמי (פט"ו ה"ד, ט"ו ע"א) עד אומר מת ונשאת, ובא עד אחר ואומר לא מת, ה"ז לא תצא (כלומר, משנתנו פט"ו מ"ד הנ"ל). מפני שאחר שנשאת, הא אם עד שלא נשאת ונשאת, תצא. א"ר יוחנן זו דברי ר' מנחם בר' יוסי, אבל דברי חכמים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא, ואם נשאת לא תצא. 2 ועיין בשלטה"ג פט"ו בסוגיין שכתב בשם הריא"ז שדווקא אם אמר המתיר את עדותו (אעפ"י שעריין לא הספיקו להתירה להנשא) לא תצא, אבל אם באו שניהם בבת אחת, אפילו אם נישאת תצא. ועיין בס' חוסן ישועות קי"ז ב'. ורוב הראשונים אין מחלקין בין באו בבת אחת ובין בא השני קודם שהתירוה. והארכנו בזה להלן כתובות פ"ב, שו' 25–27, ד"ה וכן כתבו. ועיין בשי"ק ובמה"פ שם, ואין ספק שהירושלמי כיוון לתוספתא כאן, ועיין מ"ש להלן כתובות פ"ב שו' 25–27, ד"ה עד, בשם תוספ' רי"ד. ובבבלי פ"ח ב', כתובות כ"ב ב', ב"ב ל"א ב', נשנית מחלוקת זו בשנים מכחישים את שנים. 3 ועיין בירושלמי פ"י ה"ג, י' ע"ד-י"א ע"א, ובמקבילות. והר"מ (בפי"ב מה' גירושין הי"ט) פסק כירושלמי, ואפילו בהכחשת עד בעד, ובתנאי שנישאת לעד עצמו, שאם לא כן הרי הבעל בעצמו באשם תלוי (עיין בבלי כאן וכתובות הנ"ל), עיין במגיד משנה במקומו. אבל הרמב"ן (קי"ח א') חולק וסובר שעד אחד בהכחשה לא כלום, 4 עיין בבלי קידושין ס"ה ב', ואין כאן אלא מליצה בפי רבינו. ואפילו אם נישאת תצא. ועיין ברשב"א, מאירי וריטב"א שם. 5 ועיין מ"ש לעיל, הע' 2. ועיין בשו"ע אה"ע סי' י"ז ס"ק ל"ז ובבית שמואל שם, ומ"ש לעיל פ"ד, שו' 21–22, ד"ה ואשר לתוספתא. ועיין בבלי כתובות כ"ב ב', ובמאירי שם, עמ' 113, ובהערות ג', ה' שם, ועיין בשטמ"ק שם. ובכי"ע: ר' מנחם בר' יוסי אומ' תינשא. עד אומ' מת ונישאת ובא אחר ואמ' לא מת הרי זו לא תצא, אבל כתחילה עד אומר מת וכו'. ולפי גירסא זו יש לנו כאן שלשה תנאים, והיינו הת"ק (=פט"ו מ"ה) סובר שעד אחד בהכחשה לא תינשא לכתחילה, אבל אם נישאת לא תצא, ור' מנחם בר' יוסי סובר שאפילו לכתחילה תינשא, משום שבכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים, ואין דבריו של אחד במקום שנים, ואפילו באו שניהם בבת אחת הדין כן (ועיין תוספות קי"ז ב', ד"ה הא). והתנא השלישי סובר שדווקא אם בא עד אחד ונישאת (או שהתירוה להנשא) ואח"כ בא עד השני לא תצא, אבל אם באו שניהם בבת אחת אפילו אם נישאת תצא, והוא כפשוטה של משנתנו פט"ו מ"ד. ולפי מסורת זו מ"ד ומ"ה של משנתנו אף הן במחלוקת שנויות. ועיין בבלי סוטה ל"א ב' ובתוספות שם, ד"ה כאן.

56-7. אחת אומרת מת ושתים אומרות לא מת, הרי שתי נשים כאיש אחד. בירושלמי פט"ו ה"ו, ט"ו ע"ב: גידל בר בנימין בשם רב בכל מקום שהכשירו עדו' אשה כאיש, האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש . 6 כ"ה בכי"ל ובראשונים, ובד"ו נשמט בטעות הדפוס. ניתני (כלומר, במשנתנו פט"ו מ"ה) עד אומ' מת ואשה או' לא מת, אשה אומרת מת ועד אומ' לא מת. תני דבית רבי כן. 7 ועיין בירושלמי סוטה פ"ו ה"ד, כ"א ע"א, שם פ"ט ה"ח, כ"ד ע"א. תני בשם ר' נחמיה הולכין אחר רוב העדות וכו'. ולפי תני דבית רבי במשנתנו אין הבדל בין עד כשר ובין עד פסול, וכשהן מכחישין זה את זה דין האשה כבשני עדים כשרים המכחישים זה את זה. 8 ועיין בבלי כתובות כ"ג ב' ובחי' הרמב"ן כאן קי"ח א'. ובברייתא שלפנינו הפירוש הוא שבפסולים אין הבדל בין אחד לשנים, ושתי נשים הן כאיש אחד, וכשם שאשה מכחישה את האיש, כך אשה אחת מכחישה שתי נשים, ואם התירוה להנשא ע"פ אשה אחת, ואח"כ באו שתי נשים ואמרו לא מת לא תצא. ועיין בבלי קי"ז ב' ומ"ש להלן בסמוך.

67-9. ר' נחמיה אומ' כל מקום שהכשירו חכמים עדות האשה כאיש אחד הכל הולכין אחר הדיעות, שתי נשים לאשה אחת כשני עדים לאיש אחד. בכי"ע: כאיש אם לאו 9 כ"ה "אם לאו", במקום "אחד הכל" שבד וכי"ו. הולכין אחר הדיעות וכו'. והלשון מגומגמת. ובבבלי קי"ז ב' (ועיין לעיל שם פ"ח ב', סוטה ל"א ב', מ"ז ב'): דתניא ר' נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד. ואיבעית אימא וכו', ר' נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות, ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד, אבל שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמי. ובירושלמי הנ"ל: תני בשם ר' נחמיה הולכין אחר רוב העדות. היך עבידה שתי נשי' ואשה אחת עשו אותן כשני עדים ועד אחד, הדה את אמ' באשה ונשי', אבל אם היו מאה נשים ועד אחד, כעד 10 כ"ה במקבילות, ולפנינו ביבמות נשמטה מלה זו בטעות. בעד אינון. ועיין ר"מ פי"ב מה' גירושין ה"כ והכ"ב ומ"ש בקרן אורה קי"ז ב'.

79-10. שנים אומ' מת, ומאה אומ' לא מת, הרי מאה כשני עדים. עיין ירושלמי פט"ו ה"ד, ט"ו ע"א, פ"י ה"ז, י"א ע"א, בבלי פ"ח א'. ולפי שיטת רב בירושלמי, אפילו בא המת ברגליו, ומאה אומרים הוא הוא, ולא מת, הרי שנים הראשונים כמאה, ודינם כתרי ותרי. אבל לפי הבבלי הפירוש הוא דווקא כשאינו לפנינו, או שאומרים מאה שבאותו זמן שהעידו השנים קיים היה ואח"כ מת, תרי כמאה, ודינם כשתי כתי עדיות המכחישות זו את זו. אבל בדבר הידוע לכל בוודאי שהעדים המכחישים את הידוע עדי שקר הם. ועיין בבלי ב"ק ע"ד ב' וכריתות כ"ד א'.