תוספתא כפשוטה על יבמות ב:ג

120-21. אלמנה לכהן גדול גרוש' וחלוצה לכהן הדיוט הרי הן כאשתו וכו'. רוב הברייתא בבבלי פ"ה א', ועיקר ההלכה במשנתנו פ"ט מ"ג, כתובות ספי"א. והואיל ונזכרו בתוספתא כאן הלכות שאינן בברייתא בבבלי נשאו ונתנו בה הראשונים, עיין רמב"ן פ"ד א', ד"ה ואין, רשב"א כ"ב ב', ד"ה הא כיצד, פ"ד א', ד"ה אין, פ"ז ב', ד"ה לא, מאירי כ"ב א' (אלבק סוף עמ' 100, דיקמן 92 ע"ב), שם פ"ז ב' (עמ' 320, דיקמן, 318 ע"ב), ריטב"א כ"ב ב', ד"ה ואין, הנ"ל כתובות ק' ב', ד"ה ולא, נ"י כאן פ"ט סי' קי"ג. וברשב"א ובמאירי פ"ז ב' הנ"ל מעתיקים בשם התוספתא: וחלוצה לכהן הדיוט 11 ובמאירי שם: והא דתני בה חלוצה, איפשר דאשגר לישן הוא (עיין תוספות מכות י"ג א', ד"ה גרושה). אי נמי הואיל ודמיא לאינשי כגרושה קריא וענו לה קרינא בה. ועיין בבלי פ"ה ב', תו"כ אמור פרש' א' פ"א ה"ט וה"י ושאילתות אמור סי' ק"ג ובהעמק שאלה שם, אות ג', ד"ה או חלוצה, ובמשנה למלך פ"א מה' נערה בתולה ה"ה. ממזרת ונתינה לישראל. ובה' פסוקות הוצ' ששון, עמ' קי"ב (וכ"ה בה"ג ה' עריות, ד"ו, נ"ז סע"ד, ד"ב, עמ' 278, ה' ראו, עמ' 86): תנו רבנן אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין יש להן כתובה וכו'. ולהלן נראה שבה"ג הנ"ל הושפע כאן גם מלשון התוספתא כאן, ואפשר שהיתה לפניהם כאן כל הפיסקא ממשנתנו 12 אבל הברייתא לא שנתה ממזרת ונתינה וכו', וכן משמע קצת בבבלי פ"ה ב', ור' שמעון בן אלעזר מבאר כל מה ששנו כאן בברייתא (ולא נקט אלא את הפסול הראשון), ולא את משנתנו. אבל בירושלמי כאן פ"ט ה"ה, י' ע"ב, וכתובות פי"א ה"ז, ל"ד ע"ג, מוכח שר"ש בן אלעזר להלן מבאר את משנתנו, עיין מ"ש להלן בסמוך, שו' 29, ד"ה מפני. פ"ט מ"ג וכתובות ספי"א הנ"ל. וכולן בשהכיר בה, דאם לא כן הוא מקח טעות לעניין כתובה.

221. ופירות. וכ"ה בברייתא שבבבלי הנ"ל ובכל מהדורות בה"ג הנ"ל. ולפי אביי בכתובות נ"א ב' הברייתא מתפרשת כפשוטה שיש לה דין פירות וחייב בפרקונה, והוא מתאים ללשון התוספתא כאן "הרי הן כאשתו לכל דבר". ואפילו לרבא בבבלי שם אפשר לפרש שלכל הפחות חייב לפדותה כנגד הפירות שאכל, כפירוש התוספות (פ"ה א', ד"ה אלמנה) ועוד. ורש"י והר"מ (פכ"ד מה' אישות ה"ד), הרמב"ן ועוד מפרשים שהכוונה שהפירות הם שלה, ויכולה להוציא ממנו את הפירות שאכל, וכן משמע קצת בירושלמי פ"ט ה"ה, י' ע"א, שם פ"י ה"א, י' ע"ג, כתובות פי"א ה"ז, ל"ד ע"ג, והסתייעו ממנו הרי"ף פ"י סוף סי' קט"ו וכתובות פי"א, הרמב"ן פ"ד א' ועוד. ועיין מ"ש להלן כתובות פי"א, שו' 24–25, ד"ה ור' יהודה.

3מזונות. וכ"ה בבבלי ובה"ג הנ"ל. ופירשוה בבבלי פ"ה א' שיש לה מזונות לאחר מיתתו שהרי יש לה כתובה ותנאי כתובה, אבל בחייו "בעמוד והוצא קאי, מזונות אית לה"! ברם בירושלמי (כאן פ"ט ה"ה, י' ע"ב, כתובות פי"א ה"ז, ל"ד ע"ג) סובר ר' יוחנן שאף בחייו יש לה מזונות. 13 לכל הפחות לפי מסורת אחת בדברי ר' יוחנן. וכן משמע גם מלשון התוספתא ששנו בה גם מציאתה, מעשה ידיה והפרת נדריה, ומוכח שבחייו עסיקינן, ויש לה מזונות, כגון שלוותה ואכלה, וכמו שפסק הר"מ בפכ"ד מה' אישות ה"ד, עיין שם במגיד משנה. ועיין מ"ש להלן, ד"ה ובמעשה ידיה.

4ובלאיות. עיין בבלי כתובות ק"א א', ונחלקו הראשונים אם יש לה דווקא בלאות של נכסי צאן ברזל, או גם בלאות נכסי מלוג, עיין ר"מ הנ"ל ה"ח, תוספות כאן פ"ה א', ד"ה בלאות, ומאירי כתובות, עמ' 464.

521-22. וזכיי במציאתה. הראשונים הנ"ל (לעיל, שו' 20–21, ד"ה אלמנה), רשב"א צ' ב', מאירי פ"ז ב', עמ' 320, הוצ' ר"ש דיקמן, 318 ע"א, נ"י כתובות ק' ב' (אשי ה', קי"א רע"ג). ובבבלי ובה"ג הנ"ל ליתא. והקשו ברשב"א ובמאירי הנ"ל למה זכיי במציאתה, והרי לא תיקנו כן אלא משום איבה, והכא כיוון שמחוייב להוציאה תיהוי ליה איבה ואיבה, כמו שאמרו בבבלי צ' ב' (לעניין אשת איש שנישאת). ותירצו ששאני הכא, הואיל ואמרה התוספתא שהיא כאשתו לכל דבר ונוטלת כתובה לא חלקו חכמים בין כתובה לתנאי כתובה, עיי"ש, ועיין בתוספות צ' ב', ד"ה טעמא, ובירושלמי פ"י ה"א, י' ע"ד (עבד במציאתה ובמעשה ידיה חדא). ועיין שם כתובות פ"ו ה"א, ל' ע"ג.

622. ובמעשה ידיה. הראשונים הנ"ל, ובבבלי ובה"ג ליתא. ופירשו הרמב"ן, הרשב"א פ"ד א' והריטב"א כתובות ק' ב' שמעשה ידיה ליורשים לאחר מיתתו, או כגון שזן מעצמו, ואח"כ באו לב"ד, אבל לכתחילה אין מעשה ידיה שלו בחייו, הואיל ואינו חייב במזונותיה, עיין מ"ש לעיל, ד"ה מזונות. וזהו (כלומר, התירוץ הראשון) רק לעניין ההלכה, אבל לעניין הפירוש בתוספתא כתב הריטב"א כאן פ"ה א', ד"ה ותימא: וליכא למימר דכי קתני זכאי במעשה ידיה איורשים קאי, דהא לא משמע לישנא הכי, מדקתני ובהפרת נדריה ויורשי'. וי"ל דה"ק שאם זן אותה ושתקה זוכה במעשה ידיה שעשתה וכו'. וכן הביא בשמו בנ"י כאן ספ"ט סי' קי"ד. ובכתובות הנ"ל קיצר. ועיין מ"ש בחלקת מחוקק סי' קט"ז, אות ג'. ועיין מ"ש לעיל, סד"ה מזונות.

7ובהפר נדריה. בבבלי ובה"ג ליתא, והביאוה הראשונים הנ"ל. ובספרי זוטא (מטות ל', י"ד), סוף עמ' 327: ואישה יפרנו וכו' לרבות אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת לכותי ולחלל לרבות כולן. 14 ועיין בספרי שם פי' קנ"ד, ריש עמ' 205, ובפי' הגר"א שם, ובצפנת פענח פי"א מה' נדרים ה"ח, ד"ה היתה מחייבי לאוין. אבל עיין בפירוש רבינו הלל שם, ע"ג ע"ד. וכן פסק הר"מ בפי"א מה' נדרים ה"ח, וכבר העירו רבים שמקורו מכאן. עיין בשער המלך, חופות חתנים, סעיף ד', ד"ה גם. ועיין בתוספות פ"ט סע"ב ובהגהות הרש"ש שם.

8יורשה. בבבלי ובה"ג ליתא. והביאוה הראשונים הנ"ל מכאן, ופסקה הר"מ בפכ"ב מה' אישות ה"ד, עיי"ש במגיד משנה, ועיין בתוספות פ"ט ב', ד"ה כיון, הנ"ל.

9ואין מיטמא לה. וכ"ה בד. וכן מעתיק הרמב"ן פ"ד א'. וכן מעתיק הרשב"א כ"ב ב' בשם "מקצת הנוסחאות" ולהלן שם פ"ז ב' בשם "נוסחאות מדוקדקות". וכן במאירי, עמ' 101 (דיקמן 93 ע"א) בשם "יש גורסין", וכן בעמ' 320 (דיקמן 318 ע"ב): אבל הפסולות מן התורה, כגון אלמנה לכהן גדול וכו' שיורשה ואינו מיטמא לה, והכי איתא בתוספתא בהדיא בשני של מסכתא זו וכו'. וכן בריטב"א כ"ב ב' סד"ה ויש: והנכון דבתוספתא ה"ג ויורשה ואינו מיטמא לה. וכן מעתיק בדף פ"ז ב', ד"ה ולא, וכ"ה בנ"י רפ"י במשנה. וכן במס' שמחות פ"ד ה"ד, הוצ' היגר, עמ' 117: אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה מתאבל ואונן, ולא מטמא. 15 וכ"ה במרדכי מו"ק פ"ג ריש סי' תתק"י. אבל בה' אבל להרי"ץ גיאת, עמ' ל' (וממנו בתוה"א להרמב"ן ריש שער האבל, ד"ו מ"ו רע"א, ועוד, עיין טיו"ד סי' שע"ר ובב"י שם) פסק שאלמנה לכ"ג אינו מתאבל עליה, ועיין להלן, הע' 17, מ"ש בשם ארחות חיים. ושמא נשרדה במס' שמחות מסורת של שתי נוסחאות סותרות "מתאבל ואונן ומיטמא", "אינו מתאבל ואונן ואינו מיטמא", עיין מ"ש להלן בפנים. וצ"ע בדבר. ועיין בבלי מ"ג ב', ולר' יוסי מתאבל על ארוסה, אעפ"י שאינו יורשה ואינו מיטמא לה. ועיין בס' האשכול הוצ' הר"א אויערבך ח"ב, עמ' 175, אבל הפיסקא חסרה בהוצ' הר"ח אלבק ח"ב, עמ' 174 ואילך. ובתו"כ ריש אמור הט"ו, צ"ד ע"ב: הא כיצד, מטמא הוא לאשתו כשירה ואינו מטמא לאשתו פסולה. וכ"ה בבבלי כאן כ"ב ב', צ' ב'. וכ"ה בירושלמי פ"ט ה"ה, י' ע"א, שם פ"י ה"א, י' רע"ד, כתובות פי"א ה"ז, ל"ד ע"ג, בשם "תני ר' חייה" (בפ"ט נשמט השם "ר' חייה" בטעות). ברם לא נתבאר שם בפירוש מה היא "אשתו פסולה". ובשאילתות אמור סי' ק"ג: והיכא דעבר ונסיב גיורת, או גרושה, או חלוצה, דלא חזיא לכהונה אסיר לאיטמויי לה, דכתיב לא יטמא וכו'. וכ"ה בה"ג מה' טומאה, ד"ו, מ"ד ע"ב, ד"ב, עמ' 218. ובס' והזהיר, אמור, צ"ה ע"א: ואם עבר ונשא גיורת, או גרושה, או חלוצה, שאין ראויות לכהונה אסור להטמא להן שנאמר וכו'. ועיין גם אוה"ג קידושין, עמ' 36. ברם בהלכות פסוקות מן הגאונים, הוצ' מיללער, סי' צ', עמ' 51: ר' חנוך. וכהן שנשא גיורת, או גרושה, או חלוצה, דלא חזיאן לכהונה, כשהיא מתה מיטמא לה בעלה, כדרך שמטמא לכשרות. והעתיק את לשון הגאונים הנ"ל (שאילתות ובה"ג), אלא שחלק עליהם במפורש. ובארחות חיים ח"ב, עמ' 603: ואינו מתטמא למי שאין מתאבלין עליו. ולא על אשתו הפסולה, כמו האשה ששמעה שמת בעלה ונשאת לאחר, ואחר כך בא בעלה הראשון, שהיא פסולה לשניהם, שניהם אין מתטמאין לה וכו'. ובכ"י שד"ל (לפי הוספות ותיקונים שם, עמ' 637) מוסיף: ובתשובה לגאון, כהן שנשא גיורת וגרושה וכו', כלשון ר' חנוך הנ"ל. וכן היתה הגירסא בא"ח לפני מרן, כפי שמעתיק בבדק הבית יו"ד סי' שע"ג. ומכאן שר' חנוך ידע את פסק הגאונים, העתיק את לשונם, והתנגד להם. נוהג זה של ר' חנוך אינו יוצא מן הכלל, ובכגון דא סמך ברגיל על מקורות א"י (עיין מ"ש הר"מ מרגליות במבואו לס' הלכות הנגיד, עמ' 8–9, 21). ובאמת בתוספתא כי"ע הגירסא היא: יורשה ומיטמא לה. וכן מעתיקים בשם התוספתא ברשב"א כ"ב ב', פ"ד א', במאירי כ"ב א', בריטב"א כ"ב ב', ד"ה ואין, פ"ה א', ד"ה ולא, כתובות ק' ב', בנ"י כאן פ"ט סי' קי"ג ובכתובות ק' ב' (בשם הריטב"א), אלא שלפני הרשב"א היתה גם נוסחא אחרת ( ואינו מיטמא), וכנראה שעל פיו (או ע"פ נוסחת הרמב"ן) חזרו והסיקו הראשונים הנ"ל, שהנוסחא שלפניהם משובשת, עיין מ"ש לעיל, ד"ה ואין מיטמא. ובראשונים הנ"ל בארו גם את הנוסח "ומטמא לה", והוא מפני שיורשה, ודינה כמת מצוה, משום שאחרים לא ירצו לטפל בה, וכמו שאמרו בבבלי פ"ט ב', ועיי"ש גם בתוספות, ד"ה כיון, אלא שכולם דחו טעם זה, עיי"ש. ברם אם נקבל את הטעם הנ"ל, הרי לא אמרו שאינו מטמא לאשתו פסולה אלא באשת איש שנישאה בלבד, משום שאינו יורשה (להלן פי"א ה"ג), 16 עיין מ"ש שם, שו' 13–14, ד"ה וזה וזה. וכמו שאמרו בירושלמי פ"י ה"א, י' רע"ד: לא זה וזה מיטמי[ן] לה. הדא היא דתני ר' חייה מטמא הוא אדם לאשתו כשירה ואינו מיטמא לאשתו פסולה. ויפרש ר' חנוך "הדא היא" דווקא, וכמו שכתב בארחות חיים הנ"ל: ולא על אשתו הפסולה, כמו האשה ששמעה שמת בעלה 17 אלא שמלשון בעל ארחות חיים עצמו אין לדייק כלום, שהרי הסיק: אבל מתטמא הוא לאמו, ואפילו היא חללה (והכל הוא לשון הר"מ בפ"ב מה' אבל ה"ט), ומכאן שלאשתו חללה אינו מיטמא. ועיין להלן שם בא"ח שכתב: ואינו מיתטמא למי שאין מתאבלין עליו. ועיין מ"ש לעיל, הע' 15, ובצפנת פענח שצויין לעיל, הע' 14. וכו'. וכל זה דחוק מאד.

1022-23. יש לו בה קדושין, וצריכה הימנו גט. בברייתא שבבבלי חסר, אבל ישנו בהלכות פסוקות ובכל מהדורות בה"ג שצויינו לעיל, שו' 20–21, ד"ה וברשב"א.