תוספתא כפשוטה על יבמות ח:ב

15-6. לויה שנשבת, בתה כשירה לכהונה. כלומר, בתה שנולדה לה מבעלה, לאחר שהאם נפסלה מן הכהונה, ואין אנו אומרים כשם שנתחללה האם, כך נתחללה הבת. 2 עיין בירושלמי פ"ז סה"ה, ח' ע"ב, פ"ח ה"ג, ט' ע"ג. ובפ"ז מדברים כשנתעברה מטיפה פסולה. ולויה כאן פירושה אשת לוי, ואפילו היא בת כהן דינה כן, הואיל ובעלה לוי, או ישראל. אבל באשת כהן שנשבית בתה מבעלה חללה לכ"ע.

26. לוים המזוהמין באמן, לא חששו להם חכמים. וכ"ה בד. וכע"ז גם בירושלמי פ"י ה"א, י' ע"ד (הברייתא שלפנינו בשינוי סדר הבבות): לויים המוזהמין מאימן לא חששו להם משו' ריח פסול. ובכי"ע: לוים המייחסין באימן וכו'. ובקג"נ: לוים המיוחסין באמן וכו'. כלומר, לויים שאינם מתייחסין אחר האב אלא אחר האם, והיינו גוי ועבד שבא על בת לוי. והיא היא, שהרי בירושלמי קידושין פ"ג הי"ד, ס"ד ע"ד, נחלקו בדינו של ולד גוי מבת ישראל, אחד עושה אותו ממזר, השני מזוהם, והשלישי כשר לגמרי. ורוב החכמים סוברים שהוא מזוהם, כלומר מזוהם לכהונה, וכשר לבוא בקהל, עיי"ש בכל הסוגיא ובירושלמי כאן ספ"ד, ו' ע"ג. והדיבור "מזוהם" הוא דיבור טכני לפסול כהונה, עיין בירושלמי כאן פ"י רה"ז, י"א ע"א, פי"ג ה"ה, י"ג ע"ד, גיטין פ"ח ה"י, מ"ט ע"ג. וכן, כנראה, גם הפירוש בבבלי בכורות מ"ז א': לויה שילדה בנה פטור מה' סלעים וכו'. אמר רב פפא דאיעבר מגוי, ולא תימא למאן דאמר אין מזהמין את הולד, אלא אפילו למאן דאמר מזהמין את הולד, לוי פסול מיקרי. ועיי"ש בפירש"י, במיוחס לר"ג ובתוספ' שם, ד"ה ולא. ובס' הזכות להרמב"ן כאן פ"ד פירש ש"אין מזהמין" ו"מזהמין" פירושו אם הולד כשר ואינו פגום לכהונה, או שהוא פגום לכהונה (כסיגנון הירושלמי), עיי"ש. 3 בבבלי לא נתברר פסק ההלכה, עיין באוה"ג, עמ' 105 ואילך, ברי"ף כאן פ"ד סוף סי' ס', בס' הזכות על הרי"ף שם, במאירי מ"ה ב'. וכבר האריכו האחרונים בזה, ועיין שו"ע אה"ע סי' ד' ס"ק י"ט. ועיין בשאילתות במדבר סי' קי"ח, בשאילת שלום ובהעמק שאלה שם. ולפ"ז: למאן דאמר מזהמין את הולד, לוי פסול מיקרי, כוונתו דוגמת "ישראל פסול מיקרי" (יבמות כ"ג א'), שכוונתו שהולד פגום לכהונה (אם היתה בת), כפירוש הראב"ד (הובא בס' הזכות הנ"ל) ותוספות חד מקמאי כאן מ"ג א' ועוד. ולפי כל הנ"ל עלינו לפרש בירושלמי "לא חששו להם משום ריח פסול", שהוא כלוי גמור, ואינו פסול כלל, וכמאן דאמר שהולד כשר לגמרי (עיי"ש בירושלמי קידושין פ"ג), ואעפ"י שקראו לו "לוי המזוהם מאמו" אין כאן דיבור הלכי, אלא כינוי למעשה, לישראל שאביו גוי. 4 ובפרט לגירסת כי"ע וקג"נ בתוספתא "לוים המיוחסים באימן", בוודאי אפשר לפרש כן. ואם אין חוששין להם משום ריח פסול, דינו כלוי אף לעניין ערי הלוים, לשיטת רבי (ערכין פ"ט מ"ח), ועדיף מישראל שירש אבי אמו לוי. ועיין בנחל אשכול לס' האשכול ח"ב, עמ' 142. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

37. לויה שנשבית, ושנבעלה בעילת זנות, נותנין לה את המעשר. ירושלמי הנ"ל, בבלי צ"א א', בכורות מ"ז א'. ודווקא כהנת נפסלת לתרומה בבעילת גוי, משום שנעשית זרה ע"י הביאה (עיין בכורות שם), אבל לויה נשארת בלויותה. ועיין בבלי צ"א א' הנ"ל, בתוספות שם, ד"ה אמר, ובמשנה למלך פ"א מה' מעשר ה"ב.

47-8. בת לוי מן הנתינה, ומן הממזרת, אין נותנין לה את המעשר. כלומר, בכגון דא הולכין אחר הפסול ואינה לויה כלל. וכן בבבלי גיטין נ"ט ב': אלא אמרי ממזרת, או נתינה, נסיב ופסליה לזרעיה, כלומר, ואינו לוי כלל, אלא ישראל פסול, וכפירש"י שם. ועיין בשירי קרבן לירושלמי כתובות פ"ב סה"ז, סד"ה אפי'. 5 והעירותי על כך בתס"ר כאן במקומו, עמ' 22. ומכאן מוכח שבן לוי מן הממזרת אינו לוי כלל, ובפירוש הראב"ד לתו"כ, ק"ט סע"א, קורא לו "לוי פסול", ולכאורה אינו לוי כלל (אלא שמלשון הברייתא בתו"כ שם ובבבלי ערכין ל"ג ב' "ולא כל הלויים" משמע קצת כפירוש הראב"ד), ועיין ברש"י ערכין ל"ג ב'. אבל עיין בתוספות בכורות מ"ז א', ד"ה ולא, ומ"ש במנחת פתים להגר"מ אריק יו"ד סי' ש"ה ס"ק י"ח. ואשר לממזר מכהן (בשעה שאינו חלל) הביא במאירי ס"ז ב' בשם קצת חדושין "שהממזר אוכל בתרומה הואיל ואינו חלל", וכבר דחו שיטה זו הראשונים והאחרונים, עיין בציונים של הר"ש דיקמן שם, עמ' 254, הע' 124.