תוספתא כפשוטה על יבמות ז:ה

118-19. אע"פ שאמרו אין אחר בעילה כלום, חליצה אחר בעילה פוסלת לכהונה. הברייתא קשה מאד, ולכאורה היא דבוקה למעלה, ובבעילה בתחילה הרי כולם מודים שאין אחריה כלום, ולמה תפסול חליצה אחר בעילה לכהונה. והמפרשים פירשו שבבא זו נסמכה למשנתנו ספ"ה, ולדברי ר' נחמיה (עיין להלן), והכוונה לבעילה שהיא באמצע, לבעילה פסולה, ופירושה אעפ"י שאין המעשה שאחר בעילה מועיל לר' נחמיה, מ"מ אם חלץ לאחר ביאה שהיא באמצע (ביאה פסולה), החליצה פוסלת לכהונה. ואף פירוש זה קשה מאד, ולא מיבעי לשיטת רש"י במשנתנו (נ' ב') ועוד, שפירשו בדברי ר' נחמיה שאין אחר ביאה כלום, ויוצאה בגט בלי חליצה, 8 וכן מוכח בבבלי קי"א א', כמו שהעירו הראשונים. חוזר הקושי למקומו, למה תפסול החליצה לכהונה. 9 עיין בתשובת הר"מ שבמרדכי קידושין פ"ג סי' תקל"א (ובקיצור בשו"ת מהר"מ ב"ב, ד' פראג סי' תקפ"ח), ולשיטת ר' אליעזר מביהם היא באמת פסולה לכהונה, שהרי אין כאן סימנים מוכיחים (דומיא דאיילונית) שאינה צריכה חליצה, עיי"ש. אבל כל הראשונים חלקו עליו, ועיי"ש במרדכי. ואפילו לשיטת רש"י בגמרא (נ"א סע"ב) בדברי ר' יוחנן (אליבא דר' נחמיה) שאין אחר בעילה שהיא באמצע כלום פירושו שאין מעשה מועיל אחריה, אבל מ"מ צריכה חליצה, שהרי ביאה פסולה היא, ג"כ קשה, דפשיטא שהחליצה פוסלת לכהונה, שהרי אסורה להנשא בלי חליצה, ולמה לא תפסול ? ובירושלמי פ"ה רה"ד, ז' רע"א: אע"פ שאמרו אין חליצה אחר חליצה, אבל ביאה שאחר חליצה פוסלתה מן הכהונה. ונשאו ונתנו בה, והסיקו: א"ר יוסי תיפתר שהיה יבמה כהן ובא עליה וחיללה. ולכאורה היא הברייתא שלפנינו, ואף בבבא זו צריך להפך את הגירסא, ולגרוס: אע"פ שאמרו אין אחר חליצה כלום, בעילה אחר חליצה פוסלת לכהונה. ומה שאמר אח"כ: כיצד שלש יבמות וכו' הוא פירוש לדברי ר' נחמיה במשנתנו ספ"ה, ואינו עניין לכאן. ברם קשה להגיה את כל נוסחאות התוספתא (בקג"נ קטוע), ואף המשך הק"ו בדברי ר' נחמיה להלן אין לפרש לפי גירסא זו. ומרוב הקושי נראה שהתוספתא היא בשיטת רבנן דתמן בירושלמי ספ"ה, וביאה פסולה פוטרת בכל מקום, בין לאחר המאמר בין לאחר הגט, ואין צורך בחליצה, כשיטת הבבלי כאן קי"א א' (ומבבא זו ואילך הם דברי ר' נחמיה), ומכל מקום אם ההמיר על עצמו וחלץ ליבמה, נפסלה לכהונה, 10 עיין לעיל, הע' 9. הואיל והביאה שלפניה לא היתה כדין.

219-20. כיצד, שלש יבמות ויבם אחד וכו'. רשב"א נ"א סע"ב בשם התוספתא. וברייתא זו מפרשת את דברי ר' נחמיה במשנתנו ספ"ה, והיא דבוקה להלכה שלפניה שאף היא מדברי ר' נחמיה, עיין מ"ש לעיל. ובירושלמי ספ"ה העתיקו את הברייתא בנוסחא אחרת, וכל השיטה שם קשה מאד. 11 פירושי האחרונים ע"פ הבבלי קשים, שהרי שיטת הירושלמי היא שמאמר וגט יבמין עושים רושם מדאורייתא (עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 7, ד"ה הנותן). אבל גם הרמב"ן מפרשה ע"פ שיטת הבבלי. וצ"ע.

320. וחזר ועשה מאמר בזו. וכ"ה ברשב"א הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: ונתן גט לשלישית, וכן מעתיק משם הרמב"ן נ"א ב', והיא טעות סופר, שהרי החכמים מסיימים: וצריכות שלשה גיטין.

420-21. ר' נחמיה אומ' ראשונה צריכה גט. וכ"ה בכל נוסחאות התוספתא וברשב"א הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: ראשונה צריכה גט וחליצה . וכן מעתיק ברמב"ן הנ"ל, עיי"ש שמסתייע מכאן לפירושו שאין אחר ביאה פסולה כלום לר' נחמיה כוונתו שאין מעשה אחר מועיל אחר הבעילה, אבל ביאה פסולה עצמה אינה פוטרת מן החליצה, עיי"ש. ולפי פירושו צ"ל ש"וחליצה" בראשונה לאו דווקא, והוא הדין שיכול לחלוץ לשניה אם רוצה.

521-23. ומה חליצה שפוסלת בכהונה חליצה אחר בעילה, אין אחריה כלום, בעילה שאין פוסלת בכהונה בעילה אחר חליצה, אינו דין שלא יהא אחריה כלום. וכ"ה בד. וכע"ז גם בכי"ע. והרמב"ן הנ"ל מעתיק בשם הירושלמי: ומה אם חליצה שהיא פוסלת' מן הכהונה אין אחרי' כלום, ביאה שאין פוסלתה מן הכהונה אחר בעילה אינו דין שאין אחרי' כלום. ולפנינו בירושלמי הגירסא עוד יותר משובשת, עיי"ש. וכנראה שתורף הק"ו הוא שחליצה שהיא פטור, כחח מפוזר, ואף אחר בעילה עדיין יש בח כח לפסול מן הכהונה, אבל בעילה שהיא קניין כחה מרוכז, וכל תוקפה הוא לפני חליצה. ולפיכך אומר ר' נחמיה, ומה חליצה שפוסלת בכהונה [אפילו] חליצה אחר ביאה (כמפורש לעיל), ומ"מ כולם מודים שאין אחריה כולם, בעילה שאינה פוסלת בכהונה, בבעילה אחר חליצה (כלומר, אם בא יבמה ישראל עליה אחר חליצה 12 כלומר, בתורת ייבום, ולא בתורת קידושין (עיין מ"ש לעיל, שו' 17, ד"ה חלץ), או שבא עליה בלי עדים (עיין בשלטה"ג ספי"ג בשם קונטרס הראיות להריא"ז, שמצריך עדי ייחוד גם ביבמה. ועיין בס' ישרש יעקב נ"ב א' לתוספות, ד"ה דמקדש בביאה). ועיין ביש"ש פי"ג סוף סי' כ"ה. ועיין באחרונים שציין הגרא"י רבינוביץ בספרו עין יהודה (ירושלים תש"ח) אה"ע סי' ב', והוא ציין שם גם לשו"ת הרשב"א ח"ד סי' שכ"ח, ומפורש שם שביבמה אין צורך בעדי יחוד. והיא בת כהן לא פסלה מלאכל בתרומה, 13 עיין מ"ש לעיל פ"ו, שו' 30, ד"ה היא כשירה. שהרי כולי עלמא מודים שאין אחר חליצה כלום, ואפילו חליצה באמצע, חליצה פסולה), משום שכל כחה מרוכז לפני חליצה, ואינה פועלת כלום אפילו אחרי חליצה פסולה, מכל שכן שלא יהא אחריה כלום אחרי שכילתה את כל כחה בקניין. והפירוש בירושלמי צ"ע רב, עיין במפרשים במקומו ומ"ש בקרן אורה נ"א, ב', ואף דבריו ז"ל לא נתחוורו לי.

623-24. וחכמים אומ' צריכות שלשה גיטין וחליצה אחת מהן. וכע"ז בירושלמי הנ"ל, וכשיטתם במשנתנו ספ"ה.

724-25. אימתי אמרו אין אחר בעילה כלום, בזמן שהוא כתחלה, אינה כתחילה הרי היא כמאמר. מפשוטה של לשון משמע שבבא זו היא מדברי חכמים, אבל לדברי ר' נחמיה לעיל אפילו אינה כתחילה אינה כמאמר. ובירושלמי הנ"ל חסר סיום זה. ובבבלי נ"א סע"ב אמרו (אליבא דר' נחמיה): והא ביאה פסולה, דכמאמר שויוה רבנן. והדברים קשים מאד, עיין בתוספות שם, ד"ה ביאה, ברמב"ן, ברשב"א, בריטב"א ובמאירי שם. והרמב"ן והרשב"א שם הביאו את פירוש הר"ח שכתב: כמאמר שויוה רבנן, כדתניא בתוספתא הביאה בזמן שהיא בתחלה אין אחרי' כלום, אינה בתחלה הרי היא כמאמר. ועיי"ש ברמב"ן שתמה: מניין לו דר' נחמיה היא, דילמא רבנן היא. והרשב"א שהעתיק שם גם את הרישא של התוספתא העיר שמעניין התוספתא מוכח שהסיפא היא כחכמים, ולא כר' נחמיה, עיי"ש.