תוספתא כפשוטה על יבמות ב:ד

123-24. שניות מדברי סופרים אינן כאשתו לכל דבר. רמב"ן ורשב"א פ"ד א', ריטב"א פ"ז ב' וכתובות ק' ב' והביאו בנ"י כאן פ"ט סי' קי"ג, ועיין גם ברמב"ן צ' סע"ב.

224. אין להן כתובה, לא פירות, ולא מזונות, ולא בלאות. משנתנו פ"ט מ"ג, כתובות פי"א מ"ו, בבלי פ"ה א'. ועיין בירושלמי כאן פ"ט ה"ד, י' ע"א, כתובות פי"א ה"ז, ל"ד ע"ג, בבלי שם ק"א א' ובראשונים כאן ושם, ובתוספות ב"מ ס"ז א', ד"ה הממאנת, וד"ה ובלאות. ועיין על כל הברייתא בס' עצי אלמוגים, רמ"ד ע"א ואילך.

325. ואין זכיי לא במציאתה, ולא במעשה ידיה, ולא בהפר נדריה. וכ"ה בד, ברמב"ן הנ"ל ובריטב"א פ"ה א' וכתובות הנ"ל. אבל בכי"ע: וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה. וכן מעתיק בפי' רי"ד רפ"י (כ' ע"ג מן הספר): ובשני' תני זכאי במציאתה ובמע"י ובהפ"נ ויורשי' מטמא (צ"ל: ויורש' ומטמא) לה. והכוונה לתוספתא כאן. וכן אמרו בירושלמי הנ"ל: תני ר' יוסי ציידנייה קומי ר' ירמיה ופליג על ר' ירמיה וזכאי במציאתה ובמעש' ידיה ובהפר נדריה. ומכאן שכבר נחלקו אמוראים בהלכה זו. ועיין במשנה למלך פי"א מה' נדרים ה"ח, מ"ש בשם חכמי אשכנז, והסיק: ואולי גירסא אחרת היתה להם [בתוספתא]. וכיוון לאמת. ועיין בס' חקרי לב יו"ד ח"ב סי' ס"ב שהעיר על כל הראשונים שהבאנו (חוץ מפיסקי רי"ד שנתפרסמו בימינו), עיי"ש דברים מחוכמים. ועיין בקרן אורה צ' סע"ב ומ"ש בצפנת פענח פי"א מה' נדרים ה"ח, ד"ה היתה. ועיין מ"ש להלן. ובבבלי חסרה בבא זו. ועיין בס' עצי אלמוגים הנ"ל, רמ"ז ע"ב ואילך.

425-26. יורשה ומטמא לה. וכ"ה בד, בג', בכי"ע, בפי' רי"ד הנ"ל, ברמב"ן פ"ד א', ברשב"א פ"ז ב' ובריטב"א פ"ה א' הנ"ל. אבל בריטב"א כתובות הנ"ל: ואינה (צ"ל: ואינו) יורשה ואינה (צ"ל: ואינו) מטמא לה. וכן בנ"י באן פ"ט סי' קי"ג בד"ה: ולא יורשה [ואינו] מטמא לה (אבל בד"ק ובד"ו שם: ויורשיה ומטמ' לה). ואפשר שכן היתה הגירסא בבבא זו גם לפני הרשב"א בנוסחא הראשונה שלו (שגרסה ברישא אצל אלמנה לכהן גדול: ויורשה ומיטמא לה), שכן כתב (כ"ב ב'): ובתוספתא לא גרסינן גבי אלמנה לכהן גדול יורשה ומיטמא לה, אלא יורשה ואינו מיטמ' לה, וגבי שניות מדברי סופרים גרסינן יורשה ומיטמא לה, וכן מצאתיה במקצת הנוסחאות. ואפשר לפרש שבנוסחא הראשונה היתה לפניו כאן: ואינו יורשה ואינו מטמא לה. וברישא היא כאשתו לכל דבר ממש, ובסיפא אינה כאשתו לשום דבר, אלא שצריכה הימנו גט. ובריטב"א כאן פ"ה א' העתיק בשתי הבבות יורשה ומטמא לה, והוא כגירסת כי"ע בשתיהן. ועיין גם במגיד משנה פכ"ב מה' אישות ה"ד. ואף כאן נוסהת הריטב"א בכתובות יש לה על מה לסמוך, שכן אמרו בירושלמי הנ"ל: אמר ר' יוסה כל שעה הוה ר' אילה רבי (כ"ה בכתובות) אמר לי תני מתניתך יורשה ומיטמא לה. ותני ר' חייה (כ"ה בכתובות וכאן פ"י ה"א, י' רע"ד) כן, מטמא הוא אדם לאשתו כשירה, ואינו מטמא לאשתו פסולה. והכוונה לתוספתא כאן שאמרו לעיל באלמנה לכהן גדול "היא פסולה", ואמרו להלן בשנייה "היא כשירה", והוא כגירסת כי"ו, ד, הרמב"ן ונוסחאות המדוקדקות שהביא הרשב"א, שלאלמנה ("פסולה") אינו מטמא ולשנייה ("כשירה") מטמא. ומתוך אזהרת ר' אילא לר' יוסה שיזכור את הברייתא "יורשה ומיטמא לה" משמע שבא להוציא כאן ממסורת אחרת, דוגמת הירושלמי בשבת פ"ט ה"ג, י"ב ע"א, פי"ט ה"ג, י"ז ע"א (אמר ר' יוסה כל שעה הוה רבי זעירא רבי אומר לי תני מתניתך), שהזהיר ר' זעירא את ר' יוסה שלא יטעה וישנה במשנה כדבית רבי "מרחיצין את המילה", עיי"ש. ור' ירמיה שחלק לעיל בירושלמי על "וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה" וכו' חלק גם על ברייתא זו ושנה: ואינו יורשה ואינו מטמא לה, כגירסת הריטב"א (בכתובות) בסיפא כאן. ועיין בבלי כתובות ק"א א'. ועיין מ"ש בצפנת פענח פי"א מה' נדרים ה"ח, ד"ה היתה. ועיין בס' עצי אלמוגים הנ"ל, רמ"ח ע"א ואילך.

526. יש לו בה קדושין, וצריכה ממנו גט. בברייתא שבבבלי ליתא, אבל ישנו בהלכות פסוקות ובמהדורות הבה"ג שצויינו לעיל, שו' 20–21, ד"ה וברשב"א.

626-27. היא כשירה והולד כשר, כופין אותו להוציא. בבלי הנ"ל, משנתנו פ"ט מ"ג, כתובות פי"א מ"ו. ולעיל גבי אלמנה לכהן גדול לא שנו "כופין אותו להוציא". ובירושלמי פ"ט ה"ה, י' ע"ב, כתובות פי"א ה"ז, ל"ד ע"ג, גיטין פ"ט ה"י, נ' ע"ד: שמואל אמר אין מעשין אלא כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. והתנינן שניות ? לא בגין (צ"ל: כגון) אמר שמואל ? ועיין גם בבבלי כתובות ע"ז א'.

727. ר' יהודה אומ' אלמנה לכהן גדול וכו'. בבלי כ' א' וסנהדרין נ"ג ב' בשם ר' יהודה. ובירושלמי פ"ב ה"ד, ג' ע"ד: ואית דמחלפין אלמנה לכהן גדול וכו', כלומר, שלא כמשנתנו (פ"ב מ"ד) ששנתה: אסור מצוה שניות מדברי סופרים, אסור קדושה אלמנה לכהן גדול וכו', עיי"ש הטעם בירושלמי ובבבלי.

828. שניות מדברי סופרים, איסור קדושה. בד מוסיף כאן: אין לה קידושין. והוספה זו ליתא גם בכי"ע ובקג"נ. ושיבוש כזה בה"ג ה' עריות, ד"ו, נ"ג ע"ג: ואם עבר ונסיב מן שניות דרבנן מפקינן לה מיניה בלא גט וכו', והוא באשגרה מלעיל שם, מנישואי עריות, ואף בד כאן היא אשגרה מלעיל, שו' 19: אין לו בה קידושין. ועיין בעיטור בכורים, ד"ה אין, שטרח ליישב את הגירסא המשובשת.

928-29. אמ' ר' שמעון בן לעזר מפני מה אמרו וכו'. וכ"ה בבבלי פ"ה א'. אבל בירושלמי פ"ט ה"ה, י' ע"ב, כתובות פי"א ה"ז, ל"ד ע"ג, בשם "אית דבעי מימר". ועיין מ"ש להלן בסמוך.

1029. מפני שהוא כשר והיא פסולה. וכ"ה בד ובכי"ע. וכן מוכח מקג"נ. וכן מעידים בתוספות פ"ה סע"א: ויש ספרים דגרסי הוא כשר והיא פסולה, וכן בתוספתא דמכילתין בפ"ב. וכן גרסו בבבלי גם בהלכות פסוקות ובמהדורות הבה"ג (שצויינו לעיל, שו' 20–21, ד"ה וברשב"א) ובר"ח וברי"ף ועוד. אבל רש"י הגיה ע"פ תשובות הגאונים (עיין אוה"ג, עמ' 176) בבבלי: מפני שהוא פסול והיא פסולה, ופירש"י מפני שהוא נפסל לעבודה כל זמן שהיא נשואה לו (משנת בכורות ספ"ז). ברם הגאון מביא רק את הגירסא (עיין אוה"ג שם), אבל לא את הפירוש. ומתוך הירושלמי הנ"ל מוכח שטעם זה עולה גם על משנתנו, 18 שהרי הברייתא לא נזכרה שם בירושלמי כלל, עיין מ"ש לעיל, הע' 12. ובמשנתנו נזכר במפורש "ממזרת ונתינה לישראל" (עיין בבבלי פ"ה ב'), וכיצד אפשר לפרש אותה כפירש"י. אבל הר"ח פירש 19 עיין אוה"ג, סוף עמ' 321, ובתוספות פ"ה א', סד"ה וכל. שהוא פסול וכו' כוונתו הוולד פסול והאשה פסולה. וכן בירושלמי הנ"ל: אילו (כלומר, חייבי לאוין) ע"י שקנסן בידן (כלומר, שהן בעצמן פסולות) וביד הוולד (שאף הוא פסול) (ו)לא קנסו בהן דבר אחר, לפיכך יש להן כתובה וכו', והוא כעין פירוש הר"ח.

1129-30. וכל מקום שהוא כשר והיא פסולה קנסו אותו וכו'. בכי"ו יש כאן השמטה ע"י הדומות והשלמתיה ע"פ ד. וכע"ז גם בכי"ע, בקג"נ, בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובבלי שם: וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה וכו', עיין מ"ש לעיל בסמוך.

1231. שהוא כשר והיא כשירה. עיין מ"ש לעיל, שו' 29, ד"ה אבל הר"ח. ולכאורה ברור שגם הולד כשר לכהונה, כמו שהוכיח בנ"י פ"ט סי' קי"ג. אבל בהלכות קטנות (גנזי קדם של לוין ח"ד, עמ' 2): ואו כוהנת היא פסולה מן הכהונה.

1332. כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה. וכ"ה בד וכע"ז בקג"נ. ובכי"ע: כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, כדי שלא תהא מרגילתו (ונמחקו ארבע המלים האחרונות, ועיין להלן, שו' 34), ומכאן הטעות "שלא תהא". ובבבלי חסרה בבא זו, ובפירש"י: כדי שלא תתעכב אצלו, וכו', אבל הכא (כלומר, באלמנה לכהן גדול), דכיון דהוא נפסל על ידה יש קטטה ביניהם, וכן כשהיא נפסלת על ידו (כלומר, וממילא יתגרשו).

14ר' אומ' זה מדברי תורה וכו'. וכ"ה בד, בקג"נ ובבבלי הנ"ל. ובכי"ע: ר' מאיר או' וכו', והחילוף בין רבי ור' מאיר רגיל מאד בכת"י. ובד"ח שבתוספתא בטעות: ר' יוסי אומר.

1532-33. ודברי תורה אין צריכין חזוק וכו'. לעיל תענית פ"ב ה"ו, סוף עמ' 331, ובמקורות שצוינו במסורת התוספתא שם.

1633-34. דבר אחר זו הרגילה להנשא לו וכו'. וכע"ז בבבלי, ובירושלמי ליתא. ופירש"י: אלמנה לכה"ג וכו' הוא מרגילה ומסיתה להנשא לו, וזו, שניה, כיון דלא איהי מיפסלא ולאו זרעה מיפסיל וכו' היא מרגילתו שהאשה רוצה להנשא יותר מן האיש. ומרגילתו פירושו מושכת אותו, כבלשון המקרא, עיין מ"ש הר"ל גינצבורג בגנזי שכטר ח"ב, עמ' 261. ועיין מ"ש לעיל ח"ד (פסחים), סוף עמ' 563. ובבבלי שם נחלקו אם ה"דבר אחר" מבאר את דברי ר' שמעון בן אלעזר או את דברי רבי. ועיין לעיל, שו' 32, ד"ה כדי, בגירסת כי"ע (ולנכון מחקה הסופר).