תוספתא כפשוטה על יבמות יד:ח

155-56. שוב מעשה בששים בני אדם שירדו לכרקום ביתר ולא עלה אחד מהם, ובא מעשה לפני חכמים והשיאו את נשיהם. בבבלי הנ"ל: ושוב מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכין לכרכום ביתר, ובא גוי ואמר חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין לכרכום 51 כ"ה ברי"ף ובראשונים. ולפנינו: בדרך. ובכי"מ חסר כל המעשה. שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהם. ואף כאן לא נזכר בתוספתא "וקברתים". ורבני שפיירא 52 ראבי"ה ח"ד סי' תת"ק, עמ' קכ"ט, ובשו"ת מהר"ח או"ז סוף סי' צ"א, כ"ת ע"ד. מעירים שבתוספתא כאן, שהוא עיקר הברייתא שהביא הבבלי, לא נזכר "וקברתים" אלא שהתלמוד מפרשה כן, והוא הדין במתניתין (פט"ז מ"ז, בהרוגי תל ארזא) אעפ"י שלא הזכירו שם "קבורה" במפורש, מ"מ מדברת בכעין זה, עיי"ש. ובמלחמות להרמב"ן פט"ו הוכיח מסיגנון התוספתא כאן שעד אחד נאמן במלחמה, ועיין ריב"ש סי' שע"ח. ובברייתא כאן ובבבלי לא נזכר אם הגוי הכיר את היהודים. וכתב הר"מ פי"ג מה' גירושין הכ"ו: וכן אם יצאו עשרה בני אדם כאחד ממקום למקום והן אסורין בקולר, או נושאים גמלים, וכיוצא בדברים אילו, והסיח הגוי לפי תומו ואמר שעשרה אנשים שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני והם נושאים כך וכך מתו כולם, וקברנום, משיאין את נשותיהן. ומקורו הן הברייתות כאן, ומסתבר מן הסיגנון שהגוי לא הכיר ולא הזכיר את שמות האנשים. ברם באו"ז ח"א סי' תשד"מ, ק"ד ע"ד, כתב: "וההיא דקולר של בני אדם ומעשה דששים בני אדם התם העכו"ם מסיח לפי תומו ומזכירם בשם, ואומר פ' ופ' (=פלוני ופלוני) שאני מכירם בטוב מתו וקברתים, וכ"כ בפר"ח מעשה בקולר של בנ"א שהיו מהלכי' וכו', וכן הלכתא עכו"ם מסל"ת כשר לעדות אשה. והוא שאומר ראינוהו שמת ודאי ואנו מכירין אותו עכ"ל". ולשיטה זו העיד הגוי שהכיר את כל הקבוצה של היהודים. ולשון התוספתא הוא סתום. ולכאורה משמעותו שקבוצה של ששים בני אדם הגיחו ממבצר ביתר וירדו למטה לקמפון המבוצר (χαράκωμα) של הרומאים להלחם אתם, או להכנע, והרומאים הרגו אותם, ולא עלו מן הקמפון, והעיד גוי על כך, והשיאו את נשותיהם. ובוודאי שקשה להניח שהגוי הכיר אותם, אלא הואיל וידעו שלא יצאו מביתר אלא הם, התירו את נשותיהם, וכמפורש להלן בסמוך: אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו. ומה שאמרו באבות דר"ן פל"ח, הוצ' שכטר, נ"ז סע"ב: "אלא אלמנות ולא אלמנות, שלא ימצאו להן עדים להתירם להנשא, כגון ביתר שלא נמלט ממנה נשמה להתיר אשת איש", הוא לאו בדווקא, שהרי בהכרח שנשארו יהודים מביתר שהעידו שלא יצאו משם אלא ששים האיש הללו, והגוי לא העיד אלא על ההריגה. אבל את לשון הברייתא שבבבלי (וגם מלשון התוספתא אין סתירה לכך) אפשר לפרש שקבוצה של יהודים הלכה ממקום אחר לקמפון של ביתר (עיין לקמן ע"ז פ"ב ה"ו וה"ז ובמקבילות. ובמקומו יתבאר אי"ה) להסגיר את עצמם, או להשתדל בשביל אחרים ("מפני ישוב מדינה", תוספתא שם, ה"ז. ועיין רש"י ע"ז י"ח ב' ד"ה מפני ישוב), וגוי שהיה מכירם הלך אתם (כדרך העולם, כדי שימליץ עליהם בפני הרומאים), והרומאים הרגו אותם והשליכו אותם לבור כמנהגם 53 ואף כאן "וקברתים" שבבבלי הוא לאו בדווקא. ובכל אופן הרוגי ביתר עצמם הרי בוודאי שלא ניתנו לקבורה, כמפורש בירושלמי תענית פ"ד ה"ח, ס"ט א', ובבלי ברכות מ"ח ב' ומקבילות. ועיין מ"ש בס' היובל לכבוד צבי וולפסון, עמ' 520, הע' 48. ובא הגוי וסיפר אח"כ את המעשה ואמר "חבל על ששים בני אדם", והצטער על כך משום שהיה מכירם מכבר, וכפירוש רבינו חננאל. ולפי השערה זו המסורת באבות דר"ן פל"ח הנ"ל היא בדווקא, ומביתר עצמה לא נמלטה משם נשמה להתיר אשת איש. ועיין ב"מ ל"ח ב' ומ"ש להלן כתובות פ"ח, הע' 48.

256-57. אין מעידין עליו עד שיהו מזכירין שמו ושם אביו, שמו ושם עירו וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע חסרות המלים "שמו ושם עירו". ולא מצאתי נוסחא שלנו, וכן של כי"ע, בשום ספר של הראשונים, וכבר העירותי על הראשונים ועל גדולי האחרונים בתס"ר (ירושלים תפרח"י) ח"ב, עמ' 28 ואילך. ובתשובת הראבי"ה שבאו"ז ח"א סי' תרצ"ג, צ"ח רע"ב: ובתוספתא תניא סוף יבמות אין מעידין עליו עד שיכירו שמו ושם עירו וכו'. ובראבי"ה ח"ד סי' תת"ק, עמ' ק"ה: עד שיהו מכירין (והעתקנו את לשונו להלן). וכן באו"ז הקצר סוף יבמות: בתוספתא פרק בתרא דיבמות אין מעידין עליו עד שיהו מכירין שמו ושם עירו וכו'. וכן ברשב"א קכ"ב א': תוספתא אין מעידין עד שמכירין שמו ושם עירו וכו'. וכ"ה במאירי שם, הוצ' דיקמן, עמ' 482, מרדכי סוף יבמות, שו"ת הר"ן סי' ל"ג (ד' קושטא סי' ל"ט), נ"י פט"ז ריש סי' קנ"ח, 54 בר' קושטא ובד"ו רפ"ו. אבל בד"ח תיקנו: עד שמזכירין . מ"מ פי"ג מה' גירושין הכ"ז, 55 בד' קושטא ובד"ו, וכן מוכרח מן העניין. אבל בד"ח שיבשו: עד שיהו מזכירין שמו ושם אביו ושם עירו. ריב"ש סי' תק"ח, שו"ת מהרי"ק סי' קע"ה, ר' אליהו מזרחי סי' ל"ח, מ"ח ע"א, סי' ע"ו, קל"ב ע"ד ואילך ועוד. וכן בשו"ת הרדב"ז ה"ו (דברי דוד) סי' כ': שנינו בתוספתא אין מעידים עד שמכירין שמו ושם עירו וכו', וכתבוה הפוסקים ובעלי ההלכות. והוא חוזר על כך גם בסי' כ"א, סי' כ"ג וסי' כ"ה. ועיין גם בשו"ת שלו ד"ו ח"א סי' ס"א. וכן בשו"ת ר"י בן לב ח"א סי' ד', ח"ג סי' י"ח וסי' צ', שו"ת הרשד"מ אה"ע סי' מ"ז ועוד. ובתשובת רבני שפיירא שבראבי"ה ח"ד סי' תת"ק, עמ' קכ"ו: הזכיר עירו ושם שמו ושם עירו, כמו ששנינו בתוספת'. אבל לעיל שם, עמ' ק"ה: 56 כלומר, בתשובת הראבי"ה עצמו. ובתוספת' תניא בסוף יבמות אין מעידין עליו עד שיהו מכירין שמו ושם עירו וכו'. ועיין לעיל, ד"ה אין מעידין, הגירסא באו"ז. וכן בתשובת ר"י טייטצאק שבשו"ת בנימין זאב סי' ז', מ' ע"ב: ובעדות האיש אמר שמו ולא הזכיר שם עירו, ואנן קי"ל בתוספתא אין מעידין עד שמזכירין שמו ושם עירו. ואף כאן העתיק "מזכירין" משום שנקט מקודם ולא "הזכיר" שם עירו. ואעפ"י שלמעשה אין הבדל בין הגירסא "מכירין" ו"מזכירין", אבל אנו מדגישים שכל הראשונים והאחרונים, והם מארצות שונות, כולם כאחד העתיקו: אין מעידין עד שיהו מכירין שמו ושם עירו, ולא הזכירו כלל שם אביו. והנה לפי גירסת התוספתא שבכל הראשונים, אין לדעת אם מספיק שמו ושם עירו לבד, או שצריך שמו ושם אביו ושם עירו, ומה שאמרו בתוספתא "שמו" הכוונה לשמו ולשם אביו (ששמו ושם אביו הוא בכלל שמו), כמו שנסתפק ר"א מזרחי בתשובתו סי' ע"ו הנ"ל. וכן נוטים לפרש כמה מן האחרונים. והמעשה שבסיפא ביוחנן בן יונתן דמכפר שחרא הוא דוגמא להלכה שלנו, ויש כאן שמו, שם אביו ושם עירו. ובשלטה"ג פט"ו (ברי"ף ד' ראם, מ"ג ע"א): לשון ריא"ז ואם אמרו העדים יוסף בן שמעון מת, ולא ידענו מאיזה עיר היה, אע"פ שלא הוחזק יוסף בן שמעון אחר בעיר הזאת, חוששין ליוסף בן שמעון אחר בעולם, ואין מתירין אשתו של זה יוסף בן שמעון הידוע לנו. ונראה בעיני שאם הזכירו שם עירו אע"פ שלא הזכירו שם אביו אם לא הוחזק אחר כיוצא [בו] באותה העיר כגון שהיה מיוחד בשמו מתירין את אשתו, ואם לא היה מיוחד בשמו צריך להזכיר שמו ושם אביו ושם עירו, ואם הזכיר שמו ושם עירו ולא הזכיר שם אביו מפשפשין באותה העיר, ואם לא יצא משם מי ששמו כך אלא הוא תנשא אשתו, כמבואר בקונטרס הראיות. ועיין מ"ש להלן בסיפא. ועיין בשו"ת מהרי"ק סי' קפ"ד שהביא את דבריו. 57 אבל עיי"ש בסי' קע"ה הנ"ל, וכבר העירו האחרונים על הסתירה שבין התשובות. ובר"מ פי"ג מה' גירושין הכ"ז: ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני, כך וכך צורתו וכך היו סימניו, אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא, עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר 58 כ"ה בד' דומי, קושטא, וויניציאה ובכל כתה"י שבדקתי. שמו ושם עירו, אבל אם אמר אחד יצא עמנו מעיר פלונית ומת, מחפשין באותה העיר וכו'. ומקורו מן התוספתא כאן, וגרס כגירסת כל הראשונים שהבאנו לעיל, עיין במ"מ במקומו ובנ"י פט"ז הנ"ל. 59 עיין לעיל, הע' 54, והע' 55. ואף בכוונת הר"מ נחלקו האחרונים, כשם שנחלקו בכוונת התוספתא. והרשד"מ אה"ע סי' מ"ז הנ"ל הסתייע מלשונות הר"מ שמספיק שמו ושם עירו, או שמו ושם אביו, וכן בשו"ת ר"י אבן לב ח"א סי' ד' הנ"ל ועוד. והם סמכו את דבריהם גם על לשון הר"מ פי"ג מה' גירושין הכ"ג שפסק: ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני בן פלוני, או פלוני ממקום פלוני, והרי נשכו נחש וכו'. ברם בר"מ כ"י על קלף (כ"י רבינוביץ) ובר"מ כת"י תימני עתיק (מן המאה הארבע עשרה) שבביה"מ כאן הגירסא בר"מ שם היא: שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני, והרי נשכו נחש וכו'. וכן מעתיק בשם הר"מ במהר"י קולון שרש קע"ה. וכן הכריע בשו"ת הר"א מזרחי סי' ע"ו הנ"ל שהגירסא שבספרי הר"מ שלפנינו משבשתא היא. ועיין בשו"ע אה"ע סי' י"ז ס"ק כ"ג ובחלקת מחוקק ובבית שמואל שם. ומשאר מקומות שבר"מ שם אין ראיה לא לכאן ולא לכאן, עיין שם בשו"ת ר"א מזרחי הנ"ל. ואפילו לגירסת הר"מ כת"י: "שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני" אין ראיה שצריך שלשתם, שהרי כאן יש ריעותא שלא מצאוהו, או שמצאוהו ולא הכירוהו, כמו שכתב במהרי"ק סי' קע"ה הנ"ל. ואפשר שהר"מ נקט את לשון המקורות, ובמקורות עצמם הגירסא אינה ברורה, עיין מ"ש מהר"י אבן לב ח"א סי' ד' הנ"ל, ומ"ש לעיל, שו' 48–49, ד"ה ושוב הביא, על גירסת המאירי בתוספתא שם. ועיין בתיו"ט פט"ז סמ"ו מ"ש בעניין זה. סוף דבר, מדברי הר"מ אין הוכחה לא לכאן ולא לכאן. ועיין בשו"ת משיב דבר ח"ד סי' פ"ד. ובשו"ת מהר"מ אלשקר סי' ס"ז, קל"א ע"א, העיר על תשובת הרמב"ם (הוצ' הרא"ח פריימן סי' ק"ס, עמ' 157 ואילך) שהסיק: לפי ששמו 60 ושם מפורש שהזכירו שמו גרידא, בלי שם אביו, ובלי כינוי. ושם עירו עם אלו הסימנים שבלתי מובהקים יהיו במקום ההודעה הגמורה לענין התרת עגונה. ולפי זה פסק הר"מ בפי"ג מה' גירושין הכ"ז פירושו שאם העיד כך וכך צורתו וכך היו סימניו אינו מספיק עד שיאמר גם שמו ושם עירו, כדבריו בתשובה. וכן בס' המעשים לבני א"י (תרביץ ש"א ס"א, עמ' 93): אבל אם בא הגוי לתומו בלא כוונה, אלא כמשיח שיחה אמר, ראיתי אחד יהודי נידון לפני השלטון במקום פל', ואמר אני פל' מעיר פל' ונהרג, בודקין אותו אם נתן עידות בין בגופו וכו'. והוא כפסק הר"מ הנ"ל, שהרי אין חילוק בזה בין יהודי לגוי מסיח לפי תומו. ואף משאר פסקי הראשונים (עיין בשתי תשובות הרא"ש כלל נ"א) לא נתברר באופן גמור אם צריך שמו ושם אביו ושם עירו, או שאחד מהם מספיק, או שדווקא שמו ושם עירו מספיק בלי שם אביו, אבל שמו ושם אביו אינו מספיק, עיין מ"ש מרן בשו"ת שלו אה"ע, דיני גוי מסל"ת, ד"ש ק"ג ע"ד, ואילך. ועיין בשו"ע אה"ע סי' י"ז ס"ק י"ח, בס' עצי ארזים שם אות ע"ה ועוד. ולפי הגירסא שבתוספתא כי"ו וד 61 וכן, כנראה, היתה גירסת כי"ע, אלא שנשמט שם "שמו ושם עירו". הרי ברור שאחד מהם מספיק. והעיר על כך בראשונה ר' יעקב לוי: 62 תולדות אדם, שו"ת הרשב"א ח"ב, בסוף הספר, שו"ת מהרמ"ה, ק"ג רע"ב. אבל אני חפשתי ומצאתי התוספתא של מסכת יבמות ומצאתיה בפי"ד בלשון הזה אין מעידין עליו עד שיהו מזכירין שמו ושם אביו, שמו ושם עירו, אבל אמר א' וכו', אשר מגירסת תוספתא זו נראה מפורש ששמו ושם עירו, דוקא שמו בלא שם אביו 63 והמעשה שבסיפא ביוחנן בן יונתן דמכפר שחרא משמש פתיחה למה שכתוב אח"כ, לעניין בדיקת העד בדרישה וחקירה, והוזכר שם שמו, שם אביו ושם עירו משום מעשה שהיה כך היה. וכו'. והרב ז"ל העתיק כאן מנוסח הדפוס שהרי התשובה נכתבה לא יותר מוקדם משנת שי"ג (עיי"ש צ"ח סע"ב), והיינו כשלשים שנה אחרי שיצאה התוספתא מן הדפוס. וכן העירו על התוספתא במעשה רוקח על הר"מ במקומו, ועוד כמה מן האחרונים. ובס' עצי ארזים סי' י"ז אות ע"ד כתב: ואפשר שתלמיד אחד הגיה כן בתוספת' ע"פ דעת מהרי"ק הנ"ל. אבל כי"ו וכי"ע נכתבו לפני שנולד הר"י קולון, ומכאן שאין יסוד להשערה הנ"ל. והארכנו כאן, מפני שאינה ידועה לי דוגמא אחרת מן התוספתא הנוגעת הלכה למעשה, ושהובאה בראשונים מארצות שונות שאינה מקויימת ע"י שום כ"י של התוספתא שבידינו.

357-59. אבל אמ' אחד יצא מעיר פלני, מפשפשין באותה העיר, אם לא יצא משם אלא הוא, תנשא אשתו. וכ"ה ברוב הראשונים הנ"ל (לעיל, שו' 56–57, ד"ה אין מעידין). ובראבי"ה חסרה המלה "יצא", והגירסא שם "משמע" 64 וז"ל שם: אבל אמרו אחד יצא מעיר פלוני ופישפשו באותה העיר, אם לא משמ' (באו"ז: אם לא משם, וצ"ל: אם לא יצא משם, כמו שתיקנו באו"ז) אלא הוא תינשא אשתו. פי' כשפישפשו לא היה חסר אלא אחד, תלינן דהיינו ההוא שנהרג. וכע"ז באו"ז שם. במקום "משם". ובאו"ז הקצר שבסוף מכילתין: בתוספתא וכו', אבל אמרו אחד יצא מעיר פלוני ונהרג אם פשפשו באותה העיר ולא היה חסר 65 מלשונו משמע כאילו היה לפניו כן בגוף התוספתא, אבל באמת אין כאן אלא ניסוח תורף התוספתא, ע"פ פירוש הראבי"ה, כמו שכתבנו להלן. אלא אחד תלינן דהיינו שנהרג. ובתשובת הר"י ווייל סי' ע"ט: והבאת (כלומר, ר' פרץ) ראייה מהתוספתא אמר אחד יצא מעיר פלוני ונהרג ופשפשו באותה העיר ולא היה חסר אלא זה תלינן האי הוא שנהרג וכו', וכן משמע מלשון הרמב"ם וכו', מדנקט אם לא יצא משם אלא הוא, משמע דברור לנו שלא יצא משם אלא הוא, מדלא נקט לישנא דתוספתא דנקט ולא היה חסר אלא אחד וכו', עיי"ש. וכבר דנו האחרונים בדברי הר"י ווייל. ונראה שהשואל והר"י ווייל העתיקו מאו"ז הקצר הנ"ל, ושם נוסח תורף התוספתא, כפי שנראה מלשונו. ובר"מ פי"ג מה' גירושין הכ"ז: אבל אם אמר אחד יצא עמנו מעיר פלונית ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו. ועיין גם בשו"ת הריב"ש סי' שע"ח. והמלה "עמנו" אינה נמצאת בשום נוסח של התוספתא, ולא בשאר הראשונים שהביאו אותה. ובעל הטורים אה"ע סי' י"ז ובשו"ע שם ס"ק י"ט העתיקו, כנראה ע"פ לשון הרמב"ם הנ"ל. ועיין בס' משפטי שמואל לר"ש קלעי סי' פ"ב, ע"ח ע"ד, מה שדייק מלשון זו. 66 ועיין מ"ש על תשובת מהר"מ מרוטנברג שבתשובות מיימוניות דשייכי לה' אישות סי' ט'. ברם בכ"י הר"מ על קלף (כ"י רבינוביץ) חסרה המלה "עמנו". ובר"מ כ"י סאראייבו הגירסא היא: אחד יצא מעמנו וכו'. וכן בכ"י תימני (כ"י שיף): אחד יצא עמנו, ובין השורות תלויה "מי"ם", כלומר קרי: מעמנו. ועיין בבלי קט"ו ב' ובמפרשים שם. ולעיל, שו' 56–57, ד"ה והנה, העתקנו את דברי הריא"ז שהביא בשלטה"ג פט"ו שכתב: "ואם הזכיר שמו ושם עירו ולא הזכיר שם אביו מפשפשין באותה העיר, ואם לא יצא משם מי ששמו כך אלא הוא תנשא אשתו". ובשו"ת מהר"י אבן לב ח"א סי' ד' כתב עליו: ולכאורה יש לתמוה על דבריו ז"ל דהא בתוספתא איתמר אין מעידין עד שמכירין שמו ושם עירו אבל אמרו א' יצא מעיר פלו' מפשפשין באותה העיר אם לא יצא אלא הוא תנשא אשתו ע"כ, נראה מהתוספתא דדוקא בשלא הזכיר שמו הוא דמחפשין, אבל כשהזכיר שמו לא נזכר בתוספתא חיפוש. ודייק רבינו וכתב "ולכאורה", שבוודאי אין להניח שהרי"ד לא השגיח בתוספתא שלנו שהרי העתיק את לשונה כאן, אלא שפירש את הרישא ששמו היינו שמו ושם אביו (או שם המיוחד שאינו מצוי, עיין לעיל שם בדבריו, וה"ה בשם עם כינוי), ולפיכך הוסיף שאם לא הזכיר שם אביו מפשפשין, ודינו כאילו לא הזכיר שמו כלל, אע"פ שהזכיר שם עירו, משום שבעיר אחת בוודאי מצויים (הוחזקו) הרבה אנשים בשם אחד. ועיין בשו"ת מהר"י אבן לב ח"ג סי' צ' שהביא את דברי הרי"ד והתוספתא, וכבר לא ראה שיש כאן סתירה.