תוספתא כפשוטה על יבמות יד:ז

144-45. אפי' שמע קול מקוננת שמזכרתו בין המתים, אין עדות גדולה מזו. חי' הרשב"א קכ"א ב', ד"ה אפילו שמע, שו"ת שלו ח"ב סי' ל"ב, מאירי קכ"א ב', הוצ' דיקמן, עמ' 478, ריטב"א שם, ד"ה מתניתין, נ"י שם סי' קנ"ז, מ"מ פי"ג מה' גירושין ה"ט, רשב"ש סי' רס"ד, מ"ח ע"א, סי' תקי"ג, ק"א ע"א, מהר"י קולון שרש קע"ה (בד"ח קע"ב), שו"ת בנימין זאב סי' א', כ"ג ע"א, סוף סי' י"ט, נ"ז ע"א, כולם בשם התוספתא. ובירושלמי פט"ז ה"ה, ט"ו ע"ד: שמע קול המקוננת מיבבתו בין המתים אין עדות גדול מזו. אבל הגירסא "מזכרתו" שבתוספתא מקויימת ע"י כל הראשונים הנ"ל, והוא העירור שנזכר במשנת מו"ק פ"א מ"ה, וכמו שמפורש בירושלמי שם, פ' ע"ד: אי זהו העירור מזכירתו בין המתים, כלומר המקוננת מעוררת בבת אחת על הרבה מתים שמתו מקרוב, עיין בבלי שם ח' א'. ובשו"ת הרשב"א ח"ב סי' ל"ב הנ"ל: ועל שהזכירו נשמתו בקהלות אין נ"ל מזה ראיה שאעפ"י שאמרו בתוספתא שמע קול מקוננת שמזכירתו בין המתים אין עדות גדולה מזו, אין הנדון דומה לראיה, דהתם באינש דעלמא שהלך למדינת הים ושלום בעולם, אבל במלחמה בעולם לא וכו'. ועיין היטב בשו"ת ר"י בן הרא"ש סי' צ"ב, מ"ז סע"א. 46 וז"ל שם: על דבר ראובן שהביא ראי' לדבריו ממה שהזכירו נפש הקדוש עם שאר ההרוגים אין זה דומה ראי', שהרי קורא החזן מה שכתוב לפניו, ואיהו לא ידע במילתא, וא"ת נסמוך על הסופר שכתב זה ספר הזכרונות הא נמי לא היא, דאמר בתוספתא דכתובות יפה כח העד וכו', עיין מ"ש להלן כתובות פ"ב, שו' 8–9, ד"ה יפה כח עדים. ועיין שו"ע אה"ע סי' י"ז ס"ק ה' בהגהת הרמ"א, ומ"ש בט"ז שם אות ג'.

245-46. שמע בית דין של ישראל שהיו אומ' וכו'. וכ"ה בחי' הרשב"א הנ"ל, והוסיף: והא ברייתא דשמע ב"ד וכו' אייתינן לה בפרק כל הגט (כ"ח ב', כ"ט א') וכו'. אבל הרי"ף כאן ושאר מפרשים הביאו מן הבבלי גרידא. ובירושלמי כאן ה"ה, ט"ו ע"ד הנ"ל, הוא המשך הרישא שלפנינו, אלא שהסדר בבבא זו מהופך שם: מקמנטריסי המלך וכו' מב"ד שלישי (צ"ל: שליש', של ישראל) וכו'.

346-47. בקונטרוסון של מלכים שהיו או' פלוני בן פלוני מת, או נהרג, לא תנשא אשתו. כ"ה בד, וכע"ז בכי"ע ובחי' הרשב"א הנ"ל. ובכי"ו נשמטה בבא זו ע"י הדומות. ובירושלמי הנ"ל: מקמנטריסי המלך שמע מת פלוני נהרג פלוני אין משיאין את אשתו. ובבבלי גיטין כ"ח ב', כ"ט א' הנ"ל: מקומנטריסין של גוים איש פלוני מת וכו'. והעמידו שם שאינם נאמנים אעפ"י שמסיחים לפי תומם שכבר מת, או נהרג, אין נאמנין משום דעבידי לאחזוקי שיקרייהו. ובא"י היו ה־commentarienes פקידים של משרד הנציב בקיסרין, והם היו גם המוציאים לפועל את פקודת ההריגה, עיין מ"ש עליהם במאמרי ב־ Annuaire de l’Institut de Philologie et d’Histoire Orientales et Slaves, VII (1939-1944) עמ' 397, הערה 12. וע"י שוחד היו מוציאים על ידיהם את הפרוטיכולים (הרשימות) של הערכאות (עיין מש"ש במאמרי הנ"ל). וכמה מן האחרונים סוברים שדווקא אם שמע מן הקומנטריסים בעל פה אינם נאמנים, משום שמתפארים או שכוונתם להטיל אימה, אבל על כתב רשמי של הערכאות סומכים, ומתירים את האשה.

447-48. ומשיאין על בת קול. פי' ממשנתנו פט"ז מ"ו, כגי' המשנה שבירושלמי, הוצ' לו, ומשניות עם פיה"מ להר"מ בכמה כת"י שבדקתי. וברוב נוסחאות המשנה: על פי בת קול, וכן תקנו גם בתוספתא בד"ח. ולהלן נזיר רפ"א: בית שמיי או' אין מעידין על בת קול, ובית הלל אומ' מעידין על בת קול. ועיין בבלי כאן קכ"ב א'. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה אבל.

548-49. מעש' שעמד אחד על ראש ההר, ואמ' איש פלני בן איש פלני נשכו נחש ומת. הלכו ומצאוהו שתפחו פניו, והשיאו את אשתו. במשנתנו הנ"ל: ומשיאין על בת קול. מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת, הלכו ולא מצאו שם אדם, והשיאו את אשתו. ושוב מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני נשכני נחש והרי אני מת, והלכו ולא הכירוהו, והשיאו את אשתו. ופי' בפיה"מ להר"מ שם ששתי הדוגמאות שהביאה המשנה הן פירוש לבת קול. ולפי הגירסא שלפנינו במשנה בעובדא בצלמון אין היא דוגמא לבת קול. ובמאירי שם הוצ' דיקמן, עמ' 479, מעתיק ממשנתנו: ושוב מעשה בצלמון באחד שאמר איש פלוני בן פלוני נשכו נחש ומת, והלכו ולא מצאו שם אדם, והתירו את אשתו. ולפי גירסא זו אין הבדל בין שני המעשים ובשניהם השיאו על פי בת קול. ושוב הביא המאירי את נוסח המשנה כמו שהוא לפנינו, ופירש: ולא הכירוהו, ר"ל שנשתנית צורתו, מצד שאיפשר שנשכו בפנים ונתפחו וכו', ובבריתא שנאוה בנוסח זה, מעשה שעמד אחד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן איש פלוני של מקום פלוני 47 שלש מלים אילו אינן בשום נוסח של התוספתא, והארכנו בעניין זה להלן, שו' 56–57, ד"ה ובר"מ. נשכו נחש ומת, הלכו ומצאוהו שתפחו פניו, והשיאו את אשתו. ולפי נוסח התוספתא איש אחר העיד על נשוך הנחש, ואח"כ לא מצאו את המעיד (ואת הנשוך אי אפשר היה להכיר), ומכאן שסומכין על בת קול. אבל עיין בתיו"ט פט"ז מ"ו מ"ש על פירוש הר"מ ועל מהות ה"בת קול", ועיין בדברי ר' משולם שהביא בשו"ת ר"י בן הרא"ש סי' צ"ב, נ"א ע"א (ולתשובה זו כיוון בשו"ת הר"י בי רב סי' י"ג), ומ"ש הגרב"ז שאפראן בשו"ת הרב"ז סי' ו', אות ח'.

649-50. ובגוי אם היה מתכוין להעד אין עדותו עדות. פי' משנתנו פט"ז סמ"ה. ונחלקו בירושלמי ה"ה, ט"ו ע"ד, ובבבלי קכ"א ב', מהו מתכוין (עיין ביפה עינים קכ"א ב'), והסיקו שבגוי אינו כשר אלא במסיח לפי תומו. והתוספתא נתנה דוגמא להלן בסמוך. ועיין בשו"ע אה"ע סי' י"ז ס"ק ט"ו ובאחרונים שם.

750. אבא יודן איש צידן אומ' מעשה בגוי וכו'. בבלי קכ"ב א'. ועיין בתשובת ר' חייא מאיר בר' דוד שהעתיק ר' בנימין זאב בשו"ת שלו סי' ט"ו, מ"ח ע"ב.

852. וספדתיו וקברתיו. וכן בבבלי הנ"ל: שמת בדרך וקברתיו . ועיין מ"ש להלן בעניין אם גוי מסיח לפי תומו צריך לומר "וקברתיו".

952-54. אמ' רבן שמעון בן גמליאל מעשה בקולר של בני אדם שהלכו לאנטוכיא, בחזירתן אמרו, לא נהרג ממנו אלא פל' יהודי, ובא מעשה וכו'. בבבלי קכ"ב א': ושוב מעשה בקולר של בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא ובא גוי אחד ואמר חבל על קולר של בני אדם שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהם. וכתב ר' חייא מאיר בר' דוד הנ"ל: ותוספתא זו היא כנגד הרמב"ם (פי"ג מה' גירושין הכ"ה) קצת, שהרי רשב"ג התיר אף על פי שלא אמר וקברתיו. והנה רוב הראשונים נחלקו על הר"מ בזה, והרשב"א במקומו (קכ"א ב') פירש שלא הזכירו בבבלי בכל העובדות שלנו "וקברתים" אלא משום שמעשה היה כך היה. 48 במגיד משנה להר"מ שהזכרנו בפנים, בד"ח: והרשב"א נראה שסובר כדעת רבינו שהוא מצריך וכו'. והיא טעות הדפוס, וצ"ל: בדעת רבינו וכו', כמו שהוא בדפוסים ישנים. ובשו"ת הר"ן סי' ג' ובמגיד משנה להר"מ הנ"ל ובתרומת הדשן פסקים וכתבים סי' רכ"ג ועוד סוברים שלא הצריך הר"מ "וקברתיו" אלא במקום שהעד אינו מכיר את המת. ויש שהסתייעו בסברא זו מתשובת הר"מ עצמו, עיין בהוצ' רא"ח פריימן סי' קנ"ט, עמ' 156, ובהערות שם. ועיין גם בריטב"א שחידש שאפילו לדעת הר"מ אין צורך שיאמר וקברתיו אם העד טרח להכריז מתחילה על מיתת הבעל, עיי"ש, והדברים ידועים. ועיין בשו"ע אה"ע סי' י"ז ס"ק י"ז ובאחרונים שם. וכל גדולי האחרונים שנשאו בעניין ההיתר של אשת ר' משה סוסי, 49 הרד"ך בית כ"א, ר' יוסף טייטצאק ועוד, ונאספו התשובות בשו"ת בנימין זאב סי' א'-י"ז. וכן הראשונים שחלקו על הר"מ בעניין קברתיו, לא הזכירו כלל את מסורת התוספתא 50 חוץ מר' חייא מאיר בר' דוד הנ"ל (עיין מ"ש לעיל, ריש ד"ה אמ' רבן שמעון בן גמליאל) והראשונים שנביא להלן, שו' 55–56. כאן ולהלן בסמוך כראייה שאין צריך לומר "וקברתיו". והוא מובן מאליו שאין לסמוך על התוספתא במקום שהיא מתנגדת לבבלי. וכן כותב מהר"מ אלאשקר בשו"ת שלו סי' כ"ה, נ"ב ע"ב: ואע"ג דהני עובדי (כלומר, שבבבלי כאן קכ"ב א') לא אתו בתוספת' הכי, מ"מ הכי איתנהו בגמרא כמו שכתבנו, וכן הביאום כל המפרשים והמחברים ז"ל. ולהלן נראה שהראשונים פירשו שהתוספתא קיצרה, עיין מ"ש להלן, שו' 55–56, ד"ה שוב. ולעצם השינוי בין מסורת התוספתא והבבלי נראה ברור שלפי התוספתא נתפסו כולם למלכות ונשלחו בקולר להגמון שבאנטוכיא כדי לדון אותם שם, וכל הגוים שבקולר זוכו, והיהודי היחידי שביניהם נהרג. ודרכם היה שלא לקבור את הנידונים למות אלא להשליך אותם לבור (עיין מ"ש בסה"י לכבוד וולפסון עמ' 515 ואילך). וכנראה שהגוי העיד שראה איך שהשליכו את ההרוג לבור, וקברתיו שבבבלי לאו דווקא, ואין הבדל לדינא. ועיין מ"ש להלן.